קרן אורה שבת נא

שיעור לצרף מותר כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר ה"נ מותר אפילו שיעור לעבד ונ"ל להביא ראיה לדעת הרי"ף ז"ל מהא דא"ר חסדא בפרק המוציא (בפרק) מקנחין בחרס בשבת אלמא דס"ל לרב חסדא כר"ש בדבר שאינו מתכוין דהא איכא משום השרת נימין כדאי' התם וע"כ הא דאסר הכא שיעור לעבד לכ"ע אסור אם לא שנאמר דרבא הוי בעי למימר הכי דאיכא בחרס משום השרת נימין אבל למסקנא לא קאי הכי ואין בה משום השרת נימין כלל ולא משמע כן:

הדרן עלך פרק תולין ובעז"ה נתחיל לפרש פרק נוטל א"ה מאי איריא אבן אפילו דינר נמי. עי' בדברי התוספ' ז"ל. והנה לפי שיטת הירושלמי דלא אמרינן דהוי טפילה לו אלא דבר הצריך לעיקר כמו מטה לחי או תותים שצריכין לכלי עיין בפי"ח מה' שבת אפ"ל דהיינו טעמא דרבא דאמר דכיס לא בטיל לתינוק משום דאין צריך להכיס וא"כ פריך הא תנן נוטל אדם את בנו והאבן בידו אלמא דהאבן בטל לתינוק אף שאין צריך לו ומשני דבאמת לא בטל לגבי תינוק ואפ"ה מותר דמיירי בתינוק שיש לו געגועים על אביו וכ"ת נשדיי' לאבן מיד התינוק כבר כתבו התוס' ז"ל דהתינוק מצחק בו ואפ"ה לא בטל לגביה כמו כיס דאף דהתינוק משחק בו מ"מ לא בטל לגביה דאין זה חשיב צורך והשתא פריך שפיר א"ה אפי' דינר בשלמא אי נימא דטעמא דמתניתין משום דבטל הוא לגבי תינוק א"ש דדינר לא מבטל ליה אבל לדידך דאפילו אבן נמי לא בטיל ואפ"ה מותר א"כ אפילו דינר נמי אלא דלפ"ז אמאי לא ניחא ליה לחלק נמי בין כיס לאבן ורבא נמי מודה דאפילו דבר שאין צריך לו בטל אבל כיס דחשיב הוא לא מבטל כי היכא דניחא ליה בדינר ועוד דמהא דתינוק מת פטור אף על הכיס לפירש"י ז"ל מוכח דאפילו אם אין צריך לכיס כיון דמבטל ליה פטור ולזה רמז הכ"מ דמשמע הכי בפרק נוטל וכ"נ מהא דתני' לעיל פ' המצניע המוציא אוכלין בכלי פטור על הכלי ואם הי' כלי צריך לו לדבר אחר חייב גם על הכלי ואמאי לא קאמר רבותא טפי דאפי' אין צריך לכלי אלא דאינה נצרך גם לדבר המטלטל בהם חייב אלא ש"מ דכל שלא צריך לכלי לאיזה צורך אחר הרי הוא טפילה לעיקר ולא חשיבא הוצאה אחריתי ונראה דהירושלמי נמי לא פליג בזה והא בהא תלי' דכיון דאין דבר המיטלטל נצרך לכלי מסתמא מה שהוציא הכלי הוא לאיזה צורך אחר. ויש עוד לחלק בין מטה לכיס דהמטה היא לצורך ההוצאה דבזה הוא מוציא החי ע"כ הוי טפילה אבל הכיס לתינוק לאו צורך הוצאה הוא שפיר חשיבא הוצאה אחריתי אבל מלשון הש"ס נראה דעיקר תלי' בחשיבות דכל שהיא מבטל ליה פטור עליו. והנה התוס' ז"ל כתבו בתינוק מת הוי הכיס מלאכה שאינה צריכה לגופה כיון דאין צריך לכיס ופטור שלא הוציא כדרך המוציאין ופי' מהרש"א ז"ל דלצורך התינוק הוי מלאכה שאצ"ל לצרכו הוי שלא כדרך המוציאין וצ"ע אם זה חשיב שלא כדרך המוציאין א"כ אפילו בתינוק חי ליפטר וכי משום דהוא צורך לתינוק הוי דרך הוצאה אלא וודאי זה חשיב דרך הוצאה. ע"כ נראה כוונת התוס' ז"ל דלהכי הוי שלא כדרך המוציאין כיון דעיקר המלאכה אצ"ל ואין ל' התוס' ז"ל ברור אצלי כעת. שוב ראיתי ברשב"א ז"ל שפי' טעמא דרבא דלאו משום חשיבות היא אלא דכל מידי דלאו לצורך כ"כ לא מבטל ליה ע"ש. והנה מלשון הרמב"ם ז"ל בפכ"ה מה' שבת למדתי דהא דא"ר ינאי בתינוק שיש לו געגועים לאו משום שמא יחלה כמו שפירש"י ז"ל אלא משום דיש לו געגועים עליו עיקר צרכו הוא לטלטל התינוק ולזה מותר לטלטל גם האבן דזה חשיב טלטול מן הצד כיון דאין כוונתו לטלטל האבן וז"ל ז"ל שני דברים א' אסור וא' מותר והם סמוכים זה לזה או זה על גבי זה או זה בזה מותר לטלטלו אם הוא צריך לדבר המותר כו' כיצד פגה שטמנה בתבן כו' ובש"ס קרי לה טלטול מן הצד אלא ש"מ דהכל אחד. וכללא דמילתא כל היכא דאפשר לשנות בטלטול האיסור כמו לנער את החבית צריך לנער ואל יטלטל בידים ואם א"א לנער כמו בין החבית מותר לטלטל בידים החבית עם האבן כיון דעיקר צרכו לחבית שהוא היתר חשיב כטלטול מן הצד ולהכי בעינן הכא שיש לו געגועים דאל"ה לא יטלטל התינוק והטלטול הוא צורך ועי' ברשב"א ז"ל בזה גבי כלכלה והאבן ומאי דפריך הש"ס ותיהוי כלכלה בסיס לדבר האסור ודו"ק ועיין בתוספ' לעיל דף קכ"ג:

דף קמב גמרא תניא כוותיה דרבא המוציא אדם וכליו עליו פטור בידיו חייב. הנה התוס' לעיל בפרק המצניע כתבו בהא דחי נושא את עצמו דאין לומר דפטור מחמת דהוי שנים שעשאוהו דהא הוי זה יכול וזה אינו יכול ולכאורה מכאן נמי משמע דלאו משום האי טעמא דא"כ אמאי חייב על מה שבידיו הא בזה ג"כ מסייע ליה אדם הנושא אבל לענ"ד אפשר לקיים סברא זו דאין זה דומה לזה יכול וזה אינו יכול כיון דבשום בע"ח א"א לעשות כל המלאכה בלי סיוע הנישא ע"כ אין זו בכלל העושה את כולה ול"ד לזי"כ וזאי"כ דהתם היכול ביכולתו לעשות כל המלאכה ולהכי על החפץ שבידו חייב כי בחפץ הוי זי"כ וז"א יכול ונראה דאינו חייב הנושא אלא היכא שהנישא הי' בידו החפץ כבר והוא נטלו והוציאו עם החפץ אבל אם בשעה שנושאו לקח הנישא חפץ והוציאו הנישא חייב ולא מצאתי דין זה מבואר ויש לדקדק בפטור דרישא אם הי' מלובש בהן דמשמע אבל אסור ויש מזה קצת סעד לפירש"י ז"ל לעיל בפ' במה אשה בהא דוחילופיהן באיש דקאי נמי אפטור אבל אסור היינו ביש עליה חותם ומש"ה תני הכא פטור משום דעל טבעותיו לא מצי למיתני התירא וק"ל:

דף קמג גמרא בש"א מעבירין כו' ורב נחמן מפיק למתניתין ולפ"מ שהבאתי לעיל בפ' כל הכלים דב"ש ס"ל כר' נחמיה דאין כלי ניטל אלא לצורך תשמיש תיקשי היאך מותר לסלק הטבלה ולנערה וי"ל דהוי כמו קערות וכוסות דמותר לטלטל לר' נחמי' משום דהוי כגרף של רעי ומש"ה נראה דמפיק לה רב נחמן דשמעינן לב"ש דס"ל כר' נחמי' וא"כ פשיטא דאסור לטלטל עצמות וקליפין:

הדרן עלך פרק נוטל ובעז"ה נתחיל לפרש פרק חבית סוגיא דמשקין שזבו ע"ב במתני' פליגי רבנן ור' יהודא בהכניסן לאוכלין ויצאו משקין רבנן סברי דגזרינן נמי בהו משום שמא יסחוט אף דלא ניחא לי' בזה ור' יהודא סובר כיון דהכניסן לאוכלין לא גזרינן שמא יסחוט כיון דלא ניחא ליה בהכי ופליגי אמוראי בגמרא במאי פליגי ר"י ורבנן שמואל אמר דר"י מודה בזיתים וענבים כיון דלסחיטה נינהו יהיב דעתו וניחא לי' בהכי וגזרינן שמא יסחוט ורב אמר דר"י פליג נמי בזיתים וענבים ולא גזר כלל בהכניסן לאוכלין. ויש לדקדק בזה מ"ט דר"י דלא גזר אי משום דכיון דהכניסן לאוכלין לא גזרינן בזה שמא יסחוט כיון דלא בעי לה לסחיטה או דילמא משום דלאו משקה היא כלל והוי אוכלא דאפרת. והיה נראה דלשמואל דאמר דר"י מודה בזיתים וענבים אלמא דטעמא משום דלא גזרינן וא"כ בזיתים וענבים איכא למיגזר דיהיב דעתיה ולרב דאמר חלוק היה ר"י אף בזיתים כו' טעמיה דר"י משום דהוי אוכלא דאפרת ואפי' בזיתי' וענבים לאו משקה הוא היכא דלא ניחא ליה ונ"מ לענין ביצה אי נימא דטעמא משום גזירה א"כ דווקא בהכניסן לאוכלין לא גזר ר"י כיון דלא ניחא ביציאה זו אבל ביצה דניחא לי' ביציאתה שפיר הוי דומיא דמשקין שזבו אבל למ"ד דר"י חולק אפילו בזיתים וענבים כיון דאוכלא הוא אין זה בכלל משקין שזבו א"כ ה"ה בביצה ליכא למיגזר ור' יוחנן אמר דר"י פליג אף בזיתים וענבים אלא דאין הלכה כמותו בזיתים וענבים ולכאורה מנ"ל לר' יוחנן הא ולפמש"כ ניחא דסתמא דמתניתין דביצה מוכח דגזרינן אפילו באוכלא דאפרת וע"כ בזיתים וענבים אין הלכה כמותו ומש"ה פריך ר' יוחנן דר"י אדר"י בריש ביצה דהוא לטעמיה דר"י חולק אפילו בזיתים וענבים משום דלאו משקה היא וא"כ ה"ה בביצה לא גזרינן אבל למ"ד דמודה ר"י בזיתים וענבים אלא דגזרינן אפילו באוכל שפיר גזרינן נמי בביצה כיון דניחא ליה ביציאתה כמו משקין שזבו ורבה אמר רב יהודא דמודה ר"י לחכמים בזיתים וענבים ומודים חכמים לר"י בשאר פירות כי פליגי בתותים ורמונים דתניא זיתים שמשך מהן שמן כו' וכתבו