קרן אורה תענית קיט

שם בין ט"ב ליוה"כ דבט"ב מרחיץ ידיו ונותן ידיו ע"ג עיניו וביה"כ צריך לקנחן במפה ונותן המפה ע"ג עיניו ע"ש ועיין ביומא פ' יוה"כ בש"ס דילן:

שם בד"ה וכל שהוא משום תענוג ועכשיו שאין תענית ציבור בבבל מותרין אפילו בחמים אפילו י"ז בתמוז כו' משמע מדבריהם דמטעם דאין ת"צ בבבל גם הג' צומות בכלל ולא הבנתי דמה ענין הג' צומות לשאר תענית ציבור דאיזה טעם שנאמר בהא דאין ת"צ כו' לא שייך בהני ג' צומות. ואפילו לטעמו של הרמב"ן ז"ל דבבבל אין ב"ד מומחה זה אינו שייך בג' צומות שהם תקנת נביאים ואי תידוק מהא דאמר שמואל אלא ט"ב בלבד ש"מ דשאר הג' צומות לאו ת"צ הם האמת הוא כן אבל לא מטעם דאין ת"צ בבבל אלא משום דרשות הם כדאמרינן בר"ה בזמן שאין כו' רצו מתענין רצו אין מתענין וכמו שכתבו בשם הרמב"ן ז"ל ואין חילוק בין בבל לא"י ועיין בר"ן ז"ל סוף פ"ק דר"ה באורך בזה ואפ"ל דס"ל לראבי' ז"ל בטעמו של הראב"ד ז"ל דמש"ה הקילו על בני בבל מפני שהן עניים וגם הארץ לחה וכמש"כ הר"ן ז"ל בשמו ומש"ה גם בג' הצומות לא קיבל עליהם כל חומרות העניים האלו ורבינו יואל ז"ל אוסר לרחוץ בחמין ומשמע במרדכי דמודה בנעילת הסנדל דמותר וכעובדא דרבנן דבי רב אשי לעיל אלא ברחיצה מחמיר והביא ראי' לזה במרדכי מהא דאיתא בר"ה מעשה שגזרו תענית בחנוכה בלוד והלך ר"א ורחץ ואמרו להם צאו והתענו כו' אלמא דרחיצה אסורה ולא זכיתי להבין ראי' זו דהתם בא"י הוי ותענית ציבור הוי ופשיטא דאסור ברחיצה:

שם גמרא לימא מסייע לי' כל חייבי טבילות כו'. יש לדקדק אמאי לא הביא הש"ס כאן סייעתא לרפרם מברייתא דפ' מקום שנהגו אין בין ט"ב ליוה"כ אלא שזה ספיקו כו' הא לכל דבריהם זה וזה שוין וכדמייתי התם סייעתא לר"א דאמר אסור לאדם להושיט אצבעו במים בט"ב וי"ל כיון דאיכא ברייתא אחריתי דתניא בה אין בין ט"ב לת"צ כו' לא פסיקא לי' אף דמשני הש"ס התם קולי קולי קתני:

שם גמרא לא נצרכה אלא לחמי טבריה והא דלא תיקשי ליה השתא אמאי התירו לו טבילה בחמין כיון דאפשר בצונן בהיתר י"ל דטבילה בחמין עדיפא משום חציצה ומכאן משמע דלענין יה"כ אין חילוק בין חמין לצונן ולמ"ד דחמין אסור מה"ת ה"ה צונן דאל"ה לא הוי שרינן לי' איסורא דאורייתא כיון דאפשר ע"י צונן אלא ש"מ דאין חילוק בזה:

