קרן אורה נזיר קלב

כתבתי לעיל על דברי התוי"ט ז"ל במתניתין דכל הימים קודם הבאת קרבנות אין עולין כיון דהקרבנות מעכבין טהרתו להכי כל יום שביעי הרי הוא כשאר ימי ספירו דאין עולין למנין נזירות לא בנזירות טהרה ולא בנזירות טומאה וכמו שיתבאר לקמן:

עוד הקשה שם למה לא יביא קרבן טומאה ביום שביעי עצמו וכר"ע דאם גילח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום וכאן הרי עבר עליו יותר משבעה ימים ותירץ כיון דאינו מונה אלא שבעה ימים הוי כמו גילח בשביעי דמגלח בשמיני וע' לעיל בתוס' בד"ה אוכל בקדשים בפ' כה"ג באריכות שם:

שאלו תלמידיו את ר"ש נזיר טהור ומצורע מהו שיגלח תגלחת אחת כו' ופשוט דלא שאלו אלא אם כבר מנה נזירותו קודם החלטו דאם נחלט באמצע נזירותו בלא"ה אינו עולה תגלחת מצורע לנזירותו כיון דעדיין צריך להשלים נזירותו דימי חלוטו אינם עולין אלא כגון שנחלט ונרפא ביום שלשים ולפ"ז לא קאי שאלת תלמידי ר"ש אמתניתין דתנן ד' תגלחות דבמתניתין שנחלט בתחלת הנזירות לכ"ע צריך ד' תגלחות וא"א שיעלה לכאן ולכאן ולא הבנתי דברי הש"מ שכתב דאמתניתין שאלו ול"נ כמש"כ וכן בתגלחת מצורע ונזיר טמא ששאלו שיעלה לכאן ולכאן היינו נמי שכבר ספר שבעה ימי טומאה קודם חלוטו אבל ימי חלוטו אין עולין לספירת שבעה ימי טומאה וכן כתב הרמב"ם ז"ל להדיא בפ"י מה"נ הלכה י"ג בטמא ומצורע ודאי למה סופר שבעה שאין שבעה ימי הטומאה עולין בשבעה ימי הספירה. אלא דלא ידענא למה הוצרך לזה לפי המסקנא דתגלחת אחת אינה עולה לכאן ולכאן א"כ פשיטא דצריך לחזור ולמנות שבעה לטומאה כדי לקיים מצות תגלחת ובשבעה ימים יש בהן כדי לכוף ראשן לעיקרן והכי משמע בירושלמי סוף פירקין דמהאי טעמא הוא דחוזר וסופר שבעה לטומאה דאמרינן התם זאת אומרת דהתער סותר שבעה בנזיר טמא ומזה נראה דס"ל להירושלמי דימי ספירו של מצורע היו עולין לימי טומאה אלא משום דתער סותר צריך לחזור ולמנות שבעה וסייעתא מכאן לדברי הש"מ לעיל דיום שביעי של ימי ספירו עולה לשבעה ימי טומאה כיון דכבר גילח ואין צריך אלא שבעה ימים כדי גידול שער וצ"ע:

תוס' בד"ה אמר לו יפה אמרת כמו לשון אחר הוא ובכמה ספרים לא גרסינן כצ"ל ובעי רב דימי אין כאן מקומו ועיין בתוספתא:

