קרן אורה סוטה קנא

ה' במחשבות יותר פנימיות וזכות ויתוקן בזה חטא הקודם אשר פשטו יד בעץ הדעת בשביל התגברות החמדה כמש"נ ותרא כי כו' וכי נחמד כו' ע"כ צריך לטהר ידיו בכל עת אשר יפשוט אותם לאכילה אשר היא בחינת עץ הדעת כאמרם ז"ל אילן כו' חטה היה למען לא יתגבר עליו כח המתאוה לזאת אם הוא אוכל בלא נט"י זה יורה על כח המתאוה אשר גבר עליו ולמלאות נפש תאוה כי הרעב הוא אוכל ע"כ סופו ליפול ברשת התאוה המרה והזרה וכאילו בא על אשה זונה כי סופו לבא לידי כך ורבא לא ניחא ליה לפרש הכי כי בעד ככר לחם עד אשה זונה מיבעי ליה אלא דרש הכי כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם והוא ג"כ כנ"ל אם הוא פרץ גדר ולתאוה יבקש נפרד ויצא חוץ לגבולו לחבק חיק נכריה סופו ומשפטו כי לא ישיג עוד די תאותו גם הצריכיות ויבא עד ככר לחם ולזה סמך מאמר ר' זריקא כל המזלזל בנט"י נעקר מן העולם והוא כנ"ל כי שב הוא אל חטא הקודם והוא אכילת עץ הדעת ונעקר מן העולם כמ"ש כי ביום אכלך כו' ע"כ שומר נפשו יזהר במצוה זו וכל עוד שיזהר בה יוסיפו לו ברכה:

גמ' אמר רב כל הבא על אשת איש כו' ע' מהרש"א ז"ל בח"א וחשב כאן כל ג' העמודים אשר העולם עומד עליהם עבודה מאברהם אבינו שהקנה שמים וארץ להקב"ה בעבודתו והוא הראשון לבעלי העבודה כמ"ש בבנין מזבחותיו לה' ומשה רבינו הוא הראשון בעמוד התורה ומתן בסתר הוא הראשון בעמוד ג"ח כל אלו לא יועילו להציל גבה לב מדינה של גיהנם ועונה חמור ככל ג' העבירות החמורות ע"א וג"ע כמו שאמרו ז"ל וש"ד הוא בכלל בונה במה כי לשפיכת דם יחשב כל קרבנותיו:

דף ה' אזהרה לגסי רוח מנין כו' שמעו והאזינו כו' ורם לבבך ושכחת אמרו ז"ל שני אזהרות על ב' מיני גסי הרוח הא' כנגד חכמים ותלמידיהם מי שיגבה לבו לומר עמי תמות חכמה ואינני נצרך לקול מורים לז"א אזהרה מקרא דשמעו והאזינו ואל תגבהו והב' עבודת המקום ב"ה בגסות רוח ובגבהות לב בחשבו כי יצא ידי העבודה עד בלי די וזה מביא לידי שכחה אלא מחויב להיות לבו נשבר בכל עת אולי מיעט בעבודה כי מי יאמר זכיתי לבי בכל עתיו ורגעיו:

שם ומסתברא כמ"ד אני את דכא הוא על דרך אמרם ז"ל אקרא קרוב ה' לנשברי לב שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם כי מדת בשר ודם השפל מקרב עצמו אל הגבוה והגבוה מתרחק ממנו ומדת הקב"ה הוא מתקרב אל השפל ומתפאר בו כמו שנאמר קרוב ה' לנשברי לב וזהו אני את דכא כי גם זה אם היה מקרבו אליו לחסד יחשב שלא כמדת בו"ד אלא עוד יוסיף חסדו להתקרב אל השפל ולהתפאר בו וכן אמר ר' אלעזר לקמן:

גמ' ת"ח צריך שיהא בו אחד משמנה בשמינית נראה לכוין בזה כי מקור מדה הזאת לטובה הוא מבחינת מלוכה ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול וכל ישראל בני מלכים הם כי שרשם ממדה זו והיא מקורם אבל מדת ענוה גדולה מכולם וממדה זו למדה מלכות בחינת מלכות היא התורה וידוע שכל המדות הקדושות כולן בלולות זו מזו כמו הענוה בלולה מכולן אלא שהיא עיקרית וכן כולם ובחינת מלכות ג"כ בלולה מכולן וא"כ שיעור פעולת המדה הזו הוא אחד משמנה בשמינית בכללות כל המדות הטובות ע"כ ת"ח שיש בו כל המדות הטובות צריך שיהא בו אחד משמנה בשמינית ממדה זו ולהכי אמרו ז"ל בשמתא דלית ביה כי בלעדה לטוב חסר מדות הוא ורנב"י אמר לא מינה ולא מקצתה כי מי הוא אשר שקל בפלס מדותיו לפעול בה שיעור ההכרחי וגם אולי לא תהיה בכללות כל המדות הטובות ח"ו והוא מפריד אלוף ח"ו והבן וה' הטוב יכפר בעד:

אמר ר"י אדם אפר דם מרה בשר בושה סרוחה רמה. יכוין כי מי שהוא משים עצמו כבשר שהוא רך היינו מסבת הסתכלותו בשלשה דברים שאין מניחים אותו לידי עבירה בושה היינו ידיעתו לפני מי הוא עתיד ליתן דין וחשבון ותכסהו בושה מאימת יוצרו ית' סרוחה הוא ידיעתו מאין הוא בא מטפה סרוחה. רמה הוא ידיעתו לאן הוא הולך למקום עפר רמה ותולעה. ובהשים אל לבו כל אלו הג' דברים ישפיל דעתו ויהיה רך כבשר אבל אדם שהוא קשה כאדמה בגבהות לבו הוא להיפך מכל אלו כי אפר הוא שאינו מצמיח וכמש"א ז"ל אין עפרו ננער בשביל שלא שכן לעפר בחייו ושלא נסתכל לאן הוא הולך דם הוא היפוך הבושה כי הבושה ממעטת הדמים העכורים המזיקים את האדם וזה שאין לו בושה מתרבה דמו להזיק לו ובריש כל מרעין הן חולי הנפש הן חולי הגוף כולן באין מריבוי דם כי כח הנפש המתאוה מתגברת בו ונופל הוא בחלאים רעים חולי הנפש והגוף מרה הוא נגד מיעוט ההסתכלות מאין הוא בא כי המסתכל בזה ומשפיל דעתו גם כי מתחלתו מקורו נבאש אבל סופו מתמתק וגם בשרו ישכון לבטח ע"י חניטת הבשמים הטובים מדותיו הטובים אבל הגס רוח מרה יהיה גם באחרונה וגם נפשו תהיה דחויה ממחיצתה כמש"א ז"ל שכינה מיללת עליו וידוע דרשת הזוה"ק במקרא קראן לי מרה הרחמן יצילנו מכל המדות הרעות ונזכה להדבק בו ית' ובמדותיו הקדושות:

ע"ב תוס' בד"ה הא גופא קשיא והקשו אמאי לא פריך כיצד אין מקנא לה איבעי ליה ועי' מהרש"א ומהרש"ל ז"ל ול"נ דהתם שפיר פריך כיצד אין העדים נעשים זוממין מיבעי ליה דחידוש הוא אע"פ שהוזמו אין מקיימין בהם הזמה אבל הכא לא שייך למיתני כיצד אין מקנא לה דזה פשוט הוא דאם לא מיחה בידה הסתירה אין כאן קינוי וק"ל:

בא"ד דבר כו' אין סתירתה כלום בתמיה ול"נ לפרש בניחותא סוף דבר שתדברי עמו דלא קאמר לה אלא אל תדברי וא"כ אם נסתרה עמו ולא דברה אין סתירתה כלום ואמאי תני בסיפא נכנסה לבית הסתר אסורה לבעלה ומשני דיבורה אתא מימר לך דאפי' דברה עמו אם לא נכנסה לבית הסתר מותרת אבל אם נסתרה אסורה דלשון נקי קאמר אל תדברי היינו אל תתיחדי. ועיקר כוונתו לסתירה אבל תלמודין ס"ל דצריך שיקנא לה בפירוש על סתירה ולא בלשון נקי דיכולה היא לומר דלא מיחה בה אלא הדיבור ולא הוי קינוי:

בד"ה לאחר ולא ליבם כו' אבל קשיא מפרק האומר כו' דלא תפסי קדושין באחות אשה אימא דאיצטריך קרא דוקא ליבם משום דרמיא עליה ליבומי עי' מהרש"א ז"ל שכתב דאיצטרכו להכי דמש"ה ניחא טפי למעוטי יבם מקרובים דלא תפסי בהו קדושין וגם לזה לא הוי צריכי דבלא"ה קושיא אלימתא היא דמנ"ל למעוטי קרובים ולאשמעינן דיעבד דלא תפסי קדושין כיון דאיצטריך לאחר למעוטי יבם דלכתחלה לא ומנ"ל למידרש תרתי וי"ל דלזה נתכוונו ג"כ ונראה לישב דרב יוסף דיליף יבם מלאחר ס"ל כרב אחא בר יעקב שם בקדושין דיליף לה בק"ו מיבמה דלא תפסי בה קדושין ודלא כמ"ש התוס' ז"ל דלראב"י ג"כ צריך להיקשא דאחות אשה ורבא יליף מהאי טעמא הכא וגם מק"ו משום דס"ל דרשא דלאחר ולא לקרובים וליבם לא איצטריך דיליף בק"ו אם במותר לה כו' או מאינך טעמי ועיין בקדושין דר' יוחנן אמר לדרשא דלאחר ולא לקרובים וביבמות פ"ק לחד לישנא מספקא ליה אי אלים ק"ו במקום מצוה:

בא"ד ועוד תיקשי דהכא ממעטינן יבם אע"ג דכתיב איש אחר ובערכין מרבינן מאיש יבם היינו אח ומאחר ממעט בן דוקא ולדידי הא לא קשיא כלל דהתם בערכין שפיר דרשינן תרווייהו לאיש לרבויי אח ולאחר למעוטי משום דהוי מצי למכתב חדא מינייהו ומכר את השדה לאיש או ומכר כו' לאחר דאי כתיב לאיש לא הוי ממעטינן אפילו בן ואי כתיב לאחר הוי ממעטינן אפי' אח והשתא דכתיב תרווייהו על כרחך מלאיש מרבינן אח ומלאחר אימעוט בן אבל הכא לאיש אינו מיותר כלל דגבי נשואי אשה אורחיה דקרא למכתב הכי והיתה לאיש ולא מייתרי אלא אחר שפיר ממעטינן אפי' יבם היינו אח דגם הוא לא מיקרי אחר:

בד"ה לאחר כו' אי קשיא כו' תריץ דלאחר לא איצטריך אלא לסוטה ספק דסוטה ודאי נפקא מטומאה דכתיב בה ובירושלמי ריש מכילתין יליף מגז"ש דדבר דבר לקינוי וסתירה דבעינן שנים ע"ש ולא מדרשא דבה ואיכא למימר דרב יוסף ס"ל הכי ועיין תוס' יבמות דף י"א שהקשו מאי קאמר הכא ותתייבם יבומי. כיון דסוטה ודאי פטורה גם מן החליצה כערוה סוטה ספק דין הוא שתהיה חולצת ולא מתיבמת ועי' מש"כ שם בחי' בד' הרא"ש והראב"ד ז"ל באריכות ועי' מל"מ ז"ל בפ"ו מהל' יבום שהאריך בזה ועי' בד' הרמב"ם ז"ל שם שכתב טומאה דכתיב בסוטה היינו ונסתרה והיא נטמאה וביבמות שם לא משמע כן ועי' במש"כ בחי' נזיר ריש פ' ב' נזירים לענין ספק טומאה ברה"י אי הוי כוודאי טמא ומהכא משמע דסוטה ספק לאו כוודאי היא לכל מילי מדאיצטריך לאתויי מקרא או מסברא דאינה מתיבמת וה"ה ספק טומאה ברה"י דמינה גמרינן דלאו כודאי טומאה היא ולקמן במכילתין יתבאר יותר בס"ד:

אילו איתא לבעל כו' עיין תוס' ז"ל שהקשו מסוטה וודאי. והראב"ד ז"ל כ' דבאמת פליגא הך סוגיא אסוגיא דיבמות והתוס' ז"ל חילקו בין סוטה וודאי דהוה כערוה ובין סוטה ספק. ובהרא"ש ז"ל ביבמות ביאר הדברים יותר דוקא סוטה ודאי דכתיב בה טומאה בלשון לאו הוי כערוה ע"ש ומ"מ קשה לי' בתחלה מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר כיון דפריך אלא מעתה חליצה לא תיבעי ע"כ מסתברא ליה ממיעוטא דלא ליבם לפוטרה לגמרי ומאי משני ליה אילו איתא לבעל כו' הא אין זה הכרח כיון דאשכחן דכוותה בסוטה ודאי. אע"ג דאי איתא לבעל צריכה גט מ"מ מיבם אפי' חליצה לא בעיא ה"נ בספק סוטה וי"ל דהא דפריך אלא כו' חליצה נמי לא תיבעי היינו מסברא דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ולהך סברא שפיר אהני הא דאילו איתא לבעל כו' ומסתברא דליבעי עכ"פ חליצה מיבם משא"כ סוטה וודאי דהוי כערוה ומדברי הרמב"ם ז"ל בפי'