קרן אורה נזיר סג

אינה מצווה לחנך וגם בתו אינו חייב לחנכה ולאו כ"ע מודו בזה:

שם לא מיבעי נדרים כו' ופירש"י נדרים היינו שמדירו להביא קרבן וכ"כ התוס' ז"ל ולא הבנתי חינוך זה כיון דקרבן של קטן אינו קדוש ולא די שאין בו מצוה אלא גם עבירה איכא להקריב חולין בעזרה ונהי דקרבן נזיר הוא מביא אע"ג דאית ביה כל הני איסורי דרבנן היינו משום דהנזירות עצמה היא חינוך מצוה ולזה דוחה כל הני איסורי דרבנן וכדאמרינן לקמן אבל להביא קרבן גרידא נראה דלא שייך חינוך בזה והתוס' ז"ל כתבו עוד או שיקבל עליו לקיים מצות סוכה ולולב וגם לשון זה אינו מובן וצ"ל דכוונתם כמש"כ הש"מ דאמר האב קונם פירות עליך אם לא תקיים מצות סוכה ולולב ולר"ל יכול האב לאסרו בכל נדר שירצה ומש"כ שם קונם פירות הללו עליך צ"ל דהפירות לאו של אביו הם דאי הם של אב בלא"ה יכול לאסור פירותיו, על בנו אלא בפירות של אחרים מיירי וק"ל:

שם גמרא בשלמא לר"י היינו דקתני מיחה או שמיחוהו קרובים דכך נאמרה הלכה יש לדקדק קצת הא דאמרינן בגיטין ריש פרק המגרש דלא אשכחן בכל התורה זה אוסר וזה מתיר ופריך מהפרת בעל ומשני כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת. וכן צ"ל בהפרת האב דנודרת ע"ד אביה ואכתי תקשי מהכא דהאב אוסר והקרובים מתירים וי"ל דה"נ לא ניחא ליה לאב להזירו נגד דעת הקרובים עוד י"ל דאין למדין מהלכה וק"ל:

שם גמ' אלא לר"ל הא קעביד הקפה פירוש דהמקיף עובר אדאורייתא והוי מצי למימר דקסבר ר"ל כרב אדא בר אהבה דמקיף את הקטן פטור כדאיתא לקמן פ' שני נזירים ואפשר לומר דמ"מ איכא איסורא דאורייתא דהוי כמו להאכילו נבילות בידים ולקמן פרק הנ"ל יתבאר בזה:

שם גמ' אלא לריב"ח אמר ר"ל הא קמייתי חולין בעזרה קסבר חולין בעזרה לאו דאורייתא יש לדקדק אמאי לא פריך ממתני' דתנן דמי חטאת ילכו לים המלח לא נהנין ולא מועלין משמע דבדמי חטאת הכשירים מועלין בהן ומייתי קרבן מעילה אלמא דקדושתן מדאורייתא וי"ל דלר"ל מייתי נמי קרבן מעילה אדרבנן כיון דחולין בעזרה לאו דאורייתא אבל אין זה נראה דבשלמא הכא בנזיר תיקנו להביא קרבן כדי לחנכו במצות ויקיים המצוה בשלימות אבל להביא קרבן מעילה אדרבנן למה להו לתקוני הכי ועוד הא דשלמים נאכלין ליום אחד היכי מביאין קדשים לבית הפסול הא אפי' לתקוני גברא אין מביאין קדשים לבית הפסול ועוד קשיא לי נהי דשחיטת חולין בעזרה לאו דאורייתא מ"מ היכי עביד כהן איסורא דרבנן משום חינוך של זה ולמה תקינו רבנן הכי להתיר כל האיסורין כיון דאין עליהם שם קרבן כלל וחולין גמורים הם ואיזה מצוה יש בהם ולקמן בשמעתין יתבאר יותר בזה:

תוס' בד"ה קסבר חולין כו' בין בהבאתו ובין דשרי לאוכלין כו' מדבריהם נראה דלמ"ד דאורייתא איכא איסורא דאורייתא גם בהבאת חולין לעזרה ואכילה בעזרה. (ועי' במשל"מ ז"ל בפ"ב מהל' שחיטה באורך בזה ובלשון הרמב"ם ז"ל שם) ובכמה דוכתי כתבו התוס' ז"ל דבהבאה ואכילה ליכא איסור דאורייתא וכדמוכח מהא דמביאין תבלי חולין והכא משחיטה קשיא ליה וגם מאיסור אכילה אפי' שלא בעזרה דלמ"ד דאורייתא אסורים באכילה ג"כ מן התורה ומטעם זה לא הבנתי מה שכתב דהאימורים מעלין לשם עצים והדם לשם מים דאפילו לשם קרבן לא אשכחן איסור בחולין גמורים אפי' להקריבן ע"ג המזבח ובשלמא למ"ד חולין שנשחטו בעזרה אסור באכילה מה"ת י"ל דגם למזבח איכא איסור עשה דממשקה ישראל מן המותר לישראל וכמש"כ רש"י ז"ל בריש כל הפסולים בזבחים לענין מעלה אברי בהמה טמאה אבל למ"ד לאו דאורייתא ליכא לכאורה שום איסור תורה בזה וכן משמע מהא דאמר ר"ל התם המעלה אברי חיה למזבח אינו עובר בלא כלום והרי חיה חולין היא ואפ"ה אינו עובר בלא כלום אלא דאין זה מוכרח דלר"ל התם דחיה רשות יש בה קדושת הגוף כיון דרשות להקריבה:

ומה שכתב דלשם עצים ולשם מים כשר לכ"ע אזלי לשיטתם בזה בפ' התערובות שכתבו שם דבדבר דלא חזי להקרבה רבנן נמי מודו דלשם עצים יכול להעלותן עיי"ש דף ע"ז ע"ב תוס' בד"ה בדם בהמה כו' ועי' במל"מ ז"ל פ"א מהלכות איסורי מזבח דנראה מדבריו ז"ל דבבע"מ ג"כ שרי לשם עצים ולא משמע הכי בזבחים שם כדאמרינן התם הני מאיסי והני לא מאיסי ובשחיטה שפיר י"ל דצריך שיהיה לשם קרבן דאל"ה לאו קרבן הוא כלל אבל בזריקה והקטרה אפי' לשם עצים אסור ואין כאן מקומו בזה:

ויש לדקדק הא דאמרינן דקסבר ר"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא מאן האי תנא דס"ל הכי דלא אשכחן בשום דוכתא תנא דס"ל הכי דר"ש מסקינן בפסחים ובקדושין דס"ל נמי דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ובפסחים אמרינן אליבא דר' אבהו דר' יהודה ס"ל לאו דאוריתא. אבל מנ"ל דס"ל דשחיטה ואכילה נמי לאו דאורייתא דלמא לא ס"ל הכי אלא באיסור הנאה כיון דאיצטריך אותו לשאר איסורין דכתיב בהן לאו בהדיא אבל חולין בעזרה דלא כתיב בהן לאו בהדיא לא שמעינן מדרשא דאותו אבל שחיטה ואכילה שפיר מודה דהוו דאורייתא מקרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת ברחוק מקום אתה זובח ואוכל אבל לא בקרוב מקום וכדאיתא בקדושין דדריש הכי ר' יוחנן משום ר"מ בדף נ"ח שם ורש"י ז"ל פי' כן בפסחים דר"י באיסור הנאה לחוד הוא דס"ל לאו דאורייתא. והתוס' שם הקשו עליו מהא דשמעתין דמשמע דלגמרי לאו דאורייתא גם בשחיטה ואכילה ולפי הנ"ל דברי רש"י ז"ל נכונים דמנ"ל דר"י לא דריש לקרא דכי ירחק כו' וגם מיעוטי דושחטו ושחט אותו כדאיתא בקדושין שם למילף איסור זביחה ואכילה דלמא לא פליג אלא באיסור הנאה לחוד דמיעוטא דאותו איצטריך ליה לשאר איסורין ועלה דשמעתין איכא למידק כנ"ל היכי אשכחן תנא דס"ל הכי לאו דאורייתא הוא לגמרי אבל בפסחים שם דף כ"ג ע"ב גבי ההוא מרבנן דיתיב קמיה דרשב"נ ואמר מנין לכל איסורים שאסורין בהנאה ומסיק התם דמאותו לא שמעינן דס"ל חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא ומסתבר לאוקמי מיעוטא דאותו אחולין בעזרה ולא אשאר איסורין. ולהכי איצטריך קרא אחרינא לשאר איסורין וא"כ ע"כ ר"י דמוקי אותו לשאר איסורין ע"כ ס"ל דבאכילה ג"כ לאו דאורייתא דאי באכילה אסור מדאורייתא הוה ליה לאוקמי מיעוטא דאותו לחולין בעזרה וכמש"כ רש"י ז"ל התם אותו שנאסר מחמת חוץ למחיצה כו' וכ"כ מהרש"ל שם בדברי התוס' הנ"ל ודבריו ברורים בזה אלא די"ל דהתם נמי הכי פירושא קסבר חולין בעזרה דאורייתא וע"כ יליף מאותו וא"כ צ"ל דלשאר איסורין איכא קרא אחרינא דאל"ה מנ"ל דחולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה מדאורייתא דהא מסתבר לאוקמי דרשא דאותו לשאר איסורין וכן משמע מפירש"י ז"ל שם:

ואכתי איכא למידק נהי דשמעינן דלר' יהודה חולין בעזרה לאו דאורייתא אפילו באיסור אכילה אבל מנ"ל דאפי' בשחיטה שרי מדאורייתא דלמא יליף שפיר שחיטה מכי ירחק ממך המקום וזבחת בריחוק מקום אתה זובח ולא בקירוב מקום וי"ל דאי דריש קרא דכי ירחק להכי הא כתיב התם ג"כ ואכלת דמשמע מה שנשחט בקירוב מקום אי אתה אוכל כדאיתא התם וא"כ מאן דס"ל דמה"ת אסור בשחיטה ה"ה דאסור באכילה ומאן דס"ל דמותר באכילה ה"ה דמותר בשחיטה ועיין בקדושין ברש"י דף נ"ח בד"ה בחולין בעזרה ובדברי מהר"ם ז"ל שם:

שם גמ' קסבר ריב"ח אין שחיטה לעוף מה"ת וחולין בעזרה לאו דאורייתא משמע דבהא נמי איצטריך למימר דחולין בעזרה לאו דאורייתא אע"ג דאין שחיטה לעוף מה"ת ולמ"ד חולין בעזרה דאורייתא גם בעוף אסור מה"ת דנחירתו זהו שחיטתו אבל בדברי המקשן לא קאמר הש"ס אלא דקאכיל כהן מליקה אבל מחולין בעזרה לא תיקשי למאי דס"ד דיש שחיטה לעוף דהוי כנוחר ומעקר דלא הוי שחיטה ואינו מובן לפ"ז מש"כ רש"י בד"ה אלא לר"ל כו' אישתכח דמייתי חולין בעזרה ואכיל נבילה ולפי הנ"ל תרתי לא עבר אלא או איסור נבילה או איסור חולין בעזרה אלא דלקמן בברייתא דר"י בר"י תניא תאמר בנקבה ששתי איסורים נבילה וחולין בעזרה ולפי הנ"ל ליכא לאשכוחי תרי איסורי כלל במליקת עוף דלמ"ד יש שחיטה לעוף ליכא אלא איסור נבילה ולא איסור חולין בעזרה דמליקה לאו שחיטה היא ולמ"ד אין שחיטה ליכא איסור נבילה אלא איסור חולין בעזרה ובירושלמי בשמעתין איתא להא שמעתא בלישנא אחרינא ר"י בר' חנינא שאל מליקת עוף שלו מהו שתאכל עד דאתה מקשי למליקת עוף קשיתיה לשחיטת עוף דהא הוי חולין בעזרה ומשני תמן ספק אחד בשחיטה ליכא אלא ספק אחד להכי פריך ממליקה דהוי תרי ספיקי היינו שני איסורין. אמר ר' מני ואפ"ה ספק אחד הוא דהנוחר והמעקר אין בו משום חולין בעזרה והיינו כדכתיבנא דממ"נ ליכא אלא חד איסורא רבנן דקסרין בשם ריב"ח אפילו ספק אחד אינו כמ"ד אין שחיטת עוף מחוורת מה"ת משמע דאם אין שחיטה לעוף מה"ת ליכא עוד שום איסור גם חולין בעזרה כיון דלא שייכא ביה שחיטה וחולין בעזרה לא נאסר אלא בזביחה ודלא כמו שכתבתי לעיל אלא דאי נימא דריב"ח בירושלמי אליבא דמאן דס"ל חולין בעזרה דאורייתא קאמר א"כ אכתי תיקשי משחיטת בהמה ומקרבנות טהרה היכי שחיט ואכיל להו והיכי משני בזה ריב"ח וע"כ צ"ל כאוקימתא דש"ס דילן דס"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא ובקדושין שם דף נ"ז משמע נמי דאפילו למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת מ"מ מוזהר עליה משום חולין בעזרה דאמרינן התם מרבה אני חיה שטעון שחיטה כבהמה מנין לרבות העופות ופרש"י ז"ל שם שאין שחיטתן מפורשת משמע דמש"ה איצטריך לרבויי עופות משום ד שחיטתן מפורשת מה"ת ואפ"ה איתרבו לאיסור חולין בעזרה אלא דבזבחים גבי הא דפליגי במלק ונמצא טריפה משמע דר"מ ס"ל דיש שחיטה לעוף מה"ת והתם בקדושין איירי הש"ס אליבא דר"מ וצ"ל בכוונת רש"י ז"ל דאין שחיטתן מפורש כ"כ כמו בחיה אע"ג דיש להם שחיטה מה"ת ובלא"ה יש לפרש חיה טעון שחיטה כבהמה היינו ב' סימנים