קרן אורה נזיר ו

חדושים על מסכת נזיר פרק ראשון דף ב תוס' בד"ה נזיר כו' וי"ל דאין ה"נ כו' אבל מהני לישני דמתניתין כו' חייל עליה נזירות כי נמי אין מתכוין כו' והקשה התוי"ט ז"ל כי אין מתכוין אמאי הוי נזיר כלל הא בעינן פיו ולבו שוין ע"ש ולכאורה אם יודע כוונת הלשון אלא דבלבו היה שלא לקבל עליו נזירות הוי דברים שבלב ולא הוי דברים והוי נזיר ועל כרחך לא אמרינן דבעינן פיו ולבו שוים אלא בטעות בדבריו אלא דא"כ בע' לשון נמי הדין כן אם יודע ומבין הלשון אלא דבלבו אין מתכוין לנזירות שפיר הוי נזיר אבל כבר כתבתי בזה בריש נדרים והבאתי דברי הירושלמי בשמעתין דמשמע התם דאם אינו מתכוין לנזירות אפילו אמר הריני נזיר לא הוי נזיר וכמו מי שקורא בתורה עיי"ש אבל בתלמודין בקדושין מוכח דלכל מילי דברים שבלב לא הויין דברים כדפריך התם מהא דיקריב אותו לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומשליחות של מעילה דאמר בלבי היה מן החלון וע"כ לאו משום דלא מהימנינן ליה בדברים שבלבו אלא דאפילו היה בלבו אינו כלום כל שהוא נגד הוצאת שפתיו כי היכי דהתם גבי כסבור הייתי שהיא כהנת ונמצאת שאינה כהנת דהוי קדושין גמורים ואפילו נתקדשה לאחר הוא מותר בה ואי משום דלא מהימן הא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ועי' פני יהושע שם שכתב דלא שייך בזה חד"א כיון דאיכא עדים שנתקדשה לו ולא ידעתי למה ומה אילו אמרו עדים קדשת את פלונית והוא אומר לא קדשתיה ואח"כ נתקדשה לאחר ודאי הוא אסור בה משום חד"א דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים וא"א לקיים דברי הפני יהושע ז"ל אלא למ"ד דטעמא דחד"א הוא משום דשויא כנדר וזה לא שייך הכא. עכ"פ בלא"ה מוכח התם דמן הדין דברים שבלב לא הויין דברים והיה אפשר לומר דנדרים ונזירות שאני דבעינן שיקבל בלבו ג"כ ואם אין פיו ולבו שוין לאו קבלה היא אבל בנדרים דף כ"ח איתא להדיא דגם לענין נדרים דברים שבלב אינן דברים וכש"כ בכה"ג דמחשבתו שבלב סותר דבריו לגמרי דבשפתיו אמר הריני נזיר ולבבו לא כן ידמה. ופשיטא דהוי דברים שבלב וע"כ צ"ל דהירושלמי מיירי בדרך שיחה בעלמא וכקורא בתורה וכבר כתבתי בזה בנדרים ועיין בא"מ מש"כ בזה ועיין בדעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שבועות ובדברי הראב"ד ז"ל שם גבי תנאי היה בלבי ובש"ע סי' רל"ב בדברי הרמ"א ז"ל שם ובדברי הגר"א ז"ל. אבל בטעות שנתכוין לזה והוציא מפיו דבר אחר כתבתי בזה בנדרים דשניהן לא חלין לא מה שהוציא בשפתיו ולא מה שהיה בלבו ואפילו בקדשים דסגי בהו בגמר בלבו לחוד אפילו לא הוציא בשפתיו מ"מ היכא דנתכוין להוציא בשפתיו לומר שלמים וטעה ואמר עולה גם שלמים לא הוי כיון דלא נתכוין שיהיה קדוש במחשבת לבו אלא בדבורו ועי' מ"ש שם על דברי הש"ך ז"ל וכן צ"ע לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות שבועות שכתב שם הלכה י"א וכן אם נתכוין לישבע שלא יאכל אצל ראובן והוציא מפיו שמעון מותר בראובן ג"כ שלא הוציא בשפתיו משמע דמש"ה מותר בראובן משום דבעינן דוקא שיוציא בשפתיו וכמו שכתב שם לעיל הל' י' והרי אפילו בקדשים דחלה קדושה אפילו בגמר בלבו מ"מ אם נתכוין להוציא בשפתיו וטעה גם מחשבת לבו לא חל ודו"ק:

בא"ד והר"ר יחיאל כו' גם בזה כבר הארכתי בנדרים בריש מכילתין ע"ש מש"כ בדברי הירושלמי שהוכיחו מזה לחלק בין מלקות לקרבן גם לא ידענא היכן מצינו נזירות לחצאין דלוקה ולא מייתי קרבן תדע דאי מצינו נזירות לחצאין כה"ג אם כן מאי פריך הש"ס לקמן גבי מדיר את בנו בנזיר לר"ל דאמר כדי לחנכו במצות היכי אכיל כהן מליקה ולפ"ז מנ"ל דמייתי קרבן כלל דלמא לא תקינו אלא למצוה בעלמא ולא לקרבן כמו בכינויים (ואפשר לתרץ קצת דהא בלא"ה מצינו לקמן נזירות שמשון דלוקה על יין ותגלחת ולא מייתי קרבן וא"כ אכתי תקשי מה פריך הש"ס דאמר לחנכו היכי מייתי קרבן ומנ"ל דמייתי קרבן דלמא באמת לא מייתי וכדאשכחן בנזירות שמשון וההכרח לומר דסברת הגמרא כך היא דאם נימא דאין אב מדיר בנו בנזירות גמורה לא שייך סברת חינוך כלל כיון דסוף סוף לא יהיה נזיר גמור א"כ גם דברי ר' יחיאל א"ש) וכבר כתבתי שם דהעיקר כדעת הר"ן ז"ל שם ודברי הירושלמי בריש מכילתין דאמרינן התם אע"ג דאמר ר' שמעון אינו מביא קרבן מודה הוא הכא שהוא לוקה ואע"ג דר' יהודה אמר ספק נזירות מותר מודה הכא שהוא לוקה נעלם ממני כוונתו דמה שפירש הפני משה דקאי אדברי ר"ש דאמר גבי יודע אני שיש נזיר אבל איני יודע אם הנזיר אסור דלא הוי נזיר היינו לענין קרבן אבל לוקה ע"ז וכן בהא דאמר ר"י ספק נזירות מותר היינו לענין קרבן אבל מלקי לקי הוא פי' תמוה כיון דלר"ש לא הוי נזיר כלל אמאי לוקה וכן לר"י דאמר ספק נזירות להקל ג"כ לא הוי נזיר ולמה ילקה והיה נראה דאמתני' קאי אע"ג דס"ל לר"ש צריך לפרש נזירותו וכן ר"י דאמר ספק נזירות להקל היינו משום דצריך שיפרש מודים הכא בכינויים אע"ג דלא פירש דבריו דלוקה וגם זה דוחק הוא ואולי סבירא ליה להירושלמי דאע"ג דלא הוי נזיר מכל מקום לוקה משום לא יחל דברו כשאר נדרים וצריך עיון:

בד"ה האומר הריני כזה כו' אלא לדיוקא איצטריך כו' הא האומר הריני אפילו נזיר עובר לפניו לא מהני דטפי משמע אהא כזה מן הריני כו' אבל בש"מ כתב דהריני לחוד ג"כ הוי נזיר כי נזיר עובר לפניו וכן איתא בירושלמי הריני יד לנזירות אלא דבירושלמי מוקי לה להריני כזה בתפוס בשערו וא"כ י"ל שפיר דהריני לחוד ג"כ מהני היכא דנזיר עובר לפניו אבל למאי דמוקמינן בתלמודין בנזיר עובר לפניו ודאי משמע דהריני לחוד לא מהני אפי' בנזיר עובר לפניו ועי' נדרים דף ט' ובר"ן ז"ל שם:

בד"ה הריני מסלסל כו' הני לאו ידות נזירות דא"כ ליתנינהו לעיל כו' וצ"ע דהריני כזה ג"כ לאו יד הוא וכ"כ בש"מ. אלא דהריני כזה לכאורה מלתא דפשיטא הוא והתפסה גמורה היא ומאי קמ"ל והרמב"ם ז"ל כתב להך דהריני כזה בפ"ב בדין התפסה ובירושלמי משמע דכולהו משום כינויים הם והרי עלי צפרים מפרש משום כינויי כינויים ויתבאר בזה לקמן בגמרא בס"ד ועי' ש"מ שכתב דאומר הריני כזה ביופי:

גמרא אלא תני הכי ותני הכי התם דאיסורא דנפשיה כו' משמע דאיכא טעמא למאי דשני התנא בהני דוכתי ומש"ה פריך הכא ליתני כינויין ברישא ועי' ר"ן ז"ל בריש נדרים מש"כ על הא דקאמר הש"ס ואי בעית אימא ידות דאתיין מדרשא כו' ומה שכתבתי שם:

ע"ב ודלמא אהא בתענית קאמר עי' בש"מ מה שפירש בשם הרא"ש ז"ל דפריך היכי משוי ליה נזיר ודאי הא איכא לספוקי דאהא בתענית קאמר ועוד דהא קיי"ל דספק נזירות להקל ולפ"ז הקשה עוד נשייליה מה היה בלבו ותירץ דאמר שנתכוין למשמעות לשונו ושיטה זו אינה מובן דאם כן כי מוקי לה הש"ס למסקנא דאמר שהיה בלבו לנזירות למה ליה נזיר עובר לפניו אפילו כי אין נזיר עובר לפניו ליהוי נזיר כיון דבכלל ספק נזירות הוא והולכין אחר פירושו אלא הדבר ברור כמו שפירש שם בשם הר"ר עזריאל וכן פירש"י ותוספות ז"ל דהכא לאו נזיר הוא כלל כיון דאין במשמעות לשונו ענין נזירות ואפי' אם אמר דהיה בלבו לשם נזירות לא מהני ואין לזה שייכות עם שאר ספק נזירות דלאו כלום קאמר כיון דס"ל ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים או למסקנא לפירש"י ז"ל דלא הוי יד כלל ומשני דאיירי בנזיר עובר לפניו דהוי יד מוכיח ותו לא בעינן שיפרש מחשבות לבו דהלשון עצמו משמע נזירות אלא דלפ"ז קשה כי פריך הש"ס ודילמא לפוטרו מקרבנותיו קאמר ע"כ אפי' בנזיר עובר לפניו פריך דאכתי יד שאין מוכיח הוי או דלא הוי יד כלל לפי פירש"י דלמסקנא שמואל ס"ל דידים שאינן מוכיחות הויין ידים ודילמא לפוטרו מקרבנותיו קאמר ולא הוי יד כלל מאי משני דקאמר בלבו מאי מהני בזה מחשבות לבו וצ"ל דלהוציא מלפוטרו מקרבנותיו מהני מחשבת לבו כיון דשני הפירושים הכל מענין נזירות הוא מהני בזה כוונתו דלנזירות גמורה נתכוין אבל אי אין נזיר עובר לפניו דאיכא למימר דלאו לנזירות איכוין כלל אלא אהא בתענית קאמר לא מהני כוונתו בלב ומ"מ פרכת הש"ס מאי למימרא צ"ע דמהיכי פשיטא ליה להש"ס כ"כ דמהני בזה דברים שבלב דלמא לא מהני כי היכי דלא מהני באין נזיר עובר לפניו לאפוקי ממחשבת אהא בתענית דהא תרוייהו שקולים הן או דהוו יד שאין מוכיח או דלא הוי יד כלל עכ"פ זה נראה ברור דהא דאיצטריך שיאמר בלבו היינו דלא נימא דלפוטרו מקרבנותיו איכוין אבל לתענית אפי' לא היה בלבו אלא למשמעות לשונו גם כן אמרינן דלנזירות איכוין דידים מוכיחות הוא ובש"מ כתב בשם הרא"ש ז"ל דבנזיר עובר לפניו ג"כ הוי ידים שאינן מוכיחות ואין זה מובן דא"כ תקשי ממתניתין למ"ד ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים ועי' תוס' קדושין דף ו' שהביאו ג"כ אית דגרסי דבנזיר עובר לפניו הוי ידים שאינן מוכיחות ולא אדע הכרח לזה אבל הרמב"ם ז"ל כתב דבכל הני דמתניתין הריני מסלסל הריני מכלכל הרי עלי לשלח פרע בכולן בעינן שיכוין בלבו