קרן אורה נזיר יח

התוס' ז"ל במנחות שכתבו ג"כ דלר' יהודה לא הוי נדור מן הגרוגרות אלא אם אומר נתכוונתי לכך ופי' דברי ר' יהודה כנ"ל אבל שיהיו חלין שניהם כאחת לא מסתבר אלא דלפ"ז לא הבנתי דבריו ז"ל שם במנחות שכתב דהיינו טעמא דר' יהודה דמהני אם אומר בלבי היה לנדור מן הגרוגרות משום דהוי פיו ולבו שוין דהריני נזיר לא משמע ליה לנזירות ולת"ק לא מהני אפילו אם אומר בלבי היה כו' משום דהריני נזיר משמע נזירות ואין פיו ולבו שוין והא לר"נ אליבא דב"ש סתם לשונו משמע לנזירות ואפ"ה מהני אם אמר בלבי היה שיהיה קרבן עלי והיכי קאמר הש"ס דב"ש ס"ל כר"י וי"ל דלא לגמרי כר' יהודה ס"ל דלר' יהודה לא הוי נזיר כלל ולב"ש אליבא דר"נ בסתם הוי נזיר אבל אם אמר בלבי היה לעשותן קרבן עלי מהני וגם בזה חשיב פיו ולבו שוין:

והנה מלשון רש"י ז"ל לעיל בד"ה מתניתין כו' משמע דהא דאמר הש"ס מתני' דלא כר"נ היינו לב"ה דמשמע דאפילו נדור לא הוי ולר"נ אליבא דב"ה הוי נדור משמע דב"ש אתיא שפיר כר"נ דב"ש אף נזיר קאמרי וה"ה דהוי נדור אבל כל המפרשים פירשו דבין ב"ש ובין ב"ה הוא דלא כר"נ דלתנא דמתני' לב"ש הוי נזיר ולא נדור ולר"נ הוי נדור ג"כ ולב"ה לתנא דמתניתין נדור ג"כ לא הוי ולר"נ הוי נדור וי"ל עוד דאליבא דב"ש לחוד הוא דאמרינן דמתני' דלא כר"נ דלתנא דמתני' משמע דלב"ש לא הוי אלא נזיר ולא נדור ולר"נ הוי נדור ונזיר אבל ב"ה מצי סברי דהוי נדור ובנזיר הוא דפליגי אב"ש וכן מסתבר דלב"ש דהוי נזיר לא הוי נדור ולב"ה דלא הוי נזיר הוי נדור ועפ"ז יש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בפיה"מ שכתב דלתנא דמתניתין אליבא דב"ה הוי נדור וכ"כ בחבורו פ"א מהלכות נדרים להלכה דאסור בגרוגרות והשיג עליו הראב"ד ז"ל דאמרינן מתני' דלא כר' נתן ולפי הנ"ל ניחא קצת דאליבא דב"ש הוא דאמרי' דהוי דלא כר' נתן אבל אליבא דב"ה לא פליגי תנא דמתניתין ור' נתן. והכ"מ ז"ל כתב דנוסחת הרמב"ם ז"ל היתה מתניתין כר' נתן וכבר כתב הלח"מ ז"ל דהוא דחוק אבל מה שהקשה עליו דא"כ לר' יהודה לא פליגי ב"ש וב"ה כיון דב"ש נמי לא אמרי אלא דהוי נדור אין כאן קושיא לפי' הרמב"ם ז"ל בפירוש דברי ר' יהודה דהוא נמי ס"ל לב"ש דהוי נזיר. וא"כ שפיר מצינן למימר דלב"ה הוי נדור. וכבר כתבתי דפי' הרמב"ם ז"ל בדברי ר"י הוא פלאי וגם לא משמע הכי מהא דאמרינן בגמרא דהוי נדור לב"ש משום דס"ל כר"י ולפי' ז"ל ר"י מלתא אחריתי אמר אם לא לפי מ"ש לעיל בטעמיה דר' יהודה דאם לא אמר הרי הן עלי קרבן מפרשינן להריני נזיר מן הגרוגרות דלנדור מן הגרוגרות נתכוין אלמא דס"ל לר' יהודה דבכלל הריני נזיר מן הגרוגרות משמע נמי דהוי נדור וכבר כתבתי לעיל דלא משמע כן מדבריו ז"ל:

אבל מהא דאמרינן לעיל דב"ה כר"ש ודאי משמע דלב"ה דמתני' נדור נמי לא הוי וכדמסיק הש"ס הכא ללישנא בתרא דר"נ דב"ה כר"ש ומש"ה לא הוי נדור ודבריו ז"ל בחיבורו יש ליישב ע"פ הנ"ל דמוקמינן להא דלא הוי נדור כר"ש וא"כ אנן דלא קיי"ל כר"ש שפיר הוי נדור ונהי דתנא דמתניתין ס"ל אליבא דב"ה דנדור ג"כ לא הוי מ"מ להלכה קיי"ל דהוי נדור כיון דלא קיי"ל כר"ש דמנחות אבל מדבריו בפיה"מ משמע דלתנא דמתניתין נמי הוי נדור לב"ה ועיין בלח"מ ז"ל שכתב ג"כ כנ"ל ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דלא קיי"ל כר"ש. ומש"כ עוד שם בדברי הראב"ד והרמב"ם אליבא דר' יוחנן למסקנא אינם מובנים וגם צריך להגיה בדבריו ע"ש ועוד נראה דהירושלמי מסייע ליה להרמב"ם ז"ל דתני התם סתמא ב"ש אומרים נדור ונזיר ובה"א נדור ואינו נזיר ומשמע דאמתני' קאי ובפירושא דמתני' תני הכי ועי' בק"ע ובפ"מ שם ועי' בא"מ מש"כ בזה:

שם אמר חזקיה במחלוקת שנויה וב"ש היא כבר כתבתי לעיל דר' יהודה ס"ל בתוספתא דמנחות דצריך להביא החטים וא"כ לחזקיה תיקשי דר"י אדר"י דהכא אמר דלכ"ע לא הוי נזיר אפילו לב"ש והתם אמר דצריך להביא מן החטים והתוס' ז"ל שם במנחות הקשו בהא דאמרינן לעיל וב"ה כר"ש אטו רבנן דר"ש כב"ש ס"ל ותירץ דהכא במנחה שאני דיש מנחה מן השעורים וקטעי אבל למנחה נתכוין ומש"ה ס"ל לרבנן דצריך להביא מן החטים אבל בנזיר מן הגרוגרות דליכא למיטעי לא נתכוין כלל לנזירות ולא הבנתי מה חידשו בזה הלא זה הוא מחלוקת חזקיה ור' יוחנן דר' יוחנן אמר דהכא כ"ע מודים ובאומר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך כו' והיינו משום דדיינינן ליה בטעותא ולהכי כשאמר אילו הייתי יודע כו' חייב במנחה מן החטים אבל הכא בנזיר מן הגרוגרות ליכא למידן בטעותא ולא נתכוין לנזירות כלל וביאר הרמב"ם ז"ל בפיה"מ בפ' המנחות והנסכים טעמו של דבר דכשאמר הרי עלי מנחה מן השעורים גמר לקבל עליו מנחה אלא שהתנה שיהיה מן השעורים וכי מבטל תנאו אח"כ חייב להביא מנחה כדינה אבל אם לא ביטל תנאו פטור מכלום משום דלא תלינן ליה בטעותא אלא אמרינן דהוציא דבריו לבטלה ולא נתכוין למנחה כשירה כלל ואפילו אם נתכוין הוי נדר ופתחו עמו דחזר בו מיד ולדידן יכול לחזור בו דיש שאלה בהקדש ומש"ה מוקי לה ר"י דוקא במנחה מן השעורים דאיכא למימר טעותא היא והיה דעתו למנחה כשירה אלא שטעה אבל מנחה מן העדשים ודאי לאו טעותא היא ולא נתחייב אלא מנחה מן העדשים והוא דבר שאינו ופטור מכלום ואפילו אמר דטעותא היא ואילו הייתי יודע כו' אינו נאמן כיון דלא שכיחי למיטעי בהא וכן בהריני נזיר מגרוגרות לא מהני אם אמר אילו הייתי יודע כו' אלא דלכאורה אם הוא יודע בעצמו שטעה ונתכוין למנחה או לנזירות אלא שטעה וחשב דנזירות שייכא בגרוגרות אמאי לא נתחייב בנזירות כשאמר אילו הייתי יודע ואפ"ל דה"נ דאם אמר כן דנתכוין למנחה אלא שטעה וסבר דמנחה באה מן העדשים ה"נ דחייב להביא מן החטים אלא דאין אנו צריכין לשואלו למה נתכוין אבל במנחה מן השעורים שואלין אותו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ז מהל' מעה"ק ויותר נראה דטעותא כי האי ליכא כלל:

והנה כבר תמהו על הרמב"ם ז"ל הכ"מ והלח"מ שם בפרק הנ"ל בהני תרי דיני שכתב שם נגד סוגית הש"ס הכא והתם. חדא במה שכתב דאפילו במנחה מן העדשים שואלין אותו ואם אמר אלו הייתי יודע כו' חייב להביא מן החטים ובסוגיין ובמנחות שם מבואר דוקא היכא דאמר מן השעורים הוא דאיכא למיתלי בטעותא. ועיין מש"כ הכ"מ ז"ל ליישב דבריו דלזעירי דמוקי מתניתין דוקא דאמר מנחה אין חילוק בין עדשים לשעורים וכבר הקשה הלח"מ ז"ל דא"כ הכא גבי נזיר נמי נישייליה ואילו אמר אילו הייתי יודע שאין נוזרין כך כו' וי"ל דלפי מה שפסק הרמב"ם ז"ל דהכא במתניתין הוי נדור אליבא דב"ה אבל לא שייך הכא בדיקה כלל כיון דמשמעות דבריו הוא להיות נדור מן הגרוגרות וא"כ לפי שיטתו שם במנחה מן העדשים דבודקין אותו כו' מוכרח הוא לפרש כנ"ל דלב"ה דמתניתין הוי נדור דאל"ה אמאי פטרי ב"ה ולא מצרכי בדיקה כמו במנחה מן העדשים אלא דאכתי תיקשי עליו מב"ה אליבא דר"נ לל"ב דלא נדור ולא נזיר הוי אמאי לא בדקינן ליה ועוד דהא משמע הכא בשמעתין דלמ"ד אדם מוציא דבריו לבטלה אין אנו חוששין לדבריו כלל וא"כ ע"כ הא דאיצטריך לבודקו התם היינו דוקא במנחה מן השעורים דאיכא למיחש לטעותא אבל היכא דליכא למיחש לטעותא ודאי אין צריך לבודקו כלל וגם סתמא דהש"ס הכא ובמנחות דאמרי' ר"י לדבריו דחזקיה קאמר קשה על דבריו ותי' הכ"מ והלח"מ ז"ל דחוקים המה ועדיין דבריו ז"ל צ"ע:

ועוד מסיק הש"ס במנחות דלזעירי דבעינן דוקא דאמר מנחה הא דתנן התם הרי עלי מנחה עשרון ומחצה הוא ל"ד אלא דאמר חצי עשרון ועשרון אבל עשרון ומחצה אינו חייב אלא עשרון אחד דאמחצה לא קאמר מנחה והרמב"ם ז"ל כתב כסתמא דמתניתין דאפילו עשרון ומחצה חייב ב' עשרונות ומסתבר בזה דברי הלח"מ ז"ל שכתב שם דהא דמסיק הכי שם במנחות היינו להאי אוקימתא דמתניתין ב"ש היא ומשום תפוס לשון ראשון. ובזה שפיר קאמר כיון דאמר הרי עלי מנחה עשרון כי אמר תו וחצי עשרון לאו כלום קאמר ולא שייך בזה תפוס לשון ראשון אבל לר' יוחנן דמוקי מתניתין ככ"ע ובאומר אילו הייתי יודע כו' ודאי דאפילו אמר חצי עשרון לבסוף הוי נדר ובאמת יש לדקדק מה בין הרי עלי מנחה עשרון וחצי עשרון להריני נזיר אחת ומחצה דתנן במתניתין לעיל בפ"ק דחייב ב' נזירות וליכא שום חולק בזה ואפילו ר"ש דפליג במנחות משמע דמודה בהא:

ומ"ש וצ"ל דנזירות שאני דהתנן נמי הריני נזיר יום אחד חייב בנזירות ל' יום ולא פליג ר"ש וע"כ היינו משום דנזירות ממילא קאתי וכיון דחייל על יום אחד ממילא הוי נזיר כל למ"ד ולא אמרינן בזה שלא התנדב כו'. ובילקוט בשם הספרי מייתי לה מקרא עיי"ש. ומש"ה נמי כי אמר הריני נזיר ומחצה חייב ב' נזירות לכ"ע ואין צריך שום בדיקה כמו במנחה וכבר כתבתי לעיל בזה בפלוגתא דר"ש ורבנן בהריני נזיר מיין דלא שייכא לפלוגתייהו גבי מנחה מן השעורים והבאתי התם הא דאמרינן בריש נדרים דזו חידוש הוא הא דהוי נזיר אפילו אם לא הזיר אלא מחרצן וכתבתי שם דאפילו למאן דס"ל תפוס לשון ראשון הוי חידושא דבזה לכ"ע אף בגמר דבריו אדם נתפס כיון דיין ג"כ מדיני נזיר הוא ולא אמרינן דחזרה הוא ולהכי איצטריך קרא לכ"ע אפילו לב"ש וי"ל דמטעם זה נמי לא ניחא ליה לר' יוחנן לאוקמי מתניתין דמנחות כב"ש משום דבגוונא דהתם הרי עלי מנחה בלא שמן ולבונה לא אמרי ב"ש תפוס לשון ראשון כיון דקיבל עליו מקצת מנחה כתיקונה וכמו הריני נזיר מיין אלא דז"א דהא בפ' התודה תניא בהדיא דהרי עלי תודה בלא לחמה לב"ש מביא תודה ולחמה משום דתפוס לשון ראשון ואפי' ר"י מודה בהא כדאיתא התם. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא לב"ש דס"ל תפוס לשון ראשון למה לן קרא בהריני נזיר מיין דכל דקדוקי נזירות עליו תיפוק לן מסברא דתפוס לשון ראשון ומה בין מנחה בלא שמן ולבונה או תודה בלא לחמה ובין הריני נזיר מיין ואולי באמת למ"ד תפוס לשון