קרן אורה נזיר קמב

ראיות מ"מ לא אזלינן בספיקא לחומרא בספק אי לא חזי כלל ומ"מ טעמא בעי אמאי לא נחמיר בספיקא לענין סתירה דהא חזקת טהרה ג"כ לית ליה וצ"ל כיון דלא מצא כלום אמרינן דוודאי לא חזי:

ואלא ודאי דחזא ספק מחמת ש"ז ספק מחמת ראיה ופירשו התוס' ז"ל שמצא זוב וש"ז ולא נודע אם הזיבה באה לבדה או פתיכא בש"ז דלא סתר אלא יום א' והיינו לענין סתירה ובראיה שלישית לענין קרבן לא נתברר אי אזלינן ג"כ לחומרא לחייבו קרבן או לא מחייבינן ליה קרבן על הספק ודילמא ש"ז הוא אע"ג דפתיך בזוב ודאי לא מצטרף לראיה שלישית והרמב"ם ז"ל השמיט דין ספיקו וכמו שיתבאר לקמן ועיין תוי"ט ז"ל:

ואפילו ר"י לא אמר אלא משום צחצוחי זיבה אבל בעינא לא וממתניתין משמע ליה דאפילו בעינא וקשה קצת דאיפכא מסתברא דאי נימא דאפילו בעינא מטמא במשא ועל כרחך גזירת הכתוב הוא כדיליף מקרא לקמן אם כן מאי קאמר שרגלים לדבר הא לאו משום רגלים לדבר הוא אלא גזירת הכתוב אבל אי משום צחצוחי זיבה אתי שפיר דהוי רגלים לדבר דפתיכא ביה זיבה משנזקק לטומאה ולקמן יתבאר יותר:

אלא אמר ראב"א לומר שאין תולין בה ופירש"י ז"ל הא דתנן דזיבה אינו מטמא תוך מעת לעת של קרי היינו דוקא עד שלא נזקק לטומאה אבל משנזקק לטומאה אין תולין בקרי והיינו משום דהא דקרי פוטר דתלינן מחמת חולשא הוא דחזי והוי מחמת אונסו ומשנזקק לטומאה אפילו מחמת אונסו טמא ולפי זה קשה מאי קמ"ל הא כבר תני לה דאונסו נמי מטמא:

ורש"י ז"ל פירש דהא דאמר רב פפא איידי חולשא הוא דחזי. טעמא הוא על הא דאין תולין בקרי משנזקק לטומאה משום דתלינן יותר דחזי מחמת חולשת הזיבה ראשונה ולא מחמת קרי ולפי זה גם כן קשה למה ליה האי טעמא דאפילו חזא מחמת הקרי משנזקק לטומאה מכל מקום יטמא כמו מחמת אונסו וצריך לומר לשיטתו דזיבה הבאה מחמת קרי קילא יותר משאר השבעה דברים ואילו בא הזיבה מפני זה אפילו משנזקק לטומאה היה טהור להכי קאמר רב פפא דתלינן מחמת חולשת הזיבה היא באה ומשום הכי משנזקק לטומאה אין תולין בה וכן צ"ל לשיטת התוספות ז"ל דאף על גב דכבר אשמעינן דמחמת אונסו גם כן טמא משנזקק לטומאה מכל מקום איצטריך לאשמעינן תו דאפילו אחר הקרי גם כן מטמא וכן משמע לישנא דאין תולין בה דמשמע דאי הוי תלינן בה לא היה מטמא ולפי משמעות דברי התוס' ז"ל דאי תלינן בה קרינן ביה מבשרו ולא מחמת אונסו אם כן משנזקק לטומאה אפילו אי תלינן בה גם כן טמא כמו מחמת אונסו דאפילו ודאי בא מחמת אונסו טמא אלא ודאי זיבה הבאה אחר הקרי יצא מכלל כל השבעה דברים ואי הוי תלינן בה גם אחר שנזקק לטומאה היה טהור אלא שאין תולין בה אבל לשון התוספות לא אתי שפיר לפי זה וגם שיטת רש"י ז"ל אינו מיושב דמנ"ל לחלק בהכי כיון דנתרבה אחר שנזקק לטומאה אפילו באונס יהיה איזה אונס שיהיה הכל טמא כמו באשה דמטמאה בכל אונס שיהיה:

שם גמ' א"ל רבא והתנן גר שנתגייר מטמא בזיבה מיד ואין לך חולי גדול מזה כן הוא גירסת התוס' ז"ל לשיטתם ופריך ליה רבא היכי מצית למימר דטעמא דזיבה אחר הקרי טהור הוא משום דתלינן בה והוי מחמת אונסו אם כן בגר שנתגייר נמי לא ליטמא מיד דמה לי שראה כשהוא עובד כוכבים או כשהוא ישראל מכל מקום אונס הוא אלא שמע מינה דלאו משום אונס הוא דפוטר קרי את הזיבה אלא גזירת הכתוב הוא ואפילו אחר שנזקק לטומאה פוטר ונדחו דברי ראב"א:

והרבה יש לדקדק בשיטה זו מדאיצטריך לשבש הספרים ורבא הוא דקאמר אין לך חולי כו' ועוד הא בתוספתא זבים משמע להדיא דטעם פטור זיבה הוא משום דתלינן בקרי דאמר התם ר"ש כשם שתולין בקרי מעת לעת כן למראה ולהרהור מעת לעת ואי גזירת הכתוב הוא דתוך מעת לעת של קרי אין זיבה מטמא היכי יליף מינה למראה והרהור ועוד קשיא לי מהא דפריך פ' המפלת למאן דאמר דקרי סותר משום צחצוחי זיבה אלא מעתה יסתור כל שבעה ולשיטת התוספות ז"ל מאי קושיא כיון דאפילו זיבה שאחריו אין לה דין זיבה כל שכן זו שבאה עמה אלא ודאי פטור דזיבה הוא משום דתלינן בקרי ודוקא עד שלא נזקק לטומאה וכראב"א והשתא פריך שפיר אלא מעתה יסתור כל שבעה היינו משנזקק לטומאה דאפילו אחריה סותרת:

ואשובה לשיטת רש"י ז"ל דרבא פריך לרב פפא דאמר דמשום הכי אין תולין בה משנזקק לטומאה דתלינן מחמת חולשת הזיבה הוא דחזי והא גר שנתגייר מטמא בזיבה מיד ואמאי והא הכא ליכא חולשא ואמאי לא תלינן בקרי וגם שיטה זו צ"ע דאם כן מאי פריך רבא לרב פפא בפשיטות טפי הוי ליה לאקשויי אהדדי מאי שנא דבישראל תולין בה מעת לעת ובגר מטמא בזיבה מיד וצ"ל לשיטת רש"י דרבא בא להוכיח דטעמא דקרי פוטר הזיבה לאו משום דתלינן בה אלא מגזירת הכתוב ודוקא בישראל פוטר אבל לא בגר דאי כסברת רב פפא משום דתולין בה והכא דחזי איידי חולשת הזיבה משום הכי מטמא א"כ בגר שנתגייר מאי איכא למימר ואמאי מטמא התם מיד ומשני רב פפא דהתם נמי אין לך חולי גדול מזה ותלינן נמי דמחמת חולשא בעלמא בא ולא מחמת הקרי ואיתוקם שינויא דרב אדא בר אהבה ולשיטתו גם כן יקשה מהא דהמפלת דפריך אלא מעתה יסתור כל שבעה כיון דהא דאינו פוטר משנזקק לטומאה הוא משום דלא תלינן בקרי אלא בחולשת הזיבה והיינו זיבה שראה אחריה אבל זיבה שבאה עם הקרי אמאי לא נתלה בה ומשום הכי אינה סותרת אלא יום אחד ולמה ליה למימר התם דגזירת הכתוב היא דלא סתר אלא יום אחד:

וראיתי להר"ש ז"ל בפ"ב דזבים שכתב ג"כ לקיים שיטת רש"י ז"ל אבל בדרך אחר דפירש שם בטעמא דמתניתין דקרי פוטר את הזיבה תרי לישני לחד לישנא הוא משום דתלינן דקרי הוא שנשתייר ונעשה כמו זיבה ולאידך לישנא משום דתלינן בחולשת הקרי והוי כמו מחמת אונסו ורב פפא סבירא ליה כלישנא קמא והיינו דקאמר סבר רב פפא למימר איידי חולשא הוא דחזי וקא משמע לן מתניתין דבש"ז ג"כ אין תולין אף על גב דאי הוי תלינן אפילו משנזקק לטומאה היה טהור דלאו זיבה הוא כלל קא משמע לן דלא תלינן ואגב חולשא הוא דחזי זיבה ופריך ליה רבא ממתניתין דגר שנתגייר דמטמא בזיבה מיד ולדידך אמאי לא תלינן דקרי הוא ומשני ליה דאין לך חולי גדול מזה ומשום הכי תלינן בזיבה והא דמטמא מיד היינו ראיה ראשונה דמטמאה באונס אפילו חזי מחמת חולי ורבא סבירא ליה דטעמא כאידך לישנא דטעמא דתלינן מחמת חולשת הקרי חזי והוי מחמת אונסו וא"א לפרש מתניתין בהכי דכבר אשמעינן דאונסו טמא להכי מסיק אלא תנאי היא כו' ומתניתין דגר דמטמא בזיבה מיד היינו בראיה ראשונה ולפי שיטה זו בין לרב אדא בר אהבה בין לרבא משנזקק לטומאה מטמא הזיבה שאחר הקרי למר משום דתלינן בחולשת הזיבה ולמר משום דהוי בכלל שאר השבעה דרכים ואתיא שפיר לפ"ז הא דהמפלת דזיבה שעם הקרי לא אמרינן דקרי הוא ודוקא ע"י שיור הוא דמשתנה ונהפך כמו זיבה וגם לשיטה זו יש לדקדק דהא משמע משנזקק לטומאה היינו כל ימי ספירה:

והיכי שייך למיתלי בחולשת זיבה כל שבעת הימים ועוד דאם כן למה לי קרא לרבות מחמת אונסו משנזקק לטומאה בלאו הכי לא נתלה באונס אלא בחולשת הזיבה כי היכי דאהני שלא לתלות בקרי הכי נמי לא ליתלי באונס אחר ועוד דעל כל פנים מידי ספיקא לא נפקא דילמא קרי הוא שנשתייר והיכי מחזקינן ליה בטמא ודאי מחמת סברא זו דתלינן בחולשת הזיבה וגם להאי טעמא ליכא למילף מראה והרהור לענין מעת לעת מקרי כיון דלאו חד טעמא הוא. ונ"מ טובא דלהאי טעמא ראיה שאחר הקרי אינו מטמא במשא וגם אינה מצטרפת כלל לראיה שניה כיון דקרי הוא ולישנא דהש"ס סבר רב פפא למימר כו' משמע גם כן דלא סלקא מסקנא הכי גם מה שפירש דאלא תנאי היא חוזר לדברי רבא לא אשכחן דכוותה בש"ס:

ועל שיטת התוס' ז"ל קשיא לי עוד מה שפירש בד"ה אמר רבא ספק מחמת ש"ז כו' שמצא ש"ז וזיבה על הבגד ולא נודע אם באה הזיבה לבדה או פתיכא בש"ז כו' ולפי שיטתם דרבא סבירא ליה דאפילו משנזקק לטומאה קרי פוטר הזיבה בלאו הכי איכא לספוקי דילמא הזיבה באה אחר הקרי ואינו מטמא והר"ש ז"ל באמת פירש כן לפי שיטה זו דאפילו משנזקק לטומאה הקרי פוטר הזיבה אלא דבתוי"ט במתניתין ראיתי שכתב דהר"ש נתכוין לפי האי טעמא דקרי פוטר משום דאמרינן דנשתייר ונהפך לזיבה ולענ"ד לא כן הוא דלפי האי טעמא גם כן משנזקק לטומאה אין תולין בה משום דאיידי חולשת הזיבה הוא דחזי אלא כוונתו לשיטת התוס' ז"ל שכתב שם הר"ש ז"ל:

גם מה שנראה מדבריו דקושיית הר"ש ז"ל ליתני שמנה הוא לפי שיטת התוספות ז"ל בדברי רב פפא אינו כן אלא לשיטת התוס' לפי המסקנא דמחמת גזירת הכתוב הוא ואפילו משנזקק לטומאה קשיא ליה ליתני שמנה אבל לפי מסקנת דבריו בין לרב פפא בין לרבא לא תיקשי ליתני שמנה דבכלל שבעה דברים הוא ובאמת תמיה לי על שיטת התוספות ז"ל דרבא הכריח מהא דגר מטמא בזיבה מיד דפטור דקרי לאו משום חולשא הוא אלא מגזירת הכתוב ודוקא ראה כשהוא ישראל אטו קרי לא הוי בכלל ראיה או הרהור לחוד דמיחשב