קרן אורה נזיר קלא

דאין זה איסור מצד עצמו אלא משום קישוטי נשים וכיון דאינו מתכוין לזה שרי וע"ש שהקשה מהא דאל יכרוך חבלים של פשתן וצמר בשבת פ' במה בהמה דמוקמינן לה משום כלאים ופירש רש"י ז"ל דס"ל דבר שא"מ אסור וא"כ למה פסקו הרי"ף ז"ל והרא"ש שם לאיסורא דאנן קי"ל דבר שאין מתכוין מותר וכתב דס"ל דזה הוי פ"ר ועיין בש"ג בשבת שם:

ועיין תוס' יבמות שם שכתב דאם מגלח כל גופו אין כאן איסור לא ילבש דלאו נוי הוא וכתבו סמך לזה מדלא אשכחן דעשה דמצורע דוחה לאו דלא ילבש ואין זה מוכרח דכל שאינו מתכוין לקישוט ודאי אין כאן איסור ולמצוה הוא דקמכוין. וכן כתב ר"ת ז"ל שם לפרש הא דאמר ליה והא קא גדל אע"ג דיכול לגלח במספרים משום דכל שאינו מתכוין לקישוט אלא משום צער מותר ועיין תוס' ז"ל הכא בד"ה בעי מיניה רב מר"ח כו' ולפי' ההלכות כו' וכן נראה כו' ומאי קושיא יטלנו במספרים והא קגדלו והואיל וסופו ליגדל אף כשיגלחנו אין זה תיקון כו' וזה סותר קצת דבריהם הראשונים שכתבו וכן נראה כו' ולפי מש"כ כאן אין כאן קושיא וכמש"כ ר"ת ז"ל שם ביבמות וגם לא הבנתי מטעם זה דברי הש"ע י"ד סי' קפ"ב שכתבו להני תרי דיני דמראשו ועד רגלו מותר. ואם מכוין בשביל צער בית השחי לבד ג"כ מותר ותרתי למה לי דהא מראשו ועד רגלו ג"כ לא שרי אלא משום דלרפואה קמכוין וזה אפילו בית השחי לחוד שרי ועיין בדברי האחרונים ז"ל שנחלקו בכל גופו אם מתכוין אפילו ליופי יש מתירין ומדברי התוס' ז"ל ביבמות לא משמע הכי דא"כ לאו ראיה היא ממצורע ועוד דא"כ מאי פריך לרב מברייתא דמעביר כו' הא רב כל גופו קאמר ודו"ק:

ע"ב משנה יבקש אחד מן השוק שידור כנגדו בנזיר עיין תוס' מנחות דף פ"א שדקדקו מהא דכתיב טוב אשר לא תדור ותירצו דתקוני גברא שאני ואין זה מספיק דלתקן חבירו אין אומרים לו לאדם חטא כו' אבל בלא"ה נזירות לאו בכלל זה הוא ואיכא נזירות כשירה נמי כדאיתא בנדרים ועוד דהיינו דאמר לו בן זומא מי שומע לו שידור כנגדו וגם ר"י לא אמרה אלא כדי לחדד בה את התלמידים ועוד דע"כ לא ישמע לו חבירו לעשות הקפה בעצמו מספק ולגלח שתי תגלחות ואפילו בקטן איסורא איכא וכמש"כ לעיל אם לא דנוקים דוקא באשה:

ועיין בירושלמי במתניתין דמייתי פלוגתא דר"י ור"ל בהתראת ספק באחד מן השוק שנדר דספק הוא בין בשלשים הראשונים ובין בשלשים האחרונים ואם התרו בו כאחת פליגי בזה ר"י ור"ל ומייתי התם דפליגי בכה"ג בשני ימים טובים של גליות אם התרו בו כאחת ולר' יוחנן הוי התראה ונראה דלפי שיטת תלמודין ליתא להך פלוגתא כיון דבעינן התראה תכ"ד א"כ בב' י"ט של גליות או בגוונא דמתניתין ליכא התראה כאחת דאפילו התרו בו בראשון שלא לעשות מלאכה גם בשני אין התראתו על שני כלום והירושלמי לשיטתיה דלא בעינן התראה תכ"ד וכמו שכתבתי במתניתין דהיה מטמא כל היום ע"ש אבל לשיטת תלמודין פליגי ר"י ור"ל דוקא בשתי התראות היינו בהכה את זה וחזר והכה את זה דהוי שתי התראות כמש"כ רש"י ז"ל ביבמות ובמכות וא"כ שייכא פלוגתייהו נמי בשני ימים טובים של גליות ובב' התראות ובפ"מ הקשה הא בבת אחת לכ"ע לאו התראת ספק הוא כדאיתא בתלמודין דמודה ר' יהודה בהכה שניהם בבת אחת ואין זה קושיא דהתם עשה האיסור בבת אחת ובזה שפיר התראת ודאי היא אבל הכא א"א לעשות איסור ודאי כאחת ואפילו אם התרו בו כאחת ס"ל להירושלמי דזה הוי התראת ספק ועיין בירושלמי סוף פ' נושאין על האנוסה ואין כאן מקומו להאריך בזה:

דף ם תוס' בד"ה תגלחת ראשונה כו' וכן צ"ל דשלמים דנזיר לא הצריכוהו כו'. ולא הוי צריכי לזה דשלמים בלא"ה אינו יכול להביא כיון דצריך לאתויי לחם בהדה ולחם ליכא בנדבה וק"ל וע' תוס' ז"ל בזבחים ונדה:

שם גמ' ותני עלה ומגלח ארבע תגלחות היינו כל תגלחת לאחר שנה דקודם שנה אינו יכול לגלח משום דמספקינן בכל תגלחת דילמא תגלחת טהרה היא וכתב הר"מ ז"ל דבספק טומאה ליכא נ"מ אימתי שנולד בין בתחלת נזירותו או בסוף השנה וכתב עליו הראב"ד ז"ל דזה אינו אלא אם נולד ספק טומאה ז' ימים קודם סוף השנה דמזה בשלישי ושביעי וכי מגלח תגלחת ראשונה בסוף שנה איכא לספוקי דילמא לאו מצורע הוא אלא טמא ותגלחת ראשונה עלתה לו לתגלחת טומאה ואינו יכול לגלח תגלחת שניה אלא בסוף שנה שניה אבל אם נטמא בסוף שנה ראשונה ממש אין צריך לתגלחת ראשונה ושניה אלא שנה ושבעה ימים דממ"נ אם מצורע הוא ודאי דסגי בהכי ואי לאו מצורע הוא אלא טמא ג"כ מותר לגלח תגלחת שניה לאחר שבעה דהא ראשונה לא עלתה לו לתגלחת טומאה כיון דלא הזה עדיין שלישי ושביעי וכן ביאר הלח"מ ז"ל דברי הראב"ד ז"ל כנ"ל ועכ"ז אין דברי הראב"ד ז"ל מובנים דבכה"ג היכי מגלח תגלחת ראשונה בסוף שנה ראשונה כיון דבספק טומאה הוא ודילמא לאו מצורע אלא טמא הוא ואסור לגלח בימי טומאתו וע"כ צריך להמתין בתגלחת ראשונה עד שתהיה ראויה גם לתגלחת טומאה וכן הקשה בק"ע:

וספק הצרעת צריך לומר שנולד לו בתחלת הנזירות דאי באמצע הנזירות א"כ לא היה צריך להמתין בתגלחת שלישית שנה שלימה והיה די בתשלום הנזירות עם הימים שקדמו לספק צרעת. וממ"נ אם מצורע וטמא הוא ודאי מותר לגלח בתוך השנה ואי מצורע ולאו טמא הוא ג"כ מותר לגלח תגלחת טהרה בתוך השנה דהימים שלפני צרעת עולין לו ואי טמא ולאו מצורע הוא כבר יצא הכל בתגלחות הראשונות אלא ודאי צ"ל דנולד לו ספק צרעת בתחילת הנזירות. וא"כ לר"ל דס"ל לעיל דנטמא בימי צרעתו אינו סותר א"א לומר דספק טומאה נולד אחר ספק הצרעת דא"כ לא היה צריך תגלחת טומאה לספק מצורע וטמא דאי מצורע הוא ולא סתר אין כאן תגלחת טומאה כלל וצ"ל דספק הטומאה נולד קודם ספק הצרעת ודו"ק:

ודברי הרמב"ם ז"ל בספר הקרבנות בזה נפלאים המה כמו שתמהו בזה הכ"מ והלח"מ ז"ל במש"כ בתנאי העולות דמתנה בעולה ראשונה לחובת מצורע והרי הוא עדיין מחוסר ספירה ומש"כ הלח"מ ז"ל להביא ראיה מהא דאמרינן בזבחים דחייב על שחוטי חוץ בעולה מחוסר זמן והיינו משום דיכול להביאה אפילו קודם זמנה אין זו ראיה דא"כ לא היה צריך קרא להכי לרבות דחייב משום שחוטי חוץ כדאיתא שם בפ' פרת חטאת כיון דיכול להביאה ולצאת ידי חובתו אפילו בתוך הזמן פשיטא דחייב משום שחוטי חוץ אלא ודאי לא יצא בה ידי חובתו ואפ"ה איתרבי לחייבו משום שחוטי חוץ כיון דשם עולה ושלמים ראוי לפתח אהל מועד בכל זמן אלא דמדברי הרמב"ם ז"ל בחיבורו פרק י"ח מהלכות מעה"ק ובפירוש המשנה שם בפרק פרת חטאת משמע דעולה ושלמים כשירים אפילו תוך זמנו ע"ש בתוי"ט פרק הנ"ל וכן מש"כ דשניה לחובת נזירות גם כן קשה כנ"ל וצ"ל בזה ג"כ דיצא ידי עולה אפילו הקריבה בתחלת מנין נזירותו וזה יפלא דא"כ בעת השלמת נזירותו מגלח הוא בלא קרבן כלל ולכ"ע צריך לגלח עכ"פ על אחת משלשתן ומי הכריחו לכל זה והלא נתבאר כל סדר התנאים בגמרא להדיא וגם אמאי לא הזכיר הבאת צפרים בתגלחת הראשונה ובהלכה ח' שם כתב נמצאת אומר אם מוחלט הוא הרי טהר בצפרים ואמאי לא הזכירו שם הל' ד' ובירושלמי ובתוספתא מבואר ג"כ סדר הקרבנות כמו בתלמודין ולמה שינה הוא ז"ל הסדר והדבר פלאי:

גמ' והא בעי אשם ר"ש היא דאמר מייתי ומתני. קושיא זו היא קצת שלא בעקומה. דאחר תגלחת שניה הוא דשייך לאקשויי הכי אבל לא בתגלחת ראשונה ולפשטא דשמעתא משמע דאשם מעכב לכ"ע ולרבנן דלית להו תנאה דר"ש אין לו תקנה אבל הרמב"ם ז"ל כתב שם בפירוש דאשם נמי אינו מעכב לרבנן והכי משמע בירושלמי ובתוספתא דלא הודו לו חכמים לר"ש בהאי תנאה. אבל מ"מ מודו דיש לו תקנה ע"י חטאת העוף ובעי לאפקורי לנכסיה ע"ש וכ"כ הלח"מ ז"ל אבל בסוף נדה משמע דאשם מעכב גבי שני מצורעים שנתערבו קרבנותיהם. וכן משמע מהא דתנן אין לו בוהן אין לו טהרה עולמית ואי אשם לא מעכב לוגו ג"כ אינו מעכב ואמאי אין לו טהרה וכבר כתבתי לעיל בשמעתא דתנופה בנזיר אי מעכב דלא שייך הכא הך סברא דאין ראוי לבילה ועוד דא"כ ה"נ הוי אינו ראוי לבילה כיון דאינו יכול להביא אשם מספק וכדאמרינן בב"ב דספק חשיב אינו ראוי לבילה לענין קריאה דבכורים ובמ"א דקדקתי עוד מהא דתני הקדים חטאתו לאשמו לא עשה ולא כלום ואי אשם אינו מעכב אמאי לא עשה ולא כלום וע' בלח"מ ז"ל שם בפ"י מה"נ:

ע"ב גמ' מוחלט ספק וטמא ודאי אוכל בקדשים לאחר שלשים ושבעה ימים ופירש רש"י ותוס' ז"ל דמגלח תגלחת ראשונה לז' ימים ומותר לגלח ממ"נ או משום צרעת או משום טומאה וצריך להזות שלישי ושביעי בשבעה ימים הראשונים דאל"ה היה אסור לגלח לשבעה ימים כיון דמוחלט ספק הוא ולטומאה ג"כ אינו יכול לגלח בלא הזאה שלישי ושביעי אלא ודאי מזה בשלישי ושביעי ומגלח לשבעה ימים ממ"נ ותגלחת שניה אינו יכול לגלח אלא לאחר שלשים יום דשמא לאו מצורע הוא ותגלחת הראשונה הוי תגלחת טומאה והשתא נזיר טהור הוא אבל הרמב"ם ז"ל כתב גם בזה דרך אחרת דתגלחת ראשונה הוא לאחר שלשים ותגלחת שניה לאחר שבעה ושניהם הם לספק צרעת ואח"כ מזה בשלישי ושביעי ומגלח לטומאתו ומונה שלשים לנזירות טהרה וכבר תמה הלח"מ ז"ל על זה היכי מגלח בימי טומאתו כיון דלא הזה עדיין ואין תגלחת זו עולה לטומאתו וגם זה יפלא מש"כ דתגלחת ראשונה הוי לסוף שלשים ואין לזה שום טעם:

שם טמא ודאי ומוחלט ודאי שותה יין לאחר מ"ד יום היינו ביום מ"ה וכמש"כ התוס' ז"ל ובש"מ הקשה אמאי לא יעלה יום שביעי של ימי ספירו למנין שבעה של נזירות טומאה וכבר