קרן אורה סוטה קע

תוס' ד"ה למעוטי בהמה תימא לרבא דאמר יש זנות לבהמה כו' והיינו הא דאמר רבא התם נתכוין להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנה דנתכוין לביאה ואין דבריהם מובנים דלא אשכחן מאן דפליג על האי מילתא דאין זנות לבהמה ואינה נאסרת ע"י אלא וודאי לענין זה לחוד הוא דקאמר רבא דחשיב נתכוין לביאה ועי' תוס' תמורה דף ל' ולפי שיטת התוס' ז"ל לעיל בקטן דאע"ג דביאתו ביאה אימעיט מאיש ולא קטן א"כ אפילו יש זנות לבהמה שפיר אימעיט מאיש ולא בהמה ולמה ליה להש"ס למימר דאין זנות לבהמה אבל לדברי הרמב"ם ז"ל ניחא דדווקא משום דאין זנות הוא דממעטינן לתרוייהו קטן ובהמה וזה שכ' בחיבורו איש למעוטי קטן ובהמה:

גמ' אמר ליה אביי פריצותא בעלמא ופריצותא מי אסר רחמנא:

קצת קשה מכאן לדברי הרמב"ם ז"ל שכ' דעל קריבות של עריות עובר בלאו דלא תקרבו א"כ מאי קאמר פריצותא מי אסר רחמנא אלא דמהא דניתא ליה לאביי דאתי למעט נשיקה. אפי' למ"ד דאין זו העראה ש"מ דעכ"פ יש בזה לאו דלא תקרבו וה"נ שאר קריבות והא דקאמר פריצותא מי אסר רחמנא היינו לענין סוטה קאמר דלא מסתבר שתיאסר ע"י זה ולא איצטריך קרא למעוטי ולנשיקה הוא דאיצטריך קרא אע"ג דבעלמא אינה נאסרת בזה מ"מ בהא ס"ל נמי לאביי דה"א דבקפידא דבעל תליא. ועי' בד' הרמב"ם ז"ל בפכ"א מהל' א"ב ובדברי הה"מ שם שכ' שם דבנשיקה ליכא איסורא אלא כמו בשאר קריבות:

והתוס' ז"ל בד"ה אלא הקשו דאיפכא מסתברא דלמ"ד העראה זו נשיקה איצטריך למעוטי וזה הכל לשיטתם ז"ל דלא איצטריך מיעוטא לקנין פחות מבן ט' אבל מסוגיא דשמעתין מוכח דכל דהוי ביאה בעלמא ליכא למעוטי גבי סוטה וכדפריך על שלא כדרכה משכבי אשה כתיב אלמא דלא שייך הכא למעוטי מש"ז העראה ושלא כדרכה אע"ג דגבי שפחה חרופה אימעיט להו וכי איצטריך למעוטי מילתא דלא חשיב ביאה בעלמא והכא משום קפידא דבעל איצטריך למעוטי ועי' מל"מ ז"ל פ"ג מהלכות סוטה הלכה כ"ד ודברי מהרש"א ז"ל כאן שכתב דלענין שפחה חרופה אין חילוק בין כדרכה לשלא כדרכה תמוהים הם ונגד שמעתא דכריתות עי"ש ועי' רש"י ז"ל שפי' דאתי קרא למעוטי נשיקה דלא תימא העראה היא וא"כ אמאי לא קאמר ביבמות דף נ"ה דש"ז דאשת איש אתי למעוטי נשיקה ואתי לאשמעינן דלאו העראה היא אלא ע"כ האי דינא מסברא קים לן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ועי' רש"י ז"ל ביבמות שם שלא כתב כן:

דף כז רש"י ד"ה וזו באה מטיפה פסולה שמא מכותי או ממזר עכ"ל ולא הוי צריך לזה. דמשמע דפלוגתייהו בבת דומה שיש לה בעל וס"ל לשמואל דהדומה מותר לישא ולא חיישינן שתזנה תחתיו אבל בת הדומה לא ישא דשמא מאחר היא וממזרת היא ור' יוחנן ס"ל איפכא דהדומה לא ישא שמא תזנה תחתיו אבל בתה מותר לישא דרוב בעילות אחר הבעל אבל לדברי רש"י ז"ל משמע דמיירי בפנויה דומה וא"כ אמאי פליג ר' יוחנן ומכשיר בתה אלא דבטעמיה דשמואל יש לדקדק כיון דאוסר בתה אם כן ממילא דהיא נמי אסורה וצ"ל דהיא יש לה חזקת כשרות וכיון דאין כאן עדות ברורה אלא קלא בעלמא אין לאוסרה. אבל בתה אין לה חזקת כשרות לא ישאנה שמא פסולה היא ור"י ס"ל דבתה כשירה משום דרוב בעילות אחר הבעל ומשמע פשטא דשמעתין דלא פסק הקול ודומת העיר עולה בה אפי' כשהיא תחת בעלה אפ"ה ישאנה כיון דאין כאן עדות ברורה אלא קול בעלמא:

והתוס' ז"ל בד"ה דומה כתבו דלא מיירי הכא בדומה בקלא דלא פסק דאם כן אפילו כנס יוציא ואמאי ישאנה אפילו ישראל כיון דחשודה היא כל ימיה יצטרך להוציאה אפי' אחר הכניסה וכל שכן שלא ישאנה לכתחלה ואילו הכא אפי' ר' יוחנן לא אמר אלא שלא ישאנה לכתחלה אבל אם כנס לא יוציא אלא מיירי הכא בקלא דפסיק דאיפסיק ביבמות דלא תצא ומש"ה שרי שמואל לישא אותה אפילו לכתחלה ור"י אמר דלא ישאנה לכתחלה. כיון דכבר היתה דומה אלא דבקלא דפסיק לא א"ש הא דאמר שמואל דלא ישא בתה דבאה מטיפה פסולה כיון דפסק הקול בלא"ה בתה ג"כ כשירה ולמה ליה לר"י טעמא דרוב בעילות כו' ונראה דמיירי שפיר בקלא דלא פסיק או אפי' בעדות ברורה שמזנה היא תחת בעלה ואפ"ה לשמואל מותר לישראל אחר לישאנה שמא לא תזנה תחתיו אבל בתה לא ישא דשמא מטיפה פסולה באה וממזרת היא ואסורה לישראל ולר"י הוי איפכא דבתה כשירה היא דרוב בעילות כו' והיא לא ישא שמא תקלקל תחתיו ג"כ וכן משמע בירושלמי פ"ק דמכילתין פורשין מן המזנה ואין פורשין מבת מזנה משמע דמיירי בוודאי מזנה ולא מיירי אלא בישראל אבל לא בכהן והרמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' אישות ביאר הדבר דמיירי ג"כ בקלא דלא פסיק וסיים שם דהיא עצמה חוששין לה משום זונה וכתב המל"מ ז"ל שם דכהן חושש לה קאמר ואפ"ה לא תיקשי קושית התוס' ז"ל מ"ט דשמואל דאמר אין חוששין לה כיון דמיירי בקלא דלא פסיק דאיהו לשיטתיה דמבעל אין מוציאין אפי' בקלא דלא פסיק ואם כן י"ל דכהן אין חושש לה משום זונה ג"כ ועי' באה"ע סי' ד' בש"ע שם ובדברי האחרונים ז"ל וכבר נתארכו הדברים בהלכה זו בדברי הראשונים ז"ל ע"כ לא אאריך בזה:

תוס' ד"ה רוב בעילות כו' כתבו דמיירי הכא דליתא לדומה דלישיילה אבל איתה קמן נאמנת כדאמרינן בפ' עשרה יוחסין והיה נראה דהתם אי בעית אימא הוא דקאמר לשמואל מאי שתוקי בדוקי דאי אומרת לכשר נבעלתי נאמנת והך שינויא ס"ל כאביי דמוקי התם דפלוגתייהו בלא דיימא מעלמא אז היא נאמנת אבל אי דיימא מעלמא אפשר דלא מהימנא וכ"ש לפי מש"כ ממשמעות לשון הרמב"ם ז"ל דמיירי הכא בקלא דלא פסיק דמסתברא דלא מהימנא:

בא"ד אבל לרבא תקשה דאפי' בארוסה היכא דדיימא מיניה בתר דידיה שדינן ליה וכל שכן הכא בבעל ועיין שם בתוס' ז"ל שפירשו דדיימא מיניה היינו שבא עליה וודאי ולפ"ז לא תיקשי ובלא"ה מאי דפשיטא להו דלשמואל הכא בת דומה שתוקי היא אין זה מוכרח כ"כ דלא קאמר אלא דלכתחלה לא ישא בת דומה אבל אם נשא נשא כמו דומה עצמה לר' יוחנן דאם כנס לא יוציא ועי' מש"כ שם ביבמות בחידושי:

גמ' ותסברא נושא לכתחלה כו' משמע מלשון רש"י ז"ל דלא ניחא ליה נושא לכתחלה דלכתחלה וודאי אסור אלא אם נשא מותר והא דפליגי ישא זו ולא ישא זו היינו אם אינו מוצא אלא אלו וא"כ משמע דלשמואל בת דומה ולר"י דומה עצמה אפי' בדיעבד אסור והתוס' ז"ל כתבו דלר"י דומה אם כנס לא יוציא ועוד דהרמב"ם ז"ל כתב לשון לכתחלה דמותר לישא בת דומה וצ"ל דהא דלא ניחא לשון לכתחלה לאו מצד הדין אלא מצד החומרא להתרחק מן הכיעור דילמא מקלקלת תחתיו אבל בבת דומה ליכא אפי' חומרא לכתחלה אבל לא משמע כן מהא דאמר רבא תני נמי בת דומה משמע דצריך להגיה תרתי אם נשא בת דומה מותר אבל לכתחלה לא וי"ל דה"ק תני נמי בת דומה ואינו צריך להגיה אם נשא אלא נושא נמי א"ש ועוד י"ל דלמסקנא דאמר רוב בעילות כו' אפי' לכתחלה שרי וצ"ע בזה בד' הראשונים ז"ל:

רבי יוסי אומר אף להשקותה ולכשיצא בעלה מבית האסורים כו' כבר כתבתי לעיל דממשמעות דברי התוספתא לאו דוקא לכשיצא בעלה מבית האסורים אלא גם אם נתפקח החרש ישקנה וכן מבואר בלשון הרמב"ם ז"ל בפ"א והנה בתלמודין לא הוזכר פסול חרש לענין השקאה והא דב"ד מקנין לה היינו מפני חסרון דעתו וא"כ י"ל דחשיב ראויה לשתיה מעיקרא אבל הרמב"ם ז"ל כתב דחרש ג"כ אינו משקה כמו סומא וחגר וא"כ שמעינן מינה אע"ג דבשעת קינוי וסתירה לא היתה ראויה לשתיה אפ"ה כי הדר חזי כגון שנתפקח החרש ישקנה וא"כ בחגר או סומא דמקנא לה לאוסרה עליו אם נתרפא אח"כ לכ"ע ישקנה אלא הא דתני התם בתוספתא נמי הגדיל הקטן לא הבנתי דע"י קינוי שקינו לה בית דין בקטנותו ודאי אינו משקה אותה בגדלותו וכמו שכ' לעיל דאין אישות לקטן וצ"ע ועיין תוס' י"ט ז"ל ובכ"מ ובמל"מ ז"ל בפ"ב מה"ם:

תוס' ד"ה איש איש כו' אבל לפוסלה מכתובתה לא צריך קרא כו'. כבר כתבתי לעיל דלפוסלה מכתובתה בלא"ה לא צריך קרא ככל עוברת על דת דיוצאת שלא בכתובה אלא די"ל דהא דיוצאת שלא בכתובה בעוברת ע"ד הוא מדרבנן וקנס בעלמא אבל זו מה"ת יוצאת שלא בכתובה להכי כתבו דליכא למ"ד דכהובה דאורייתא ואפי' מ"ד דאורייתא היינו דאית לה סמך מה"ת וסברא זו מחודשת היא דפשטא דשמעתא בכמה דוכתי משמע דמדאורייתא היא לגמרי וכן משמע מדבריהם ז"ל בכתובות ובגיטין שהקשו למ"ד כתובה דאורייתא אמאי לא יהיה דינה בעדות אלמא דס"ל דלגמרי מדאורייתא קאמר:

תוס' ד"ה דכתיב והעמיד כו' והקשו דהכא משמע דבעינן קרא כדכתיב ובפ' נגמר הדין משמע דס"ל לרב אשי דלא בעינן קרא כדכתיב וכתבו דבכל הני איכא קרא יתירא דוהעמיד נמי יתירא הוא דכתיב והעמידה ולפ"ז לא הוי צריכי למש"כ בד"ה רב אשי דגבי ערכין רבי רחמנא בן חודש דבלא"ה ניחא דהכא איכא קרא יתירא אבל הא דממעטינן גידמית ליכא קרא יתירא וע"כ משום דבעינן קרא כדכתיב וכתב דכן משמע בנזיר דלמאן דבעי קרא כדכתיב אין לו כפים בנזיר אין לו תקנה וכבר כתבתי דא"כ קשיא הילכתא אהילכתא דגבי נזיר קי"ל דאפי' אין לו כפים יש לו תקנה והכא קי"ל דגידמית אינה שותה וי"ל דהכא שמעינן מהך היקשא גופא דאיתקש אשה לאיש ואיש לאשה ש"מ דכל מאי דכתיב גבייהו מעכבא בהו ולהכי איתקשו דאל"ה למאי איתקשו ובכולהו ליכא יתורא וכיון דשמעינן מהיקשא דחד מינייהו דווקא: