קרן אורה תענית קיז

ואינו משלים וח"א לוקה ואינו צריך היתר חכם אלמא דאינו צריך היתר חכם ולא עשו חיזוק ע"כ תירץ הוא דקבלת תענית לאו נדר הוא ולפמש"כ לעיל דהא דמקבל עליו התענית בשעת מנחה הוא כדי לקיים דיבורו לבד בלא"ה א"ש דכיון דגזרתינו קודם אומרים לו שלא יקבל עליו אלא דמהא גופא מוכח דקבלה לאו נדר גמור הוא דאי הוי נדר אפילו קבלו כמה ימים קודם אמאי לא מהני אלא ודאי לאו נדר גמור הוא. והנה לכאורה לדברי הראשונים ז"ל דבעי היתר חכם או דעשו חיזוק לדבריהם א"כ כל נדרו בטל דנדר שהותר מקצתו כו' ואין צריך להתענות אפילו שלא בשעת י"ט או י"ל כיון דצריך לקבל עליו בכל יום בפ"ע א"כ כל יום נדר בפ"ע הוא ולא אמרינן בזה נדר שהותר מקצתו כו' ומתני' דנדרים מיירי שקיבל עליו ימים רצופים ובתוכן שבתות וי"ט דסגי בקבלה ראשונה לחוד ומש"ה אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו. והנה מדברי הרמב"ם ז"ל נראה ג"כ דמחלק בין נדר לקבלת תענית דבנדר גמור כתב בהלכות נדרים אם נדר להתענות בי"ט חייב להתענות דנדר חל על דבר מצוה ובה' תענית כתב דיחיד אין מתענה בי"ט ועיין בכ"מ שם בה' נדרים אלא דכתב נמי להאי סברא דחכמים עשו חיזוק לדבריהם ואפילו בנדר גמור לא חל נדרו והיינו משום דמפרש הא דתבטל גזרתינו את נדרו בנדר גמור כפשטי' וכמש"כ הכ"מ שם אלא דקשה לי א"כ דהאי ברייתא מיירי בנדר גמור א"כ מאי שייך בזה פלוגתא דייסר או יאסר וכי צריך בנדר גמור קבלה בשעת מנחה ועוד דלענין ציבור אם התחילו להתענות אין מפסיקין בר"ח וחנוכה ופורים ובי"ט ושבתות משמע דמפסיקין אלמא דחמיר הוא לענין תענית י"ט דאורייתא משל דבריהם וכן לעיל לענין יחידים משמע דרבותא קמ"ל דאפילו בי"ט הכתובים במגילת תענית מפסיקין משמע דקיל מי"ט של תורה ועיין בלח"מ בה' תענית ובה' נדרים מש"כ בזה ובעיקר הדבר מש"כ דתענית לא הוי נדר גמור משום דהוי כקיבל עליו איזה מצוה בעלמא יש לעיין בזה אי הוי דאורייתא או דרבנן דמדברי הרא"ש ז"ל בנדרים משמע קצת דהוי דרבנן שכתב דהא דאמרינן בירושלמי לוקה היינו מכות מרדות אלא דאינו מוכרח ומד' הלח"מ בה' נדרים נמי משמע דלא הוי אלא דרבנן דכיון דלא הוי לשון נדר אבל דברי קבלה ודאי הוי דכמה מקראות מלאים מקריאת צום אלא נראה דהדבר תלוי במחלוקת אי אמר נדר בלשון שבועה אי חיילא מטעם יד לנדר או לא חל כלל ועיין בר"ן ריש נדרים שהביא מחלוקת זו דלמ"ד דחל מטעם יד ה"נ האומר הריני בתענית הוי לשון שבועה שאסר עצמו לאכול והוי כמיתסר נפשי' אחפצי' וחייל מטעם יד והוי כנדר גמור מה"ת ולמ"ד דלא חייל כלל ה"נ לא חייל בתורת נדר אלא בתורת קבלה לדבר מצוה כמו צדקה וכן התענית הוא בכלל נדרי הקדש שמקדיש א"ע בתעניתו ולפ"ז לכ"ע הוי מה"ת וצ"ע אי שייך בזה איסור בל תאחר ועיין בכ"מ בהל' נדרים שכ' דלשון נדר גמור הוא הרי עלי משמע דאם אמר הרי עלי להתענות הוי נדר גמור והיינו לדברי האומרים דנדר בלשון שבועה חייל אבל למ"ד לא חייל אין זה נדר ולשון הר"ן ז"ל במכילתין דנדר גמור הוא באומר קונם בשר עלי יום זה ומלשון הרמב"ם ז"ל בה' נדרים שכ' הנודר לצום בשבתות וי"ט משמע אם אמר הרי עלי לצום הוי נדר גמור וכדברי הכ"מ אלא דצ"ע כיון דאסר נפשי' אחפצי' אמאי חייל אדבר מצוה ועיין בש"ע בה' נדרים שביאר לשון נדר כפשוטו דאמר קונם אכילת יום זה עלי והנה לפמש"כ דלכ"ע הוי קבלת תענית מה"ת מטעם קבלת מצוה אכתי יש לדקדק אמאי לא יחול אשבתות וי"ט ועוד לשיטת הרמב"ם ז"ל אין ראי' מברייתא דסוגיין דלא חייל דהכא מיירי בי"ט של דבריהם ועשו חיזוק ומהא דתניא לעיל דמפסיקין היחידים בר"ח אין ראיה דהתם צריכין לקבל בכל יום קבלה אחרינא ומש"ה אין להם רשות לקבל בר"ח אבל אם עבר וקיבל עליו תענית בשבת וי"ט מנ"ל דלא חייל ואפ"ל כיון דקי"ל דיכול ללוות תעניתו ומסתברא דלא חייל כלל בשבתות וי"ט. ועוד נראה דאפילו הוי קבלה מה"ת מ"מ לא חייל אשבתות וי"ט משום דהוי כשבועה דלא חיילי משום דאסר נפשיה אחפצי'. והנה מברייתא דילן דתניא בה אם גזרתינו קודם תבטל גזרתינו את נדרו תיקשי למר ברי' דרבינא דהוי יתיב כולא שתא בתעניתא לבר ממעצרתא ופורי' ומעלי יומא דכיפורא והשתא להני דס"ל דלי"ט של דבריהם עשו חיזוק תיקשי מחנוכה דהוי י"ט של דבריהם והוא הוי יתיב בתעניתא ולהנך דס"ל דבשבתות וי"ט נמי לא חייל קבלת תענית תיקשי נמי משבתות וי"ט וי"ל דאיהו ס"ל כר"א דאמר בי"ט או כולו לה' או כולו לכם וכיון דבי"ט רשאי להתענות לא תקינו רבנן לי"ט של דבריהם שיהי' חמור מי"ט דאורייתא אלא דלפ"ז יחלוק ר"א על כל הא דתניא במגילת תענית וזה לא מסתבר והדברים צ"ע בפוסקים ודו"ק ועיין בטור וב"י סי' רפ"ח מש"כ שם בהא דמר ברי' דרבינא:

שם גמרא ל"ש שלא גמר כו' א"ד ל"ש אלא שלא ישן כו' לפי הנוסחא האמורה בש"ס דבלישנא קמא לא איירי כלל בשינה. וגרסינן בברייתא לל"ק אכל ועמד ה"ז אוכל אתיא ההלכה שפיר כפשטי' דל"ק מחמיר וס"ל דסילוק בלא שינה ג"כ מפסיק ואסור לאכול עוד ואידך לישנא ס"ל דסילוק לא מעלה ולא מוריד ועיקר ההפסקה תליא בשינה שינת קבע לאפוקי מתנמנם. ולישנא קמא ודאי מודה דשינה הוי הפסקה משום דהוי היסח הדעת יותר מסילוק אבל הרי"ף ז"ל גריס גם בל"ק בברייתא דמותיב אביי ישן ועמד הרי זה אוכל ומשני התם בלא סילק א"כ לל"ק סילוק הוא הפסקה יותר משינה והשתא אידך לישנא דאמר ל"ש אלא שלא ישן אבל ישן אינו אוכל יש לפרש דחומרא הוא דאפילו שינה בלא סילוק ג"כ מפסיק וכש"כ סילוק דהא לל"ק סילוק הוי הפסק ושינה לא הוי הפסק וזהו דעת הראב"ד ז"ל ומש"כ הרא"ש ז"ל עליו דל' ישן ועמד לא משמע שינה בתוך הסעודה יפלא