קרן אורה סנהדרין קלב

דשם מנה אחד הוא ובין ישנה לחדש לאו הכחשה בדרישות היא ולפ"ז בזה אומר כ"ה סלעים נתן לו וזה אומר מנה דינרים הוי הכחשה בדרישות ורבא דאמר במנה שחור ולבן נמי עדותן בטילה ס"ל דזה נמי הוי הכחשה בגוף המעשה אבל לשיטת הראשונים ז"ל דכל הני מילי חשיבא בדיקות כתב הנימוק"י הטעם דבחבית של יין ושל שמן הוי הכחשה גמורה דדייקי אינשי בזה אבל מנה שחור או לבן לא דייקי בזה כמו בין שעורין לחיטין לא דייקי אינשי. והנה הח"מ והב"ש בסי' י"ז עמדו על הש"ע שפסק עד אומר מת ועד אומר נהרג הרי זו תינשא ואמאי הא לדעת הרמב"ם ז"ל הוי הכחשה בגוף המעשה ואפילו בד"מ עדותן בטילה ותירצו שם דהוי כמו מנה שחור או לבן ולכאורה דמי טפי לסייף וארורן וצ"ל דהתם שאני דעיקר הדין על הריגתו ע"כ צריך לידע במה הרגו אבל הכא עיקר העדות הוא שאינו חי ומה שזה אומר מת וזה אומר נהרג אין זה בגוף המעשה ולא חשיב אלא בדיקות בעלמא אלא דלפ"ז יש לדקדק ל"ל להש"ס למימר בב"ב גבי אחד אומר אכלה חטים ואחד אומר אכלה שעורים דמצטרפין משום דלא דייקי אינשי בזה והשתא תיפוק ליה דהוי הכחשה בבדיקות דעל החזקה אנו דנין ולא על האכילה וי"ל דהתם רב יהודה קאמר לה ורב יהודה ס"ל במנה שחור או לבן נמי הוי הכחשה בגוף המעשה ומש"ה איצטריך לטעמא דלא דייקי אינשי אבל על הרמב"ם ז"ל שכ' להאי טעמא בפרק ט"ו מה' טוען תיקשי ל"ל האי טעמא דהא הוא פסק במנה שחור ולבן הוי הכחשה בבדיקות ויש לחלק בזה. אבל הא קשיא לי למה תלוי הקושיא דוקא לדעת הרמב"ם ז"ל הא גם לשיטת הראשונים ז"ל תיקשי דהוי הכחשה גמורה ובהא לא טעו אינשי וכמו שכתבו התוס' בב"ב דאם אחד אומר אכלה חטים ואחד אומר אכלה קטניות אין מצטרפין משום דלא טעו אינשי בהא ועוד לסברתם דלד' הראשונים הוי הכחשה בבדיקות וכשירה בד"מ וה"נ לד"מ דמיא תיקשי מאי טעמא דר"מ דאמר הואיל ומכחישות זא"ז לא ינשאו ע"כ נראה דוודאי מת או נהרג הכחשה גמורה היא בין לדעת הרמב"ם ז"ל בין לדעת הראשונים ז"ל ואפ"ה אתי שפיר הלכה זו באחד אומר מת ואחד אומר נהרג דתינשא והוא ע"פ מאי דיש לשאול בב' כיתי עדים אחת אומרת חבית של יין ואחת אומרת של שמן מה דינו אי נימא דדוקא בכת אחת הוא דהוי הכחשה ואחד מהן שקר הוא ואין כאן אלא עד א' אבל ב' כתי עדים אפי' מכחישין זא"ז הכחשה גמורה מ"מ בפחות שבהם חייב דחד מינייהו כשרים הם או דילמא כל שמכחישים זא"ז אפילו בב' כתי עדים הוי הכחשה ודילמא תרוייהו שיקרא נינה ונראה דדבר זה תליא בפלוגתא דתנאי לתנא דמתניתין דנזיר דב"ש וב"ה בב' כתי עדים נחלקו ודוקא התם קאמרי ב"ה דנוהג שתים משום דבכלל חמש שתים אבל בהכחשה גמורה אפי' ב"ה מודו דלאו עדות הוא אבל לתנא דברייתא דהכא ובנזיר דבב' כתות לא