שם גמרא מאי לאו אכולהו ובמאי אי בחמין והאמר ר"ש כו' אלא בצונן פירש"י ז"ל דהקושיא לרפרם הוא על הא דאמר בת"צ מותר בצונן אפילו כל גופו ולא ניחא לי' לפרש כפי' התוס' דהקושיא קאי על הא דאסר אבל בצונן והכא תני דמותר בצונן פניו ידיו ורגליו משום דאין זה קושיא דרפרם נמי כי אסר בצונן היינו כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו לא אסר כלל אלא וודאי הקושיא על ת"צ וכ"ת הא מסייע לי' ממתני' דתנן ונועלין את המרחצאות י"ל דלפום מאי דס"ד השתא דבצונן נמי לא התירו אלא פניו ידו"ר אין ראי' ממתני' די"ל דקמ"ל בהא דתנן ונועלין את המרחצאות דבחמין אפילו פניו ידיו ורגליו אסור אבל התוס' לא ניחא להו לפרש כן משום דלא הוי דומיא דכל הני קושיא דקאי אאבל ע"כ פירשו גם כאן דהקושיא קאי אאבל דמוכח מכאן דמותר בצונן עכ"פ פניו ידיו ורגליו ומדברי רפרם משמע דאסור אפילו פניו ידיו ורגליו דומיא דט"ב דאסור להושיט אצבעו. ויותר נראה בכוונת דבריהם דמפרשי הכי במאי עסקינן פי' ודאי הא דתניא שאמרו אסור ברחיצה כו' מיירי בחמין דבצונן אפילו כל גופו מותר אלא הא דתניא וכן באבל אמאי קאי אי אהיתירא דחמין בפניו ידיו ורגליו הא אמר ר"ש אבל אסור להושיט אצבעו בחמין אלא לאו בצונן היינו דהא דנקט וכן באבל קאי אהיתירא דצונן וקשיא לרב חסדא ומשני אשארא דלא קאי ארחיצה כלל אלא אנעילה וסיכה ואל יקשה לך איך הוי ס"ד דקאי ארחיצה בצונן הא לא הוזכר כלל בברייתא רחיצת צונן דהתוס' אזלי הכא בשיטת רש"י ז"ל במ"ק דף ט"ו דמפרש נמי אשארא אמילי אחרנייתא דת"צ שלא הוזכר בברייתא כלל וכן משמע מהא דמסיימי דקאי אשאר דינין אנעילה וסיכה וסיכה לא הוזכר כלל בברייתא ועיין ברא"ש ז"ל במ"ק שם מ"ש בשם הראב"ד ז"ל ודו"ק:

ע"ב גמרא והאמר רב חסדא אבל אסור להושיט אצבעו בחמין ולעיל גרסינן רב ששת נראה דלרב חסדא אפילו בצונן אסור דומיא דט"ב כמו שכתבתי לעיל ועיין בר"ן ז"ל שכתב ג' חלוקין בדיני רחיצה ולפי המסקנא אין אבל וט"ב שוין דט"ב חמור יותר דאפילו בצונן אסור להושיט אצבעו דומיא דיה"כ. והתוס' במ"ק דף ט"ו כתבו בשם הרשב"ם ז"ל דלפי המסקנא בט"ב נמי מותר בצונן פניו ידיו ורגליו משום דלא ניחא להו לחלק בין אבל ליה"כ כיון דבתרווייהו מאיסור סיכה נפקי ע"ש בדבריהם וקשה מהא דמסקינן פ' מקום שנהגו דבט"ב אסור להושיט אצבעו במים וכ"ת דבחמין קאמר אכתי תיקשי לרבא דאמר אבל מותר בצונן לגמרי אטו אליבי' בט"ב ויה"כ ג"כ מותר וזה ודאי אינו כדמוכח בפ' יה"כ אלא נראה דעיקרן של דברים כן הוא דמקרא לא נפיק אלא סיכה של תענוג ורחיצה של תענוג דהיינו בחמין אלא דחכמים אסרו עוד ביה"כ אפי' רחיצה שאינה של תענוג כמו בצונן ובסיכה נמי אסרי אפילו כדי להעביר את הזוהמא וכדאיתא בירושלמי בפרקין אלא דבירושלמי מחלק בין ט"ב ליה"כ ואינו אוסר בט"ב אלא סיכה של תענוג ובש"ס דילן בפ' מקום שנהגו משוינן ט"ב ליה"כ לכל מילי אבל באבל לא החמירו כ"כ והקילו ברחיצת צונן לרבא לגמרי ולמסקנא בפניו ידיו ורגליו וכן התירו בסיכה להעביר הזוהמא והשתא לא תיקשי הא דמחד קרא נפקי וזה דלא כמש"כ לעיל דצונן וחמין חד דינא להו לענין יה"כ אלא בצונן לכ"ע ליכא אלא איסורא דרבנן וכן נראה עיקר ועיין בלח"מ בה' תענית ובה' שביתת עשור ודו"ק:

שם גמרא אילימא יחיד ממש וציבור של הני תשע עשרה כ"ד הוין מכאן קשה לדעת ר"ת ז"ל שהביא הר"ן ז"ל דאין אומרין כ"ד ברכות אלא בערב אבל בשחרית מתפללין כסדרן דא"כ מאי פריך כ"ד הוין הא ליכא כ"ד אלא בערב אבל בשחרית ליכא אלא תשע עשרה וכש"כ דתיקשי לשיטת בעהמ"א ז"ל שהביא הר"ן ז"ל דתפלה יתירה היא שאומרין בה כ"ד ברכות אבל בכל תפלת היום אין אומרין אלא תשע עשרה דא"כ מאי פריך הש"ס כ"ד הוין אלא ודאי משמע דבכל תפלות היום אומרין כ"ד ברכות ולהכי פריך שפיר אלא דאכתי איכא תפלת ערבית דצריך לומר עננו לדעת הרי"ף ז"ל ובה איכא חילוק בין יחיד לציבור וכ"ד ודאי ליכא בתפלת ערבית ואיכא לאוקמא ברייתא בתפלת ערבית וי"ל דבתפלת ערבית לחוד לא מסתבר לי' לאוקמא. ועוד דבתפלת ערבית ליכא תפלת ש"ץ כלל אלא כל יחיד מתפלל לעצמו ודין יחיד המתפלל עם הציבור שוה עם יחיד המתפלל לעצמו וכמו שכ' הרא"ש ז"ל ויבואר לפנינו בעז"ה:

שם גמרא אלא ודאי ה"ק א"ב יחיד שקיבל עליו ת"י ליחיד שקיבל עליו ת"צ וש"מ יחיד קובע ברכה לעצמו וקשיא לר"י ולר"ש ויש לדקדק הא לרב יהודא נמי תיקשי דהא סתמא קאמר יחיד שקיבל עליו תענית אומרה בין גואל לרופא משמע אפילו קיבל עליו תענית יחיד ובברייתא תניא דיחיד כזה אינו קובע ברכה לעצמו והי' נראה לומר דרב יהודא ס"ל כרב כהנא לעיל דיחיד שקיבל עליו תענית סתם חיישינן שמא ת"צ קיבל עליו ולא חיישינן מדרבנן קאמר אלא מה"ת כההיא דסתם נדרים להחמיר ובהא קאמר רב יהודה דמתפלל תפלת תענית ואומרה בין גואל לרופא אבל יחיד שקיבל עליו תענית יחיד בפירוש לא שמענו מדברי ר' יהודא והשתא לא תיקשי מברייתא לרב יהודא ולפ"ז הא דבעי הש"ס לקמן מאי הוי עלה היינו היכא דקיבל תענית סתם אלא דקושיא מאי אי פליגי אמוראי בבלאי בזה הא קי"ל אין תענית ציבור בבבל ולא חיישינן שמא ת"צ קיבל עליו וכמו שכ' הרא"ש ז"ל והוי כאומר בפירוש תענית יחיד וליכא פלוגתא בזה כלל אלא אי אינו אומר כלל עננו או בשומע תפלה כדמוכח מברייתא ואין לומר דווקא לענין ה' עינוים ליכא ת"צ בבבל אבל לענין תפלת עננו שפיר איכא ת"צ. ואכתי חיישינן שמא ת"צ קיבל עליו לענין זה ז"א דלענין זה לא מסתבר לילך ולהחמיר ולקבוע ברכה בפ"ע ולפי מאי דגרסינן לעיל אמר ר"כ אמר רב א"ש קצת דרב לטעמי' דאמר לעיל חיישינן כו' וכן תיקשי לפי פשטי' דהש"ס אטו כל הלכה תסוב רק איחיד שקיבל עליו תע"צ וזה דוחק. ועוד קשה הא דתניא אין בין אלא כו' והא איכא תו כל הה' עינוים דבקיבל עליו ת"י מותר בכולן ובקיבל עליו ת"צ אסור בכולן וא"ל דבתפלה