קרן אורה סוטה קמט

כיון דבינו לבינה היה ודילמא הלכה כר' יהושע דבעינן קינוי ע"פ שנים ואכתי אפילו בזמן שיש מי סוטה לא לימא הכי דילמא תסתר ותאסר עליו לעולם ובא"ע סי' קט"ו כתב הח"מ ז"ל דבזמן הבית איכא תקנה שיחזור ויקנא לה בפני שנים ותסתר בפני שנים וישקנה ויגלגל עליה גם סתירה ראשונה והותר לו עי"ז וגם זה אינו מובן דכיון דנאסרה לו ע"י סתירה ראשונה היכי יכול עוד לקנאות לה הא הוי אשה שאינה ראויה לו אם לא שישקנה בתנאי או משום קינוי הראשון או משום קינוי האחרון דממ"נ מחד מינייהו יכול להשקותה אבל לא ע"י גלגול ומ"מ אין תקנה זו מבוררת דילמא לא תסתר שנית אבל לדברי ר"ח מסורא בלא"ה לא תיקשי כ"כ דבזמן שהיו מי סוטה היינו בזמן הבית לא שייך למימר דלא ליקני לה בינו לבינה דאפשר לא הוי מספקא להו כלל הילכתא כמאן והשתא קאמר לא מיבעי דלא ליקני לה בזמן הזה בפני שנים דודאי תסתר עליה לעולם אלא אפילו בינו לבינה נמי לא לימא לה דילמא קי"ל כריבר"י ואין לה תקנה אבל על דברי הרמב"ם ז"ל תיקשי כיון דבספק הילכתא כמאן מחזיק ליה א"כ אפילו בזמן הבית נמי אין לה תקנה אם קינא לה בינו לבינה ועוד קשה לי מדבריו ז"ל בהלכות סוטה פ"א הלכה ח' קינא לה בפני שנים וראה אותה שנסתרה כו' הרי זו אסורה עליו ויוציא ויתן כתובה ולפי הנ"ל מאי אריא קינא לה בפני שנים אפילו בינו לבינה נמי אסורה עליו ועוד קשיא לי מדבריו ז"ל בפ"ו מהלכות שבועות דאם כפרו עידי קינוי פטורים משום דהוי דבר הגורם לממון ולאו כממון דמי ואי נימא דע"פ עצמו ג"כ מקנא להפסיד כתובתה אם יש עדים בסתירה או הודית א"כ בלא"ה לא שייך שבועת העדות בזה כיון דהוא עצמו נאמן על הקינוי אם לא שנאמר דאינה מפסדת כתובתה ע"י קינוי בינו לבינה אלא אם היא מודה בקינוי אבל אם אינה מודה לא תפסיד כתובתה וא"כ שפיר איצטריך עדים לזה. ומפשטא דשמעתין משמע דלריבר"י הוא נאמן שקינא לה כדאמרי ליה דלדבריו אין לדבר סוף וכן צ"ל במש"כ בפכ"א מהלכות עדות דעידי קינוי שהוזמו לוקין ואי מספקא לן דילמא ע"פ עצמו ג"כ הוי קינוי אמאי לוקין הא עדותן לא נצרך כלל אם לא שנאמר כנ"ל והרמב"ם ז"ל כתב שם דעידי קינוי וסתירה שהוזמו לוקין והוא מדברי הירושלמי בריש מכילתין אע"ג דבירושלמי בעי לה בעידי סתירה אם ישלמו היינו אי נימא דדבר הגורם לממון כממון דמי אבל למאי דקי"ל לאו כממון דמי פשיטא דאין משלמין כי היכי דפטורין משבועת העדות ועי' מש"כ הפ"מ ז"ל ואין צורך לזה:

ועוד יקשה אמאי לא כתב הרמב"ם ז"ל להאי דינא בהלכות סוטה דע"י הקינוי שבינו לבינה ג"כ נאסרת מספיקא ולא עוד אלא שכתב דלא יקנא לה תחלה בפ"ש אלא בינו לבינה וכמו שכ' בסוף הלכות סוטה ולפי הנ"ל הוא מכניס עצמו לידי ספק דאולי תסתר ולא יהיה לה תקנה ועוד דאם חש להא דר"ח מסורא אמאי לא כתב ג"כ לעיקר מימריה דלא לימא אינש ומסתפינא לומר ולהגיה בדברי הרמב"ם ז"ל קינא לה בפני שנים וראה אותה שנסתרה ואפשר היה כתוב בב' ר"ל בפני ב' והגיהו בינו לבינה ובטלה דעתי נגד דעת הראשונים ז"ל:

דף ג תוס' בד"ה ר' ישמעאל אומר רשות כו' והקשו ממנין המצות מספר תרי"ג וכי נחלקו בזה ר"י ור"ע ותי' דפליגי בשאר מצות דלר"י מקראי נפקא לן ולר"ע אסמכתא הם ולא מצינו מפורש פלוגתא דר"י ור"ע באיזה שאר מצות וי"ל דלא באו אלו בכלל מנין המצות דטומאת קרובים בכלל המצוה להדמות בדרכיו ולעסוק בגמ"ח ומת מצוה וקרובים הכל בכלל זה ועבודת עבד ג"כ לא נחשב בכלל שאר מצות משום דעיקר החיוב בה הוא שלא להסיר עול העבדות מעבד כנעני ואין זו מצוה בפועל וכן הקינוי גם כן מצותה להסיר מכשול מביתו ואין מצותה מצד עצמה וכבר באו הראשונים ז"ל למנין המצות ורבו הדעות בהם ולא נתבררו עד יבא ויורה צדק והרמב"ם ז"ל חשיב להני תרתי עבודת עבד וטומאת קרובים במנין המצות והקינוי לאשתו משמע מדבריו בהלכות סוטה דלא הוי אלא מצות חכמים ולא ד"ת כמו שכתב הכ"מ ז"ל שם בסוף הלכות סוטה ולפי מש"כ לעיל בדברי הרמב"ם ז"ל דהא דדייקינן ממתניתין דאסור לקנאות היינו לכתחלה בפני שנים ומצוה להוכיחה בינו לבינה תחלה א"ש קצת דמזה משמע דלאו חיוב ד"ת הוא אלא מצות חכמים מדרכי המוסר ומש"ה לא יצא לריב מהר לקנאות לה כדין אלא תחילה יקנא לה בינו לבין עצמו וא"ש בזה נמי מה שדקדקו התוס' ז"ל היכי דייקינן ממתניתין דאסור לקנאות הא ר"א סבירא ליה בירושלמי דחובה לקנאות ולפי הנ"ל ניחא דלר"א נמי נהי דחובה לקנאות לה מ"מ אל יקנא לה תחלה קינוי אשר תאסר ע"י אלא יוכיחנה תחלה בדברים בעלמא דעיקר החיוב הוא ליסרה לדרך הישרה ויש לישב בזה נמי מה שדקדקו התוס' ז"ל לדברי הירושלמי דפלוגתא דרשות וחובה תליא בפלוגתא דב"ש וב"ה בגט אי בעינן דווקא ערות דבר והרי ר"ע ס"ל דיכול לגרש אפילו מצא אחרת נאה הימנה ולפי הנ"ל ניחא קצת דלשיטת תלמודין דאין החיוב הזה אלא מדרכי המוסר אפילו אי יכול לגרשה טוב יותר דרך התוכחה מלגרשה מיד אלא דקשה קצת כיון דבהני תלת פליגי ר"י ור"ע מ"ש דבהני תרתי עבודת עבד וטומאת קרובים מצוה גמורה היא לר"ע. ובקינוי לא הוי אלא מצות חכמים וגם הני קראי בחד טעמא דרשינן בכולהו ומ"ש דבהני תרתי דרשא גמורה הם ובהך אין זה אלא אסמכתא וי"ל דבשאר דוכתי משמע דהני תרתי ד"ת הם כמו שאמרו ז"ל המשחרר עבדו עובר בעשה וכן טומאת קרובים משמע בזבחים דמצוה מה"ת היא גבי מעשה דיוסף הכהן אבל בקינוי מסתבר ליה דאין בזה אלא מצות חכמים וכנ"ל:

בא"ד וה"נ אמרינן בפ"ק דקדושין וגאל את ממכר אחיו ר"א אומר חובה לא הבנתי מה ענין זה לכאן דהתם בקראי אחריני פליגי ולר"א לא שמעינן חובה מוגאל אלא מגאולה תתנו כדאיתא שם בקידושין דף כ"א ואדרבא איפכא קשה קצת דהתם משמע דלר"י משמע מקרא דוגאל לחובה ומקרא אחרינא יליף דלא הוי אלא רשות מואיש כי לא יהיה לו גואל ולר"א משמע קרא דוגאל דלא הוי אלא רשות ואיצטריך קרא דגאולה תתנו לקובעו חובה. הכא הוי איפכא דר"י דריש וקנא לרשות ור"א דריש ליה לחובה. לר"א ניחא דהכא מקינוי יתירא דריש לחובה אבל ר"י משמע התם דמשמעותא דוגאל הוי לחובה ואמאי ס"ל הכא דוקנא לא הוי אלא רשות אבל גם זה לא תיקשי דהכא איצטריך לרשות משום דה"א דאיסורא איכא משום לא תשנא כו' ועי' בא"ר דס"ל לר' יהושע דטומאת קרובים מצוה היא אע"ג דגבי קינוי ס"ל רשות:

בד"ה לא נשנית כו' והקשו אמאי לא דרשינן היכא דאיכא למידרש כו' ונראה דר"י ס"ל דסגי אם משמע לן קרא דרשות הוא בכל הני אע"ג דאי לאו קרא הוה אמינא דאיכא איסורא קמ"ל קרא דרשות הוא אבל לעשותן מצוה לא מסתבר ליה למידרש קרא להכי וק"ל:

תוס' בד"ה לה יטמא מצוה ונפקא מינה לעוסק במצוה כו' עי' מהרש"א ז"ל שביאר כוונתם ז"ל דלא מסתבר למימר דמצוה לטמאות היכא דיש לו מתעסקים אחרים דבהכי מיירי דאי אין לו מתעסקים אחרים מת מצוה הוא ולכ"ע חובה הוא אלא ע"כ יש לו מתעסקים וא"כ ליכא למימר דמצוה על הכהן לטמא דהא אפילו אחר שאינו כהן אינו מחויב לטמאות לקרוביו אם יש מתעסקים אחרים ואמאי קרי לה מצוה לזה כתבו דנפקא מינה לעוסק במצוה דנהי דאין לכופו לטמאות מ"מ אי מיטמא לקרובו מיקרי עוסק במצוה ופטור מן המצוה:

שם ולטמאותו בע"כ כעובדא דיוסף הכהן דהיה בע"פ דאז לא היו לה מתעסקים אחרים כצ"ל שם במהרש"א ז"ל ויוסף הכהן דאיכא מצוה בו משום הכי טמאוהו בע"כ ויש לדקדק בדבריו ז"ל דמאי דפשיטא ליה היכא דאיכא מתעסקים אחרים אין הקרוב מחויב אין זה פשוט כ"כ והרבה מהראשונים ז"ל ס"ל דאפילו יש מתעסקים מצוה היא וכדאיתא בש"ע י"ד סי' שע"ג עיין שם בטור וש"ע ז"ל ואפילו שלא לצורך כלל מצוה איכא וכדמשמע נמי מהא דתניא באשתו ארוסה לא מיטמאה לו דפירש רש"י ז"ל דאינה מחויבת לטמא לו אבל נשואה מחויבת וע"כ ביש לו מתעסקים מיירי דבאין לו גם ארוסה מחויבת לטמא דהוי מת מצוה גם מש"כ דעובדא דיוסף הכהן שטימאוהו בע"כ היינו משום דע"פ היה דאז לא היו מתעסקים אחרים מפני שלא רצו להטמאות מפני הפסח ג"כ אינו מובן. דא"כ היכי מייתי ראיה מזה דמצוה היא הא בכה"ג אפילו רשות היא שפיר טימאוהו בע"כ דעליו מוטל יותר מעל אחרים אלא ודאי גם שם היו מתעסקים אחרים דקודם חצות כולם מותרים לטמאות אע"פ שידחו מן הפסח וכדאיתא בזבחים שם דף ק' אלא דיוסף הכהן רצה להחמיר על עצמו שלא להטמאות וטימאוהו בע"כ משום דמצוה היא והתוס' ז"ל נראה דלא נתכוונו לזה ולא כתבו אלא הנפ"מ בין רשות למצוה דאפילו עושה הוא מ"מ נפ"מ לעוסק במצוה ועוד דאם לא רצה כופין אותו כמו בכל מ"ע וכהא דיוסף הכהן ודוקא שלא לצורך המת כלל הוא דיש אומרין דאפילו איסורא איכא וכמו שכתבו התוס' ז"ל בריש פסחים גבי עובדא דשפחתו של מציק אבל לצורך המת אפילו יש לו מתעסקים אחרים מצוה בו יותר מבאחרים ודו"ק:

ע"ב ור"ע כו' תימא כו' עי' מה שכתבתי שם בנזיר בחי' ועיין בביאורי הגאון הר"א ז"ל בספר ויקרא שם בפ' אמור:

בד"ה כתיב כו' וא"ת כו' ויש לדקדק עוד הא איצטריך להא דדריש שמואל לעולם בהם תעבודו לעבודה ניתנו ולא לבושת ושמואל גופיה ס"ל דהמשחרר עבדו עובר בעשה כדאיתא בברכות וגיטין וצ"ל דזה ג"כ לאו דרשא גמורה היא ואפילו אי לא כתיב לעולם בהם תעבודו ג"כ הוי ידעינן דאסור לביישן והשתא נמי קאמר דלא נאמר בהן אלא עבודה אבל לא הותרו לבושת ועיין בדברי הר"ן ז"ל פרק השולח שכתב דלאו מצוה גמורה היא מדהתירוה במקום מצוה דרבנן כגון תפלה וא"ש בזה דלא מייתינן לה בשמעתא דתמורה גבי