נחלקו וכי פליגי בכת אחת וא"כ שמעינן מדברי ב"ש דאפי' מודו דהוי הכחשה, בכת אחת בב' כתי עדים הולכין אחרי הפחות שבהם וא"כ ה"ה לב"ה דלא הוי הכחשה בב' כתי עדים אפילו הכחשה גמורה כמו בחקירות או בדרישות וא"כ עפ"ז א"ש הלכה זו ומיושב נמי במאי דפליגי ר"מ ור"י ור"ש בזה ר"מ ס"ל כתנא דמתני' דבב' כתי עדים פליגי ובזה דוקא קאמרי ב"ה דהוי עדות משום דיש בכלל חמש שתים אבל בהכחשה גמורה מודו דנחלקה העדות ומש"ה קאמר ר"מ הואיל ומכחישות זא"ז לא ינשאו ור"י ור"ש ס"ל כתנא דבריי' דבב' כתי עדים לא פליגי ולכ"ע לא נחלקה העדות להכי קא' הואיל ושניהם מודים שמת הרי אלו ינשאו והדבר ברור ופשוט ובירושלמי איכא מחלוקת בזה לב"ה דמתניתין בהכחשה גמורה ור' יוחנן ס"ל הכחיש עדות בתוך עדות בעלה העדות גם לב"ה ורב ס"ל דלא בטלה העדות ובעי הש"ס התם למימר דאפילו בד"נ ס"ל לרב דלא בטלה העדות בהכחשה ובתר הכי מסיק דבד"נ בטלה העדות לכ"ע משום דכתיב צדק צדק תרדוף ומביא הש"ס ראיה לרב מדברי ר"י ור"ש דיבמות ודחי דשאני צרות ע"ש באורך. ומדברי הירושלמי הללו נראה דלא כדעת הרמב"ם ז"ל דאפילו אחד שהכחיש שנים בבדיקות עדותן בטילה ומדברי הירושלמי דוקא אם ב' כתי עדים מכחישות זא"ז אלא די"ל דאחד המכחיש גרע דבטלה העדות משום נמצא אחד מהן קרוב או פסול דודאי האחד הוא הפסול אבל בב' כתי עדים המכחישות זה את זה אין הפסול ידוע ונ"מ לדיני ממונות ועיי' ביבמות פרק האשה מש"כ בזה ודו"ק:

הדרן עלך פרק זה בורר פרק אחד ד"מ דף לג ע"ב גמרא חייבי מלקיות אתיא רשע רשע משמע מכאן דחייבי מלקיות שוין לחייבי מיתות לכל הני מילי דמתניתין וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' סנהדרין אחד ד"נ וא' ד"מ כו' שוין לדינים אלו אלא שהמלקות בג' ובזה שוין לד"מ ועיין בלח"מ מה שתמה על לשון הזה ולא ידעתי למה כי דבריו ז"ל פשוטים הם אלא דקשיא לי כיון דסגי בג' א"כ ע"כ לא בעינן במלקות ע"פ שנים לחובה וא"כ גם בהא לא דמיא לד"נ והרמב"ם ז"ל כתב דלכל הדינים שוין דיני מלקיות לד"נ לבד דמלקות סגי בג' ועוד מ"ש דלהאי דינא מדמינן ליה לד"מ ולשאר מילי מדמינן לד"נ ובתוספתא פ"ז איתמרא הך גז"ש לענין להחזיר לזכות לבדו וכן משמע מדברי הש"ס דקבעו לאיבעי' זו בהלכה דמחזירין לזכות ודו"ק:

שם גמרא ריבר"י אומר עונה לזכות כו' נראה דעיקר מחלקותן הוא אם לשמוע מן העד הצד זכות שהוא אומר דלרבנן אין שומעין דבריו כלל ולר"י בר"י שומעין דבריו והב"ד נושאין ונותנין בדבר אבל העד עצמו ודאי אין נמנה להיות דיין אפילו לזכות לר"י בר"י דהא בד"נ ודאי אין עד נעשה דיין והיינו דקאמר הש"ס בטעמייהו דרבנן משום דמיחזי כנוגע בעדותו להכי צותה התורה שהעד לא יפתח פיו כלל ולפ"ז הא דאחד מן התלמידים יכול ללמוד זכות י"ל דהיינו ששומעין ממנו לישא וליתן בדבר אבל לא שיעלה למנין לדון ע"פ וכן אמרו לקמן דהרב ותלמידו אין מונין אלא אחד וא"כ לא תיקשי כ"כ קושית התוס' מהא דאמרינן לעיל באומר איני יודע אי הדר ואמר טעמא לא שמעינן ליה דהתם לענין שיעלה למנין קאמר ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' סנהדרין ונראה מדבריו ז"ל גם כן כשיטת התוס' דמי שאמר איני יודע אינו יכול לחזור וללמד חובה אבל יכול לחזור וללמד זכות כמבואר בדבריו ז"ל בהלכה ב' אמרו י"ב זכאי וי"ב חייב ואחד אומר איני יודע מוסיפין וע"כ מיירי דמן השנים שהוסיפו אמר אחד איני יודע והראשון שאמר תחלה איני יודע עתה הפך דעתו לזכות דאי האי דאמר איני יודע הוא זה שאמר בתחלה איני יודע הרי כתב שם בזה דיצא זכאי וכן כתב הלח"מ שם ע"ש ואי לאו דמיסתפינא הייתי אומר דהנוסחא הנכונה בדברי הרמב"ם ז"ל אמרו י"ג זכאי וי"ב חייב ה"ז זכאי דלזכות מצטרפין גם את מי שאמר בתחלה איני יודע דלפי הנוסחא אשר לפנינו תמוה אמאי יצא זכאי ע"פ ב"ד שקול ועיין בלח"מ מש"כ בשם מהר"מ פאדווה וצ"ע עוד יש לדקדק בזה הא דאיצטריך קרא שלא יענה תלמיד לחובה ומאי נ"מ אם ילמד חובה כיון שדעתו אינה עולה למנין והמלמדין זכות אינן יכולין ללמד חובה וא"כ אין בדבריו שום תועלת וי"ל דהא מסיק הש"ס דבשעת גמר דין יכולין לחזור וללמד חובה ואולי אם שמעו צד חובה של התלמיד היו גם המזכין מטין אחריו ע"כ אמרה תורה שלא ישמעו דבריו לחובה וק"ל:

שם גמרא כדי שלא יאמרו טעם אחד משני מקראות. מפירש"י ז"ל נראה דדוקא אם אמרו טעם אחד מב' מקראות הוא דאין מונין להם אלא אחד אבל אם אמרו טעם אחד ממקרא אחד מונין להם שנים אבל מלשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה משמע דכש"כ שאמרו טעם אחד ממקרא אחד דאין מונין להם אלא אחד והש"ס רבותא קמ"ל דאפי' משני מקראות אין מונין להם אלא אחד וצריך שיאמר כ"א מן המטין טעם וסברא אחרת לחיוב או לזכות ונ"מ בזה דלשיטת רש"י ז"ל יכול להיות דגם בד"מ הדין כן כיון דחד מינייהו קטעי אבל לדעת הרמב"ם ז"ל אין זה אלא בד"נ אבל בד"מ לא איכפת לן דהא סגי אם אומר גם אני אהיה כפלוני דדוקא מד"נ ועובר בל"ת משום לא תענה וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"י אבל בד"מ מותר לומר כן וכמו שהביא המ"ע בשם המכילתא וצריך לפרש דברי המכילתא לאו שיסמוך ע"ד חבירו ולא יאמר דבר מדעתו דא"כ אפילו בד"מ ודאי אינו נמנה אלא ע"כ היינו דבד"נ צריך שיאמר כ"א דבר חדש מדעתו ובד"מ סגי אם יאמר גם אני מסכים לדעת פלוני ולא נמצא את ס' המכילתא לעיין בו וראיתי בש"ך סי' כ"ה שכתב דט"ס הוא כדברי הרמב"ם ז"ל אפילו מב' מקראות אלא דוקא