קרן אורה נזיר טז

לישנא מהני לכוונתו בזה אבל ממתניתין לא משמע כן אלא דוקא בלשון כללי הוא דצריך בדיקה אבל לא בדברים חלוקים וי"ל עוד דגם התוספתא מודה בזה דבדיקה לא מהני אלא בדברים שאינן חלוקין והלקטי קיץ ושבלי שמיטה אינן חלוקין לחד פירושא והיינו דתני בזה עד שיאמר לא לכך נתכוונתי אבל בכשער ראשי גם להתוספתא לא מהני כוונתו וא"צ בדיקה ויש ליישב בזה הא דתנן מנין גבי ימות החמה דלא תיקשי לרבא דלעיל דאמר דוקא היכא דאמר אחת אבל כל הני חילוקים לא ס"ל א"כ מאי אריא מנין אפילו בלא מנין מונה שס"ה נזירות וכנ"ל אבל לפ"ז ניחא דתני מנין דא"צ לבודקו עוד ודוק היטב בכל הנ"ל:

שם הריני נזיר כל ימי חיי כו' ה"ז נ"ע אלף שנה כו' ה"ז נזיר לעולם. משמע קצת דיש חילוק בין נזיר עולם לנזיר לעולם והרמב"ם ז"ל לא כתב כן ועי' בדברי הראב"ד ז"ל שם בפ"ג ודברי הרמב"ם ז"ל ברורין דודאי אין חילוק בין נזיר עולם לנזיר לעולם אלא דוקא מפני שנתן קצבה אלף שנה הוא דלא התירו לו לגלח בינתיים וכמבואר בירושלמי להדיא הנותן תקוה לנזירותו אין מתירין לו לגלח ותקוה היינו זמן ומכאן נמי משמע דלא כדעה זו דלרבי דמתניתין אינו מגלח כלל דכשער ראשי הוי כמו אלף שנה דהא אמרינן בירושלמי דוקא שנתן תקוה היינו זמן לנזירותו אבל בלא זמן מגלח לשנים עשר חודש וכבר כתבתי דהדבר מבואר כן בירושלמי:

והנה אחרי ביאור דיני נזיר עולם בפרט ככל האמור בשמעתין אשוב לדקדק במה שכתבתי לעיל בשם הרא"ש ז"ל דגילוח נזיר עולם וקרבנותיו אינו מחוייב אלא אם ירצה מגלח ומביא קרבן עיין בילקוט פ' נשא בשם ספרי זוטא משמע כדעת הרא"ש ז"ל). ואם אינו רוצה אינו מגלח ואינו מביא קרבן ועפ"ז יתיישב הקושיא החמורה שהקשו התוס' בזבחים פרק פרת חטאת (דף קי"ז) למ"ד דנזירות חובה הוא ולא קרב בבמה א"כ איך הקריב אבשלום את קרבנותיו בשעת היתר הבמות ומש"כ שם בהגהה דהאי מ"ד ס"ל דאבשלום לאו נזיר היה קשה הדבר לומר כן דלעיל משמע דליכא פלוגתא בזה וכולהו תנאי רבי ור' יוסי ור' נהוראי כולהו ס"ל דאבשלום נזיר עולם היה וכן דיני תגלחתו למדין ממנו וגם מה שהביאו דבר זה דאבשלום נזיר עולם היה מדברי התוספתא והרי היא ברייתא ערוכה לעיל בש"ס אבל לפי דברי הרא"ש ז"ל ניחא דקרבנות נזיר עולם לכ"ע בכלל נדרים ונדבות הוא כיון דאינו מחוייב בהם אלא ברצונו הם תלויים ולכ"ע שרי לאקרובינהו אפילו בשעת היתר הבמות והתוס' ז"ל בתמורה (דף י"ד) הקשו כנ"ל לר"ש דאמר דגם צבור לא הקריבו אלא חובות הקבוע להם זמן אם כן היאך הקריב אבשלום את נדרו ותירץ דר"ש לטעמיה דאמר אם גילח על שלמי נדבה יצא וא"כ אבשלום נדר להביא עולות או שלמים וגילח עליהם עיי"ש. מבואר מדברי התוס' אלו דאפילו לכתחלה יכול לגלח על א' מהם וא"כ תיקשי אמאי קרי לה לנזירות ספיקו חמור מודאי הא יכול להביא שלמים ולהתנות אם נזיר הוא יהיה שלמי נזיר ואם לאו יהיה שלמי נדבה דהא הר"ן ז"ל בנדרים הקשה כן ותירץ דה"א דיעבד אבל לכתחלה אסור לגלח אלא על ג' בהמות ולפי דברי התוס' ז"ל הדק"ל וכמ"ש דיקשה לר"ש דאמרינן הכא דס"ל דמעייל נפשיה לספיקא אפילו אי חמור מודאי ולדידיה ודאי איכא תקנתא כיון דיכול לגלח על שלמי נדבה ובאמת מ"ש הר"ן ז"ל תנאי דשלמים אליבא דר"י קצת קשה דאינו יכול להתנות בשלמים משום דממעט באכילתן דשלמי נזיר אינו נאכל אלא ליום ולילה ושלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד ולר"ש הוא דאיכא למימר הכי דס"ל מביאין קדשים לבית הפסול וצ"ל דעיקר קושיית הר"ן ז"ל הוא מעולה דעולה יכול שפיר להתנות לכ"ע עכ"פ לדברי התוס' ז"ל בתמורה תיקשי אמאי הוי ספיקו חמור מודאי וי"ל דלהכי כתב הר"י ז"ל בתוס' נדרים דמש"ה הוי ספיקו חמור מודאי דקעביד הקפה והקפת כל הראש שמה הקפה משום דס"ל כשיטת התוס' ז"ל בתמורה דלכתחלה יכול לגלח על אחד מהן והמשל"מ ז"ל בפ"ג הקשה על דברי ר"י ז"ל מהא דאמרינן בנדרים הריני נזיר עולם מאי ומסיק דנ"ע נמי ספיקו חמור מודאי ואי משום איסור הקפה א"כ בנזיר עולם דאינו אלא מיקל בתער ליכא איסור הקפה ואמאי הוי ספיקו חמור מודאי וכתב שם לחלק דדוקא בסתם נזירות הוא דאם גילח על אחד משלשתן יצא אבל בנ"ע צריך דוקא כל הג' בהמות וכתב דלא מצא גילוי לדין זה והוא פלאי דהא מבואר הדבר בתוס' בתמורה דאין חילוק בזה וגם בנזיר עולם מגלח על אחד משלשתן וצ"ל דס"ל לר"י ז"ל דבנזיר עולם נמי לאו דוקא מיקל בתער אלא תגלחת גמורה היא ושפיר הוי ספיקו חמור מודאי משום לאו דהקפה והשתא לפ"ז ע"כ ליכא למימר דגילוח וקרבנות נזיר עולם תלוי ברצונו דא"כ היכי שרינן למיעבד הקפה כיון דאין כאן מצוה ועוד דחטאת ג"כ לא מצינו שלא יהיה מחוייב דא"כ מצינו חטאת בא בנדבה כיון דברצונו הדבר תלוי. ונהי די"ל דהכא לאו נדבה גמורה היא כיון דעל תגלחת נזרו הוא מביא אותו מ"מ לא מצינו בחטאת כיוצא בו ועוד דא"כ הוי חטאת דבר הנדור כמו שלמים ובריש ובנדרים משמע דלא הוי דבר הנדור ומרבי לה מקרא דיכול להתפיס בו והדבר צ"ע:

וכתב עוד המל"מ שם דמחלוקת ר"ש ור"י בספק נזירות תליא בפלוגתא דרבנן ור"א אי יכול לגלח על אחד משלשתן או אחר כל המעשים כולם ור"ש ס"ל דעל א' משלשתן ג"כ יכול לגלח ולא הוי ספיקו חמור מודאי וגם בזה לא הבנתי דבריו ז"ל דהא אמר להדיא בשמעתין דר"ש סבר דמעייל נפשיה בספק אפילו בדבר שספיקו חמור מודאי ועי' מש"כ בזה בחידושי נדרים בשמעתא דספק נדרים:

שם פשיטא מהו דתימא ושוב כי כולהו כו' קמ"ל וכתב הש"מ דה"ה דהוי מצי למימר מה"ד ועוד כי כולהו אלא בתרא נקט וקצת היה נראה דדוקא בושוב הוא דהוי ס"ד למימר כי כולהו דאי אחת לבד א"כ הוי אחר כדי דיבור של הריני נזיר ואמאי חייל נזירות של ושוב כלל. אבל אי לכולהו איכוין שפיר מיתפיס בכולהו והוי תוך כ"ד קמ"ל דאינו מונה אלא אחת ואפ"ה הוי נזיר משום דכל חד בחבריה מתפיס. אלא דא"כ הוה ליה להש"ס לפרושי דהאי רבותא קמ"ל דהא לקמן מיבעי ליה להש"ס אי בקמא מיתפיס או בחבריה מיתפיס ולא פשט לה מהכא וע"כ צ"ל דלא שייכא הכא בעיא דלקמן ולכ"ע מיתפיס בכה"ג עד עולם וכולהו חד דיבורא וק"ל ובירושלמי מוסיף עוד אם אמר עוד כהם כמותם כהם שמונה כמותם שש עשרה:

הריני נזיר סומכוס אומר הן אחת כו' עי' תוס' ב"ב שהקשו מאי קמ"ל בזה וכי לא ידעינן דיכול לקבל עליו נזירות בכל לשון ותירץ שם דקמ"ל אפילו אינו מבין הלשון וכמ"ש לעיל גבי כינויי נזירות וכבר כתבנו לעיל בזה והכי משמע דהריני נזיר ואחת ועוד היינו ידות ודיגון כו' היינו בכלל כינויין ועי' מהרש"ל ז"ל שכתב שם בב"ב דיש חילוק בין לשון אומות ובין לשון חכמים דבלשון חכמים אפילו אינו מבין הלשון הוי נזיר ובלשון אומות דוקא שיבין הלשון ולא הבנתי דבריו ז"ל ומשמעות מדברי התוס' דריש מכילתין ג"כ לא ידענא והמהרש"א ז"ל ציין שם לעיין בחידושי הרמב"ן ז"ל ואינו ת"י לעיין בו:

שם מ"ט למטה הוא אומר קיר קירות כו' עי' ש"מ מש"כ דאמאי לא דרשינן הכי גבי סוכה דבעינן דוקא סוכה מרובעת ע"ש:

פרק שני הריני נזיר מן הגרוגרות כו' אמר ר"י אף כשאמרו ב"ש לא אמרו אלא באומר הרי הן עלי קרבן ופירש"י ותוס' ז"ל דר"י ס"ל דב"ש לא אמרו אלא דהוי נדור מן הגרוגרות והוי כאומר הרי הן עלי קרבן והרמב"ם ז"ל בפיהמ"ש פירש בזה פי' מחודש דר"י אמר דלא אמרו ב"ש דהוי נזיר אלא היכא דאמר ג"כ והרי הן עלי כקרבן והדבר פלאי דמה ענין הרי עלי קרבן לנזירות ואולי יש לומר דאי לא אמר הרי הן עלי כקרבן אמרינן דלהיות נדור מגרוגרות איכוין אבל השתא דאמר הרי הן עלי קרבן ע"כ בהריני נזיר לנזירות איכוין אבל לא משמע כן שם בדבריו. ולשון המשנה משמע כדבריו:

אבל טעמא לא ידענא לפי פירושו בדברי ר"י ובגמרא יתבאר יותר בס"ד:

גמרא ב"ש סברי לה כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה דאי כוונתו כפי שהוציא בשפתיו הוי דבריו לבטלה דלא אשכחן נזירות מגרוגרות אלא ע"כ כשאמר הריני נזיר לנזירות גמורה נתכוין ומה שאמר מן הגרוגרות לאו בכוונה גמורה אמר כן אלא עיקר כוונתו לנזירות היתה וכמו בערך כלי עלי דמוצא שפתיו לאו כלום הם דאין ערך לכלי ואפי' הכי משום דאין מוציא דבריו לבטלה אמרינן דגמר ואמר לשם דמים ה"נ אע"ג דהריני נזיר מן הגרוגרות קאמר גמר לשם נזירות כדינו אבל לרבנן דאמרי אדם מוציא דבריו לבטלה ליזור מן הגרוגרות נתכוין ולאו כלום היא כן נראה לפרש לכאורה:

וב"ה סברי כר"י דאמר בגמר דבריו אדם נתפס ונדר ופתחו עמו הוא דנהי דמודו בזה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה מ"מ לא הוי נזיר דבאמת כי אמר הריני נזיר דעתו היה לנזירות אבל בסוף דבריו שאמר מן הגרוגרות לחזרה נתכוין והוי נדר ופתחו עמי והיינו דפריך הש"ס וב"ש נמי נדר ופתחו עמו הוא דבתחלת דבריו לא הוציא לבטלה אבל אח"כ חזר בו ומשני דלב"ש אין שאלה בנזירות ואינו יכול לחזור בו וב"ה סברי כר"ש דפוטר במנחה מן השעורים שלא התנדב כדרך המתנדבים וכבר הקשו התוס' ז"ל אמאי לא ניחא ליה להש"ס לומר דב"ה ס"ל כרבנן דאדם מוציא דבריו לבטלה וכן אמאי לא דב"ש סברי כר"מ דתפוס לשון ראשון ולא בגמר דבריו וכן הא דמסיק דב"ה סברי כר"ש דפוטר אם התנדב שלא