דף סא גמ' בעי רמי ב"ח הני ד' תגלחות משום מצוה או משום עבורי שער טומאה כו' ופירשו התוס' ז"ל דמיבעי ליה בתגלחת שלישית שהיא משום תגלחת טומאה אי בעי תער דווקא והוי מצי למיבעי בקוצר נזיר טמא בעי תער אי לא ובד"ה הני ד' תגלחות כו' כתבו דלאו אמתניתין מיבעי ליה דהא איכא לספוקי בכל תגלחת בספק נזיר טהור ואין זה מובן דהא רבא פשיט ליה ממתניתין וכמש"כ התוס' ז"ל לקמן בד"ה ת"ש דמשום ספק נזיר טהור לא היה צריך גילוח כיון דלא הותר לשתות יין. ושפיר מיבעי ליה אמתניתין אלא דמטעם אחר קשה לי היכי פשיט ממתניתין דלא סגי בעבור נשא בתגלחת שלישית הא א"א לו לעבורי נשא דילמא לאו נזיר טמא הוא אלא נזיר טהור ואסור להעביר שערו בנשא כדאמרינן לעיל דאיכא איסור בכל המעבירין וי"ל דלאחר ששלמה נזירותו ליכא איסור גילוח וממ"נ לא קעביד איסורא בזה. ומ"מ פירושם ז"ל קשה הא לעיל אמרינן בפשיטות דנזיר טמא נמי דוקא בתער והכא קמיבעי ליה לרמב"ח ובש"מ כתב דמיבעי ליה הכא בתגלחת שלישית כיון דכבר טבל וגילח ראשונה ושנית לצרעתו מיחזי קצת בתגלחת טומאה אפשר דבתגלחת שלישית לאו משום מצוה היא אלא משום עבורי שער טומאה וסגי בנשא ופשיט ממתניתין דאי ס"ד משום עבורי שער בשלש סגי ותגלחת רביעית לא ליעבד כלל ושער טומאה אזלי ליה בתגלחת ראשונה וגם פירוש זה קשה וכמו שהקשה ז"ל שם דכבר אמרינן לעיל דאין התגלחת עולה לכאן ולכאן והיה נראה לפרש לפי שיטת הרמב"ם ז"ל דאין התגלחת מעכב בכל אלו להכי מיבעי ליה הכא דספק הוא אי התגלחת משום מצוה אי משום מצוה לא היה צריך לגלח כיון דספק הוא וכי מגלח הוא משום עבורי שער טומאה ופשיט ליה דאי משום עבורי שער טומאה לחוד הוא דמגלח בג' תגלחות סגי להעביר שער טומאה של צרעת ושל טומאה ותגלחת רביעית למה לי אלא ש"מ משום מצוה מגלח וצריך תגלחת כדינה אלא דגם זה קשה דהא עכ"פ תגלחת אחת צריך לעשות כדינה בתער דהא נזיר ודאי הוא ואי יגלח תגלחות הראשונות בנשא הרי לא קיים מצות גילוח ועדיין צ"ע:

תוס' בד"ה אי אמרת משום עבורי שער כו וצריך לומר דגילח מקצת השער במספרים או בתער כו'. והקשה בש"מ דבכה"ג יצא ידי מצוה נמי אי סך נשא על שערו ושייר ב' שערות וגילח בתער וכתב דתרי נשא איכא ע"ש:

פרק הכותים גמרא מנא ה"מ כו' לפי' התוס' ז"ל דאי לאו מיעוטא מהדין היו חייבים בנזירות כמו בכל נדרים דקי"ל דנודרין נדרים ונדבות ולכאורה הא דאמרינן דנודרין נדרים ונדבות היינו לענין דקדושה חל עלייהו ופליגי תנאי לענין מעילה ופיגול ונותר ומותר להקריבו ע"ג המזבח אבל על העובד כוכבים עצמו לא שמעינן שיהיה מוזהר עליו בהנאתו ושאר אזהרת קודש דלבד הז' מצוה לא אשכחן אזהרות בעובד כוכבים וא"כ הכא בנזירות דהאיסור על עצמו מהיכי תיתי למימר שיהיה מוזהר בטומאה ויין ותגלחת דאטו נוהג בו כל דיני נדרים לאסור על עצמו איזה דבר זו לא שמענו ובירושלמי בפירקין מייתי הא דדרשינן בספרי ישראל בבל יחל ואין עובדי כוכבים בבל יחל ופליגי ר' יונה ור' יוסי ר' יונה אומר ישראל יש להם היתר חכם עובדי כוכבים אין להם היתר חכם ר' יוסי אומר ישראל צריך היתר חכם עובד כוכבים אין צריך היתר חכם ופירש הפ"מ דר' יונה ור' יוסי פליגי בהא דממעטינן לעובד כוכבים מבל יחל ר' יונה אמר לחומרא הוא דממעטינן דאחרים גם כן אין מוחלין לו ומוזהר הוא בבל יחל ור' יוסי אמר לקולא דאין צריך היתר חכם כלל דהוא עצמו מיחל דברו ולפ"ז צ"ל הא דחדא אתת לקמיה דרבי יוחנן ואמר לה לפתוח בנולד לרווחא דמילתא אמר כן דבלא"ה נמי אינה צריכה לקיים דבריו וי"ל דלר' יוסי ג"כ אינו רשאי ליחל דבריו בעצמו אלא דאין צריך היתר חכם היינו לפתח חרטה אבל מנ"ל לחלק בהכי וכן משמע מהא דמסייע שם לר' יונה מכושן רשעתים שעשה שתי רשעיות שעבר על השבועה משמע דלר' יוסי ליכא איסורא כלל ועיין מל"מ ז"ל בהלכות מלכים שהאריך ג"כ קצת בזה והביא ראיה משבועות דורות הראשונים כמו שבועת אבימלך ושבועת עשו ליעקב דאיכא איסור שבועה בבני נח והדבר קשה דקודם מתן תורה מנ"ל אזהרה בזה דנהי דלאחר מתן תורה איתרבי מאיש איש שנודרין כו' אבל קודם מתן תורה מנ"ל ומש"כ שם דשבועה הוי מעין ברכת ה' צ"ע ועוד דאשכחן נדר ג"כ קודם מתן תורה נדרו של יעקב אבינו ע"ה ונענש על איחור נדרו ומזה לא תיקשי דהאבות קיימו התורה עד שלא ניתנה ומסתימת דברי הרמב"ם ז"ל נראה דס"ל דנדרי איסור לא שייכי בעובדי כוכבים מדלא כתב שום רמז בזה בהלכות נדרים ונדרי הקדש הוא דאיתא נמי בעובדי כוכבים בין הקדש מזבח בין הקדש בדק הבית ולפ"ז יש לומר דנזירות סד"א דהוי כנדרי הקדש וכדאמרינן לעיל במכילתין דנזירות כהקדש דמי לענין שאלה למ"ד אין שאלה בהקדש ולהכי איצטריך מיעוטא דבני ישראל ולא עובדי כוכבים ודו"ק:

שם שאני הכא דאמר קרא לאביו ולאמו לא יטמא יצא עובד כוכבים שאין לו אב כו' ומכאן מוכח נמי דנזיר מוזהר על מת עובד כוכבים ג"כ על מגעו ומשאו דאי אינו מוזהר א"כ הוי מצי למימר בפשיטות דע"כ לא מיירי קרא בעובד כוכבים דלא שייכא גביה אזהרה דלאביו ולאמו לא יטמא כיון דאפילו ישראל אינו מוזהר על טומאה זו דבנפש המטמא בביאה הכתוב מדבר אלא ש"מ דישראל מוזהר עליו ובש"מ ז"ל הקשה א"כ מיעוטא דבני ישראל למה לי כיון דשמעינן מקרא דלאביו דלא מיירי בעובד כוכבים ע"ש ונראה דקרא דלאביו לאו מיעוטא הוא ואי לא כתיב בני ישראל דוקא לא הוי ממעטינן עו"ג מקרא דלאביו דאע"ג דאין לו אב מ"מ חייב בנזירות וקרא דלאביו אתי לאשמועינן רבותא אע"ג דמצוה לטמאות לאביו ישראל נזיר לא יטמא אלא דהא דבעי למימר מריבויא דאיש דקרא מיירי אפי' בעובד כוכבים לזה קאמר שפיר דע"כ פשטיה דקרא לא מיירי בעו"ג מדכתיב לאביו ולאמו מי שיש לו אב וש"מ דעו"ג לאו בכלל איש דקרא הוא וק"ל:

ע"ב יצא כותי שאין לו טומאה מנ"ל דאמר קרא ואיש אשר יטמא כו' מתוך הקהל כו' משמע דאי לאו דכתיב מתוך הקהל ה"א דעובד כוכבים יש לו טומאה אע"ג דבתחלת הפרשה כתיב בני ישראל היינו משום דמואיש הוי מרבינן אפילו עו"ג לטומאה ולענין טהרה דהזאה הוא דכתיב בני ישראל ועיין בילקוט בשם הספרי דר' אליעזר יליף מקרא והיתה לעדת בני ישראל למשמרת בני ישראל מקבלין הזאה ואין עובדי כוכבים מקבלין הזאה ואמר לו ר"מ הרי הוא אומר אחר מלחמת מדין תתחטאו אתם ושביכם משמע דעובד כוכבים ג"כ מקבל הזאה והשיב לו ר"א ושביכם היינו לאחר שיכנסו לברית ויקבלו טומאה ומשמע דר"א יליף מהאי קרא דאין עו"ג מקבל טומאה דאי כדמסקינן הכא מקרא דאיש אשר יטמא ולא יתחטא א"כ למה לי תרתי קראי כיון דטומאה אין לו פשיטא דלא שייכא הזאה גביה אלא דמקרא דאיש אשר יטמא כו' ג"כ לא שמעינן אלא מחמת קרא קמא דלאו בר חיטוי הוא:

ודלמא כרת הוא דלא מיחייב כו' אין לפרש דכרת הוא דליכא בעו"ג אבל אזהרה יש עליו ליכנס למקדש דגם אזהרה לא שמעינן בעו"ג וכיון דקרא מיירי בכרת הוא דקאמר ודילמא כרת הוא דלית ביה וגם זה לאו מקרא יתירא דמתוך הקהל הוא דבעי