קרן אורה סוטה קמח

חדושי הלכות על מסכת סוטה פרק ראשון דף ב' א' גמ' כי הוה פתח ר"ל בסוטה אמר הכי אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו שנאמר כי לא ינוח כו' בא להורות שאל יקשה לך אשר זאת היא נגד טבע היצירה לעזוב אשה את אישה בעל נעוריה ותקח את זרים הלא בראשית יצירתם ממקור אחד יצאו לזה אמר כי יש זיווג לפי מעשיו ובחירתו ואם בחירתו טובה להתרפק באהבת התורה אילת אהבים נותנין לו אשה טובה להיות לו מעיר לעזר ואם בחירתו לא טובה היא לחבק חיק נכריה דעות זרות מזמינין לו אשה ג"כ לפי מעשיו ואיהו בקרי כו' וכאמור זכה נעשה לו עזר לא זכה כנגדו כו'. ע"כ אשה כי תשטה תחת אישה מעשיו ג"כ גרמו לזה ושניהם אוהבים לקחת זרים וזיווג כזה קשה כקריעת ים סוף. כי הקושי אשר בקריעת ים סוף היתה מפני מה"ד אשר קיטרגה מה נשתנו אלו מאלו ולא חויב להעשות להם הנס הגדול הזה כ"א מפני רצון הבורא יתברך ויתעלה כמו כן החיבור הזה מצד הדין והמשפט המושג היה להם להפרד פועלי און אך ברצון העליון יתחברו לא ישיג כל מדע סיבת ותכלית הדבר והוא לבדו פעל את כל זאת וכמאמרם ז"ל באגדה במטרונה ששאלה על מעשיו של יוצר הכל ב"ה והשיבו לה כי מזווג זווגים כי הענין הזה ממעשי ופלאי היוצר הוא ועוד אחת אמרו ז"ל כי הוא ממעשי היוצר ב"ה ועושה סולמות ברקיע מעלה ומוריד. כי מזון האדם ג"כ קשה הוא דוגמת קריעת ים סוף כמ"ש ז"ל. וזה ג"כ מפני שע"פ הדין והמשפט מקפח כל אחד פרנסתו בסיבת מעשיו אשר לא טובים אשר עי"ז יסוגר אוצר הטוב להשפיע טובה אבל הוא לבדו ית' בחסדו הגדול ייטיב לברואיו ולא ימנע מהם מזונם וחיותן. וסדר ההנהגה בזה העושר לזה והעוני לזה ג"כ אינו מושג לפי הדין והמשפט כי על הרוב העוני מצוי בין הכשירים והעושר להיפך ומאוד עמקו מחשבותיו ית' והוא המסבב את כל והכל לטוב הצפון:

תוס' בד"ה אבל בטומאה כו' והקשו מנ"ל למידק הכי דילמא איפכא הוא כיון דאוסרתה איסור עולם לכ"ע בעינן שנים ותי' דעדיפא ליה טומאה מקינוי כו' דרגלים לדבר ולא הבנתי דהא לקמן פ' מי שקינא אמרינן במשנה שם להדיא דאיכא למימר איפכא דעדות אחרונה תיבעי שנים בק"ו מעדות ראשונה ע"ש אבל בלא"ה א"ש דע"כ מוכח ממתניתין דבטומאה סגי בעד אחד דאל"ה מאי טעמא דר"א בסתירה דסגי לה בעד אחד. וע"כ טעמיה משום דאיתקש לטומאה וכדאמרינן לקמן וש"מ דבטומאה לכ"ע סגי בע"א ומש"ה פריך מנ"ל וק"ל ולקמן בגמרא משמע דמסברא הוי אמרינן דעד א' סגי בטומאה משום דרגלים לדבר ולא ילפינן לה בק"ו מעדות ראשונה ולקמן יתבאר עוד בזה:

ע"ב גמ' זה בנה אב כו' ואמר רחמנא תרי לית בה אלא חד. והיא לא נתפשה כו' יש לדקדק תינח ע"א דשמעינן מקרא דמהימן בטומאה אבל ע"פ עצמו מנ"ל דמהימן וע"כ ע"פ עצמו נמי נאמן כמו בסתירה לר"א דנאמן ע"פ עצמו משום דאיתקש לטומאה שמע מינה דבטומאה נמי נאמן ע"פ עצמו ומנ"ל וצ"ל דס"ל להש"ס דכל היכא דעד אחד נאמן ולא בעינן בזה עדות גמורה ה"ה דנאמן ע"פ עצמו וע"פ עבד ושפחה ועד מפי עד ובירושלמי יליף מפי עצמו מקרא דומעלה בו מעל ומיבעי ליה התם בעד מפי עד ולפ"ז א"ש דכתיב קרא בהדיא בקינוי או סתירה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דאפי' מפי עצמו אבל לשיטת תלמודין דילפינן מדאיתקש לטומאה ע"כ צ"ל כמש"כ דמסברא פשיטא לן דה"ה ע"פ עצמו אלא דלא מצאתי כעת מבואר הדבר גבי טומאה אי נאמן ע"פ עצמו ונהי דלאוסרה עליו וודאי נאמן דשוייה אנפשיה חד"א אבל להפסידה כתובתה מי מהימן ועוד דע"י ע"א בטומאה נעשית זונה גמורה לחייב כהן הבא עליה משום זונה כמבואר בירושלמי ובד' הרמב"ם ז"ל וע"י עצמו מאי והרמב"ם ז"ל לא כתב אלא כלשון המשנה דפ' מי שקינא דאפילו עבד ושפחה נאמנים ועד מפי עד ג"כ לא ביאר מה דינו וכ"ז יתבאר יותר במכילתין בס"ד וכן אם נאמנות ע"א בטומאה הוא דווקא מאותה סתירה אי לא יתבאר ג"כ:

תוס' בד"ה מ"ט דר"י כו' מ"ט דר"א כצ"ל ועיין מהרש"א ז"ל וכן מבואר הדבר בירושלמי עיין שם:

בא"ד עבר וקנא כו' אמר ר' מנא אתיא כהדא כל מקום שנאמר חוקה תורה מעכב ומשמע דלמסקנא אין קינויה קינוי דכתיב בה תורה והרמב"ם ז"ל כתב דקינויה קינוי. ועי' בכ"מ שם ובבאה"ג בש"ע סי' קע"ח ויפה כתב בזה בעל פ"מ בירושלמי דלמסקנא דש"ס דילן במנחות דף י"ח מבואר דתורה לחוד לכ"ע לאו לעכב הוא ועוד נראה דלמאי דדייקינן בשמעתין ממתני' דאסור לקנאות והיינו משום דס"ל דרוח קנאה היינו רוח טומאה וודאי ליכא נפ"מ אם דרך שחוק וקלות ראש או דרך אימה וה"ה למאן דאמר רוח טהרה דהדין כן דלא אשכחן דפליגי בזה לענין דינא ואע"ג דהרמב"ם ז"ל כתב דמצוה לקנאות וכר"ע' לא כתב בזה אלא מצות חכמים ומדרכי המוסר אבל לא ד"ת הוא ועוד נראה מדבריו ז"ל דהא דדייק ממתני' דאסור לקנאות לא פליגי אהני תנאי דאמרי רשות וחובה אלא אסור לקנאות תחלה בפני שנים אלא יקנא תחלה בינו לבין עצמו ואע"ג דלא משמע הכי לקמן בפלוגתא דר"ל ורב יימר מ"מ משמע ליה הכי מהא דאמרינן לקמן דמסתברא כרב אשי דאמר רוח טהרה מר"ע ור' ישמעאל דס"ל רשות וחובה ואמאי לא קאמר דמסתברא כרבנן דאמרי רוח טומאה ממתניתין דס"ל דאסור לקנאות אלא ש"מ דלא פליגי כלל והאיסור הוא לקנאות בפני שנים תחלה אלא דהתם לר' ישמעאל אמרינן דמסתברא מדידיה אדידיה:

לדברי ריבר"י אף למשנתנו אין לדבר סוף פי' דריבר"י ס"ל דגם לר"א דמתניתין תיקשי דאין לדבר סוף דזימנין דלא איסתתר ואמר איסתתר ומש"ה מסתברא ליה למימר איפכא דקינוי הוי בע"א או ע"פ עצמו משום דאיתקש לטומאה וליכא לאוקמא היקשא למילתא אחריתא כמו בסתירה אבל תנא דמתניתין ס"ל דמסתבר דקינוי ע"פ שנים ואיכא עיקר אבל לריבר"י ליכא עיקר כלל ומ"מ לא ניחא ליה להש"ס לפרש דהשיבו כן לריבר"י משום דאין זו תשובה נצחת דאיכא להשיב דלת"ק נמי אין לדבר סוף והיינו דלא קאמר הש"ס לעיל דמש"ה מוקי ת"ק למיעוטא דבה לקינוי והיקשא דטומאה לסתירה מהאי טעמא דאי איפכא אין לדבר סוף משום דאין זו מכרעת כ"כ ולהכי קאמר דסתירה עדיפא דאתחלתא דטומאה היא וכתבתי זאת מפני שראיתי למהרש"א ז"ל שכ' מכאן לישב ד' רש"י ז"ל בחומש שכ' דלסתירה בעינן ב' עדים דאין לדייק הא לקינוי סגי בע"א משום די"ל דכש"כ קינוי בעינן ב' עדים דאל"ה אין לדבר סוף כיון דאין לו עיקר ולא ידעתי למה הוצרך לזה ואמאי לא ניחא ליה סברת הש"ס דמה סתירה דאתחלתא דטומאה היא בעינן ב' עדים כש"כ קינוי דבעינן ב' עדים אבל סברא זו דאין לדבר סוף לא מכרעא כלל ובירושלמי איתא להאי שמעתא באנפא אחריתא דמייתי התם נמי הא דהשיבו לריבר"י א"כ אין לדבר סוף כל הימנו לקנאות לה ע"פ שנים ולהביא עדים שנסתתרה כצ"ל ופריך עליה דמאי קושיא מה טיבה להסתר ולמה אנו חוששין לתקנת זו שעברה ונסתרה בפני עדים אלא אתיא על מתניתין דלמתניתין תיקשי יותר דאין לדבר סוף דלא כל הימנו לקנאות לה ע"פ שנים ולומר שנסתרה כיון דהוא עצמו מהימן אסתירה ור' מנא משני דאריבר"י נמי תיקשי וכמ"ד דיכול לקנאות לה מאביה ומבנה דמותרת להסתר עמהם ויאמר שקינא לה וישקנה ועיין מל"מ ז"ל ריש הלכות סוטה:

אמר ר"ח מסורא לא לימא אינש כו' דילמא קי"ל כריבר"י כו' והרמב"ם ז"ל השמיט בהלכותיו להא דר"ח ונראה דס"ל דר"ח מסורא מספקא ליה כמאן הילכתא אי כריבר"י אליבא דר"א אי כר' יהושע דמתניתין אבל לקמן פשיטא ליה לרב יימר בר שלמיא משמיה דאביי דהלכה כר' יהושע דקינוי ע"פ שנים ליכא למיחש להא מילתא ואפילו לימא להו לאו כלום הוא וקצת קשה מ"ט דר"ל דס"ל דהלכה כריבר"י דקינוי ע"פ עצמו דהא ריבר"י אליבא דר"א קאמר לה ור' יהושע פליג עליה ובכל דוכתא קי"ל כר"י לגבי ר"א ואולי מסתבר להו טעמיה דריבר"י:

שוב ראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל בפכ"ד מהלכות אישות שכתב שם הלכה כ"ה אמר לה בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני וראה אותה ונסתרה עמו הרי זו אסורה עליו בזמן הזה ויוציא ויתן כתובה ואם הודית שנסתרה תצא בלא כתובה מבואר מזה דחש להא דריבר"י ואע"ג דבהלכות סוטה פסק כר' יהושע דקינוי ע"פ שנים היינו לענין השקאת מי סוטה אבל להפסיד כתובתה מספקא לן דילמא הלכה כריבר"י ואסורה עליו ומפסדת כתובתה אם הודית או יש עדים כן כתבו הפ"מ והכ"מ ז"ל ולדידי צ"ע טובא דמדבריו ז"ל שם בהלכה כ"ד לא משמע כן שכתב שם האומר לאשתו בפני שנים אל תסתרי כו' ונכנסה ליסתר בפני שנים כו' והיום שאין שם מי סוטה אסורה עליו איסור עולם ולמה ליה שקינא לה בפני שנים אפילו בינו לבינה נמי אסורה כיון דאיכא עדים שנסתרה ועוד דכבר דקדק הכ"מ ז"ל מאי אריא בזמן הזה אפילו בזמן הבית נמי אינו יכול להשקותה והתוי"ט ז"ל דקדק כן על דברי ר"ח מסורא מאי אריא דקאמר לא לימא אינש בזמה"ז אפילו בזמן הבית נמי לא לימא דילמא קיי"ל כריבר"י ונאסרה עליו ולהשקותה אינו יכול ותירץ שם דבזמן שיש מי סוטה כיון דיכול להיות שהסתר בפני שנים ואז יועיל הקינוי שלפניו להשקותה לפיכך לא נמנעו מלקנאות לה ע"ש ולא הבנתי דבריו ז"ל דאפילו אם תסתר בפני שנים אינו יכול להשקותה ע"י זה הקינוי