קרן אורה יבמות קד

התם דלר' יהודה דאמר בת גר בימים הקדמונים זכר כבת חלל זכר. אפ"ה פ"ד מותר בה. ולר"י הוי כחללה ממש כמו שכתבו התוס' ז"ל לעיל ושמעינן מינה דמותר בחללה ג"כ. וגם מה שכתבו דגיורת בימים הקדמונים היא לאו שאינו מפורש ומבתולות מזרע בית ישראל נפקא לא הבנתי דגיורת בימי' הקדמוני' ומשוחררת וודאי זונה מפורשת היא וכדתנן לעיל בפרק הבא על יבמתו. ואפ"ה כהן מותר בה. ועוד כיון דליכא פשיטותא מברייתא. וע"כ מסברא הוא דפסק הכי דלאו בקדושתיה קאי א"כ מנ"ל לחלק בלאוי דלהאי לאו בקדושתיה קאי ולהאי בקדושתי' קאי כיון דהכל מה"ת הוא. ועל דברי הרמב"ם ז"ל שכתב דישראל אסור בממזרת ג"כ קשה ל' כיון דאפילו ישראל בקדושתי' קאי ואסור בממזרת א"כ כש"כ כהן דבקדושתיה קאי ואסור באיסורי כהונה. והכי משמע בירושלמי בפירקין דכהן חמור מישראל. דגבי כהן אמר ריב"ל התם דאסור בגיורת בימים הקדמונים ובקדושתיה קאי וליכא מאן דפליג עליה התם. ובישראל בממזרת פליגי התם אמוראי ואמרינן התם דמאן דאסר חילי' מהדא דריב"ל כי היכי דכהן אסור בגיורת ה"ה דישראל אסור בממזרת. משמע דמאן דשרי ישראל בממזרת ס"ל דשאני כהן דקדושתיה חמיר:

הן אמת דלפי מה שכתב הח"מ ז"ל דפ"ד כהן אין לו קדושת כהונה כלל אפי' לטמא למתים יש לומר דבכהן בטלה קדושת כהונה וכישראל הוא אבל קדושת ישראל א"א ליבטל. אבל הוא דבר תמוה מהיכא תיתי למימר דכזר הוא לכל דבר. וכמו שכתב הוא עצמו ז"ל דאוכל בקדשים אלא וודאי לא בטלה קדושתיה אלא לענין איסורי ביאה. כיון דנאסר לבא בקהל אין בו שום קדושה לענין ביאות האסורות לכהונה. וא"כ ה"ה דבישראל איכא למימר הכי דאין בו קדושה לענין ביאות אסורות שנאסרו מבא בקהל כמו נתינה וממזרת. וי"ל דמשמע מברייתא דמותר בנתינה. אבל ממזרת אסורה לו משום דקדושת ישראל לא בטלה מיני' ולענין פ"ד כהן כבר כתבתי לעיל בפ' הבע"י דהרמב"ם ז"ל מפרש כפי' המורה שם ומוכח מינה דלאו בקדושתי' קאי:

ועיין בבעה"מ ז"ל שכתב ג"כ כדעת הרמב"ם ז"ל דנתינה אינה אלא מדרבנן. ומש"ה פסק בפ"ד כהן לחומרא דבקדושתיה קאי. ולשיטת הרא"ש והרשב"א ז"ל דבעיין איפשיטא מדישראל מותר בנתינה. וכמסקנא דרבא דבגירותן קאי לאו דלא תתחתן. וא"כ אמאי נקט הש"ס לעיל פרק הבע"י להאי בעיא בספיקא. אבל באמת גם למסקנא דרבא ליכא למיפשט מברייתא דמותר בנתינה משום דאפילו למסקנא דרבא ליכא איסורא דאורייתא אלא בראשונה שנתגיירה. אבל לא בדורות. וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל במלחמות. וא"כ כל משפחות הנתינים לית בהו אלא איסורא דרבנן מגזירת משה ויהושע כדאמרינן לקמן. ותו לא מוכח מהא דמותר בנתינה דמותר בשאר איסורין של תורה ודו"ק:

דף עו הכא תרגמו כל כבודה כו' במערבא אמרי ויאמרו אליו איה שרה אשתך כו'. נראה דמר אמר חדא ומר אמר חדא דבקרא נאמר תרתי על דבר אשר לא קידמו כו'. ואשר שכר עליך את בלעם. ובתרווייהו אמרינן אין דרכה של אשה לקדם ואין דרכה של אשה לשכור. כדאיתא בירושלמי והכא תרגמו על שאין דרך אשה לקדם ולצאת חוצה מקרא דכל כבודה כו'. במערבא אמרי שאין דרך אשה לשכור כי דרך הצנועות למעט בדיבור אפי' בביתה. ולזה הביאו ראיה מקרא דאיה שרה אשתך ויאמר הנה באהל כי אפי' בביתה צנועה היתה ולא דיברה עם האורחים:

בת גר עמוני כשירה לכהונה ופריך אי כר' יוסי פשיטא כו'. וכ"ת בהנך דחזו לקהל כו'. ומסיק דבעמוני שנשא בת ישראל קמ"ל. ויליף לה ר' יוחנן מקרא דמעמיו. ויש לדקדק דלר' יוסי דאמר לעיל דגר מצרי שני אינו פוסל בביאתו למה לי קרא להכי הא ליכא למילף מאלמנה. דמה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת. וצ"ל דאליבא דר' יוסי עצמו וודאי לא צריך קרא לבת מצרי שני. ולרשב"ג גם לגר עמוני כיון דלא ילפי לה מאלמנה לכה"ג מטעם דאין זרעו פסול או אין כל זרעו פסול וכי איצטריך קרא לת"ק דר"י דאמר דפוסל בביאתו. וסד"א דנילף מאלמנה דבתו פסולה קמ"ל קרא. וכבר הארכתי בזה לעיל בפ"ק גבי הא דאמרינן התם דליכא למילף כל ח"ל מאלמנה משום דאיכא למיפרך מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת בדברי התוס' ובדברי הרמב"ם ז"ל. ועיין בזה בדברי הירושלמי בפירקין ובפרק אלמנה דלחד, מ"ד פלוגתא דר"י ור"ל מישך שייך בפלוגתא דר' יוסי ות"ק דלעיל ע"ש. ובדברי התוס' ז"ל בד"ה ר"ל אמר פסולה. ועי' מהרש"א ז"ל מה שכתב בדברי התוס' ז"ל אלו ודבריו ז"ל מגומגמין וצריכין תיקון כי יש בהן ט"ס ודו"ק:

ע"ב תוספות בד"ה מצרי שני כו'. תימא מהיכא תיתי. ותי' דאתי מחלל דחייבי עשה והקשה מהרש"א ז"ל דכל היכא דאיכא למידרש לקולא ולחומרא לחומרא דרשינן. וא"כ אכתי נילף מחלל דח"ע. ולא הבנתי דבריו דע"כ לא אמרינן לחומרא מקשינן אלא גבי הקישא. אבל בק"ו וודאי איכא למימר יוכיח מדינא דלקולא ולא מצינן למילף לחומרא. ולפי דברי התוס' ז"ל לרבנן דראב"י בת מצרי שני כשירה לכ"ע. ומה שלא הקשו התוס' ז"ל כן לעיל בפ' אלמנה גבי הא דתניא התם דמצרי ואדומי פסלי בביאתן ואמרינן התם דת"ק יליף מכה"ג באלמנה. והיכי יליף ח"ע מח"ל. נ"ל משום דהתם מקרא דלאיש זר הוא דילפינן והא דילפינן מאלמנה גילוי מילתא בעלמא הוא. וכמו שכתבו התוס' ז"ל שם ע"ש. ולקמן יבואר עוד בזה. ועיין בזה דברי הרשב"א ז"ל:

גמרא משום דאיכא למימר עריות יוכיחו. יש לדקדק אמאי לא קאמר הש"ס ז' עממין יוכיחו שאין אסורין אלא דור ראשון. ואפ"ה בין זכרים ובין נקיבות אסורות כדכתיב בתך לא תתן כו'. וי"ל דר"י ס"ל כס"ד דרבא דלא תתחתן בם בנכרותן מיירי. והנימק"י כתב במתניתין דהם נמי אסורין בהם דורות כמו בממזר. ומסיק דיליף מחלל דח"ע ודקדק מהרש"א ז"ל א"כ למה ליה לר' יהודה לקמן בברייתא למילף מקרא דבנים אשר יולדו. כיון דאיכא להשיב אק"ו. ולפי מה שכתבתי לעיל בפרק כיצד דלמ"ד אין קדושין תופסין בח"ל ולא יחלל ל"ד חילולין אלא ממזרות ע"כ לא קאי לא יחלל אבעולה לכה"ג דא"כ ממזר נמי ליהוי א"ש דתנא דברייתא קאי אליבא דהאי תנא דס"ל לר"י דאין קדושין תופסין בח"ל ולא הוי חלל מח"ע:

והתוס' ז"ל בד"ה מחלל דח"ע הקשו אכתי ליפרך מה לחלל דח"ע שכן לאו. ותי' דשמא חללה הבאה מח"ע ליכא לאו אלא עשה. ומהא דאמרינן בפ' אלמנה דמצרי ואדומי הוי בכלל לאיש זר. והיא בלאו על אכילת תרומה וכן לכהונה בק"ו מגרושה אלמא אע"ג דעיקר האיסור אינו אלא עשה מ"מ לכהונה הרי היא בלאו. וא"כ ה"ה חללה דח"ע קאי בלאו. אבל בלא"ה אין כאן קושיא כ"כ דהא אנן ילפינן מח"ע דמצינו בהו דנקיבות נמי אסירי ואפילו בלאו קאי עליה א"כ ה"ה דח"ע דמצרי ואדומי גם נקיבות אסירי:

והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה כתב דאיכא למיפרך מה לעמון ומואב שנתפרש טעמן ע"ד אשר לא קידמו כו'. ואין דרך נשים לקדם. והוא נגד סוגית הש"ס דאמרי הכא תשובה אחריתי. וי"ל דלקמן בברייתא דלר"ש גופי' לא היה הק"ו ברור כדקאמר ועוד מקרא מסייעני ובמתניתין אמר לא כי דאין כאן תשובה. והיינו משום דתרי תשובות בדבר חדא הא דאמר ר' יוחנן עריות יוכיחו. וע"ז קאמר ר"ש לא כי משום דלא ס"ל כראב"י והתשובה השניה ממה שנתפרש טעמו לרבנן ליכא למיפרך דהא הם ילפי לעיל בברייתא מעמוני ולא עמונית ולא מטעם שאין דרכו של אשה לקדם:

אלא דלשיטת ר"ש בעצמו דיליף מטעם שאין דרכו של אשה לקדם שפיר איכא למיפרך שאני עמון ומואב שנתפרש טעמן מש"ה קאמר ועוד מקרא מסייעני. וזה שכתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה תשובה לשיטת ר"ש בעצמו וק"ל:

דף עח תוס' ד"ה מצרי שני במה יטהר כו'. וא"ת וישא נתינה והולד כשר לר' יוחנן כו'. מדברי התוס' ז"ל נראה ג"כ כשיטת הנימק"י שהבאתי לעיל דדורות הנתינים ג"כ אסור. ומש"ה לא יטהר בנתינה. כיון דבתרא דידה שדינן ליה. אבל לפי שיטת הרמב"ן ז"ל הדק"ל וישא נתינה אלא ש"מ דר' יוחנן ס"ל כס"ד דרבא דבגירותן אינו אלא מדרבנן. ויתבאר עוד בזה לקמן בפירקין בס"ד:

גמרא אמר רבה בב"ח אמר ר"י מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שלישי דבתר דידיה שדינן ליה כו'. וכי אתא רב דימי אמר ר"י דבנה שני הוא דבתר דידה שדינן ליה. ומשמע ליה להש"ס משום דעובר ירך אמו הוא. ופריך עליה אביי מהפריש חטאת מעוברת דס"ל לר' יוחנן דעובר לאו ירך אמו הוא. ומשני משום דכתיב התם אשר יולדו בלידה תליא מילתא. אבל בעלמא בתר אבוה שדינן ליה. ולפ"ז נראה במצרי ראשון שנשא מצרית שני' בנה שלישי כיון דהכתוב תלאו בלידה. וכ"כ הרב המגיד בשם הרמב"ן ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דהבן הוי שני. ולחומרא בתרי' שדינן ליה. ולפ"ז קושית רב יוסף מהא דר' טרפון תיקשי גם לרב דימי כיון דמודה דלחומרא שדינן ליה בתר דידיה. והיה נראה לומר דזה תליא בהני תרי טעמי להאי טעמא דשדינן ליה בתר דידה משום דעובר ירך אמו. א"כ לקולא נמי שדינן ליה בתר דידה ואם היא שני' בנה שלישי הוא. אבל להאי טעמא דהכתוב תלה בלידה לא שמעינן אלא דגם בתר דידה אזלינן אע"ג דבעלמא כל שאין