בעיני דהא לל"ק ע"כ צריך לפרש כן לנוסחא דקתני בה ישן ועמד והיא היתה נוסחת הראב"ד ז"ל וא"כ לאידך לישנא נמי יש לפרש כן ועוד דאי כשיטת הרא"ש ה"ל לשנויי גם בל"ב דמיירי בלא סילק אלא ש"מ דאפילו בלא סילק הוי הפסק ומאי דמספקא לי' להרא"ש ז"ל אי הוי ספיקא דאורייתא אי לא נראה בד' הרא"ש ז"ל דתוספת הלילה ודאי לא הוי אלא מדרבנן ומה שחלק עליו בהפסק שינה בתוך הסעודה לענין ברכה מהא דעקרו רגליהם דלא הוי הפסקה יש לחלק דשינה הוי היסח הדעת יותר מעקרו רגליהם וצ"ע לשיטת הראב"ד ז"ל הפליג עם חבירו באמצע הסעודה מה דינו לענין תענית ויש עוד לפרש הני תרי לישני דבכל חד איכא קולא וחומרא דלל"ק דווקא סילק הוי הפסקה אבל שינה בלא סילוק לא הוי הפסקה ולל"ב שינה הוי הפסקה וסילוק לאו כלום הוא וע' בר"ן ז"ל אבל הרי"ף ז"ל כתב דל"ב קולא היא משום דס"ל דהא דאמרי' אבל ישן לא היינו אחר סילוק אבל שינה בלא סילוק לא הוי הפסקה ומאי דלא משני בל"ב נמי דמיירי בשלא סילק עיין מש"כ ע"ז הר"ן ז"ל. אבל מלשון הרמב"ם ז"ל משמע דסילוק לא מהני כלל ועיקר הדבר תלוי בשינה ועיין בלח"מ מש"כ בזה להשוות דעת הרי"ף ז"ל עם דברי הרמב"ם ז"ל והב"י בסי' תקס"ד כ' ליישב דדעת הרמב"ם ז"ל והרי"ף ז"ל דלל"ק בין ישן ובין סילק הוי הפסקה דישן נמי כגמר דמי ולל"ב דווקא ישן הוי הפסק אבל סילוק לאו כלום הוא ומש"ה כתב הרי"ף דל"ב לקולא ותמוה לי הא לגירסת הרי"ף ז"ל אמרינן להדיא בש"ס לל"ק דישן בלא סילוק לאו הפסק הוא. והשתא אי נימא דלל"ב ישן לחוד הוי הפסק אפילו בלא סילוק א"כ הוי לל"ב נמי לחומרא וכן קושיית הר"ן ז"ל. והנה העולה מזה אי גרסינן בברייתא לל"ק ישן ועמד הנכון בזה שיטת הראב"ד ז"ל אבל אי גרסינן אכל ועמד הנכון כשיטת הרי"ף ז"ל דלא"ד דווקא שינה הוי הפסק וסילוק לאו כלום הוא ודו"ק ועיין בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל דמבואר מלשונו דתנאי אינו מועיל אחר השינה ע"ש:

ע"ב גמרא דא"ש אין תענית ציבור בבבל עיין בר"ן ז"ל שכתב בשם הרמב"ן ז"ל הטעם דאין סמוכין בבבל ואין גזרתן גזירה וצריך כ"א לקבל עליו התענית בפ"ע ומש"ה אין לו חומר תענית צבור וכעין זה כ' הרא"ש ז"ל בשם הראבי' ז"ל לפי שאין נשיא בבבל וכדברי הירוש' בפ"ב אלא דדעת הרא"ש ז"ל דאין היחידי' צריכין לקבל כמבו' בדבריו ז"ל בפרקין ונרא' דהאי טעמ' לחוד והאי טעמ' לחוד טעמו של הרמב"ן ז"ל הוא משום דאין כח בידם לגזור על הציבור ומש"ה כתב דכל יחיד צריך לקבל בפ"ע וטעמו של הרא"ש ז"ל הוא משום דלא נעשה כתיקונה דעיקר תיקון התענית הוא בהיות הנשיא עמהם וכדילפינן שם בירושלמי מקרא דיצא חתן מחדרו כו' וכן איתא התם להדיא בהלכה זו ר' אחא בשם רב אין תענית עכשיו דכן אמר רב כל תענית שלא נעשית כתיקונה עליו הכתוב אומר נתנה עלי