קרן אורה נזיר יא

ואין זה עד מצות התורה אשר אחר נתינתה לנו לא בשמים היא. וא"כ מצינו אזהרה בזה ע"פ הלכה כנזיר גמור וה"נ נאמרה הלכה בנזיר להדיר את בנו בנזיר והבן לוקה אם עבר על נזירותו. אע"פ שהוא עצמו לא קיבל ובריש יבמות אמרינן דהא דעשה דגילוח מצורע דוחה עשה ול"ת דנזיר משום דישנו בשאלה. וא"כ היכא דהוי נזיר שמשון ומצורע אטו לא יגלח כיון דליתא בשאלה (והרמב"ם ז"ל כתב טעם אחר בזה ולא כתב לטעמא דישנו בשאלה עיין ספ"ז מהלכות נזירות ובדברי הראב"ד ז"ל שם וע"פ הנ"ל יש ליישב קצת דשמעתא דיבמות אזלא אליבא דר"ש דלא ס"ל נזירות שמשון כלל ומש"ה י"ל הטעם משום דישנו בשאלה אבל למאי דקיי"ל כסתם מתני' דאיכא נזירות שמשון ע"כ ליכא למימר טעמא דישנו בשאלה דהא איכא נזירות שמשון דליתא בשאלה ועדיין יקשה טובא הא טעם הרמב"ם ג"כ אין מספיק על נזירות שמשון דהא טעם הרמב"ם הוא משום דימי סיפורו וחלוטו אין עולין לו מחמת טומאתו וזה שייך בנזיר סתם אבל נזיר שמשון הא מותר לטמא אפי' למתים וא"כ מהיכא תיתי לומר שלא יהיה בנזיר שמשון מצורע קדושתו עליו כיון דאפילו אם נטמא במת הרי הוא בקדושתו דאין שייך לטומאה כלל ויש לתרץ דבשלמא לפירכא דישנו בשאלה שפיר יש לחלק בין נזיר סתם לנזיר שמשון דנזירות שמשון חמיר דליתא בשאלה אבל לסברת הרמב"ם ז"ל הרי הדברים ק"ו ומה נזיר סתם שקדוש טובא מ"מ כשנטמא פעם אחת נדחה קדושתו מפני עשה דמצורע כ"ש נזיר שמשון דלא חמיר כ"כ כ"ש דנדחה מפני עשה דמצורע ומה בכך דמותר לטמאות למתים לגמרי אדרבה מהאי טעמא קיל הוא מסתם נזיר) ולקמן בפרק ג' מינים יתבאר עוד בזה ועי' ש"מ שכתב דר"ש לטעמיה דס"ל במתני' לעיל דאין נזירות לחצאין ע"ש:

תוס' בד"ה לא דכ"ע כלומר כ"ע כו' יש קצת חסרון בדבריהם ז"ל:

גמרא ושמשון לאו נזיר הוה והא כתיב כי נזיר אלהים כו'. ובש"מ איכא נוסחי דמייתי קרא דשמשון שאמר לדלילה כי נזיר אלהים אני מבטן אמי הרי דקיבל ע"ע נזירות ומשני דמלאך הוא דקאמר ולא ע"ד קבלה אמר כן ע"ש:

תוס' בד"ה דילמא גוססין שוינהו כו' ובש"מ בשם הרא"ש ז"ל חילק בין גוסס בידי שמים לגוסס בידי אדם דגוסס בידי אדם לכ"ע מותר לנזיר ולכהן ליגע בו ואם כן מגויד אינו דומה לגוסס בזה ועיין לקמן דף מ"ג בתוס' שם ונפקא מינה לדינא לדברי המחבר בסימן שס"ט שפסק להחמיר בגוסס אבל במגויד לכ"ע מותר אבל נעלם ממני טעם הדבר לחלק בזה בין גוסס בידי שמים לידי אדם ובהנשרפין דף ע"ח אמרינן איפכא דגוסס בידי שמים ההורגו חייב לכ"ע ובגוסס בידי אדם איכא פלוגתא התם עיין שם:

רש"י בד"ה אבשלום נזיר עולם היה כו' אבל שאר נזיר עולם מגלח אחת לשלשים יום כו' מבואר מדבריו ז"ל דרבי ור' נהוראי ור' יוסי לא פליגי אלא באבשלום למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל בסתם נזיר עולם לכ"ע מגלח א' לשלשים יום וכבר תמה המל"מ ז"ל ע"ד ומי הכריחו לזה דפשטא דשמעתא משמע דלענין דינא פליגי דבאבשלום לא שייכא פלוגתא דמאי דהוי הוי אף על גב די"ל דנפקא מינה ג"כ לדינא בפלוגתייהו היכא דאמר בפירוש הריני נזיר כאבשלום דבזה י"ל דמודה רש"י ז"ל דמגלח כאבשלום לכל חד כדאית ליה דדוקא היכא דאמר הריני נזיר עולם הוא דס"ל דמגלח אחת לשלשים יום משום דמשמעות דבריו שקבל עליו נזירות לעולם אבל כדין נזירות לגלח כל שלשים יום וכן משמע מדבריו לעיל בד"ה הריני נזיר עולם ה"ז נזיר כל ימי חייו כו' ע"ש. ועוד משמע ליה הכי ממתני' דלקמן הריני נזיר כשער ראשי כו' ה"ז נזיר עולם ומגלח אחת לשלשים יום ומשמע דרבי נמי מודה בהא דגילוח הוא מל' יום לל' יום והתוס' ז"ל באמת כתבו דזה לא הוי נזיר עולם סתם אלא כ"כ נזירות קבל עליו וכמו שיבואר לקמן אבל רש"י משמע ליה דכל נזיר עולם דין אחד להם ומ"מ שיטתו ז"ל צ"ע דא"כ מאי קאמר הש"ס ונזיר עולם היכא כתיב ומייתי מקראי דאבשלום ומאי מיבעי ליה היכא כתיב כיון דאין שום חידוש דין בנזיר עולם אלא צריך למנות כל ימי חייו נזירות כדין ועוד דהיכי מייתי ראיה מאבשלום כיון דאין דומין בדין תגלחתן ורש"י ז"ל כתב לקמן דהחילוק בין נזיר עולם לאבשלום הוא מסברא דבכל אדם הוי כובד כל שלשים יום ואבשלום כאיש גבורתו ולא היה כובד אלא בשנים עשר חודש לרבי ולרבי יוסי הסברא איפכא דלבן מלך הוי כובד מע"ש לע"ש. ואין זה מספיק דאטו דין נזירות משתנה לפי טבע הנודר בנזירות ונתת דבריך לשיעורין אבל לשיטת התוס' ז"ל א"ש דנזיר עולם יצא מכלל דין שאר נזירות לרבי ולר' יוסי בזמן התגלחת ולר' נהוראי ג"כ יצא מכלל שאר גילוח נזירות דמגלח לגמרי ובנזיר עולם אינו אלא מגלח בתער ושפיר פריך מנ"ל ומייתי ראיה מאבשלום דאשכחן ביה נזירות כי האי ויש להביא קצת סמך לפירש"י ז"ל ממתניתין דסוף מכילתין דאמר ר' נהוראי נזיר היה שמואל שנאמר ומורה לא יעלה על ראשו ור' יוסי פליג עליה דאין מורה אלא של בשר ודם וא"ל ר' נהוראי דכבר היה עליו מורא של ב"ו שנא' איך אלך ושמע כו'. והשתא אי נימא דנזיר עולם שוה בדינו עם אבשלום א"כ לרבי יוסי בלא"ה אין לפרש ומורה לא יעלה על ראשו על נזירות כיון דמגלח מע"ש לע"ש. כי היכי דס"ל לר"י באבשלום ושמואל נזיר עולם היה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל אבל גם זה אינו מוכרח דבאמת י"ל דהיינו טעמא דר"י דלא מפרש ומורה לא יעלה כו' על נזירות ולקמן בשמעתין במתניתין דהריני כעפר הארץ יתבאר יותר באורך בזה:

ועי' תוי"ט סוף מכילתין שהקשה על הרמב"ם ז"ל מנ"ל דשמואל נזיר עולם הוא דלמא נזיר שמשון היה וכדיליף בגז"ש משמשון ואין כאן קושיא דלאו גז"ש הוא אלא גילוי מלתא בעלמא בפירוש ומורה דהוי נזירות אבל הא ליכא למימר דשמואל הוי נזיר שמשון דהא לא אשכחן נזירות שמשון אלא ע"י התפסה בשמשון ובשמואל לא מצינו אלא סתם נזירות וכדכתיב בחנה ומורה לא יעלה על ראשו וע"כ נזיר עולם הוא דקאמרה:

דף ה גמרא יהיה בגימטריא תלתין עי' בפיהמ"ש להרמב"ם ז"ל שכתב דהלכה למשה מסיני הוא וסמכוה על רמז דיהיה וכ"כ בש"מ בשם הרא"ש ז"ל דגימטריא אינה ממדות שהתורה נדרשת בהן ולפ"ז א"ש הא דמסקינן דלרב מתנא מקצת היום ככולו דהכי גמירי לה אבל אי נימא דמיהיה יליף א"כ מנ"ל דמקצת היום ככולו ומצינו כיוצא בו במנחות דיליף מדת ההין דהוי י"ב לוגין מגימטריא דזה וגם שם צ"ל דאסמכתא היא:

ע"ב תנן סתם נזירות שלשים יום כו' אלא לבר פדא קשיא וכתבו התוס' דמתניתין משמע ליה דמדאורייתא קאמר דהוי ל' יום דהא מסקינן לקמן דלבר פדא נמי אסור לגלח ביום ל' מדרבנן אבל בש"מ כתב דס"ד השתא דאפי' מדרבנן יכול לגלח ביום שלשים לבר פדא:

שם מי שאמר הריני נזיר כו' ומשני הש"ס רישא אליבא דבר פדא משום דנעשה כאומר שלמים ומדרבנן אסור לגלח ביום ל' גזירה שמא יאמר שלמים אע"ג דלבר פדא לכאורה לא שייכא גזירה זו כיון דעיקר נזירות הוא כ"ט יום היכי שייך למגזר משום שמא יאמר שלשים דמנין אחר הוא אלא דמשום דגם לבר פדא סתם נזירות משכי עד שלשים משום גילוח והבאת קרבנותיו שייך למגזר אטו אומר ל' יום שלמים ולרב מתנא מסקינן דגילח ביום שלשים יצא משום דמקצת היום ככולו וא"כ ליכא נפקא מינה בין רב מתנא לבר פדא דלתרווייהו לכתחלה מגלח ביום ל"א. למר משום גזירה דשלמים ולמר משום דמדרבנן לא אמרינן מקצת היום ככולו אבל מדאורייתא לתרווייהו מגלח ביום ל' ומש"כ הפ"מ בירושלמי דלרב מתנא מה"ת אינו מגלח לכתחלה ביום ל' אינו מובן דזו מנין לו וכתב רש"י ז"ל דנפקא מינה לנטמא ביום ל' דלרב מתנא חשיב תוך מלאת וסותר הכל ולבר פדא אחר מלאת הוא ואינו סותר ועוד כתב דאיכא בינייהו היכא דאמר הריני נזיר כ"ט יום דלבר פדא מגלח בזה גם לכתחלה ביום ל' דלא שייך בזה גזירה משום שלמים ואין שום הכרח לזה. ולא אישתמיט שום תנא אליבא דבר פדא לאשמעינן דין זה דיש נזיר שמגלח לכתחלה ביום ל' ובתוספתא מגילה תניא אין בין נזיר סתם לנזיר ל' אלא שזה מגלח יום ל"א ואם גילח ביום ל' יצא וזה מגלח ביום ל"א ואם גילח ביום ל' לא יצא וזה וזה מצותן לגלח יום ל"א משמע דליכא עוד נזירות אחר אלא או סתם נזירות או נזירות ל' ועוד פי' בענין אחר רישא באומר שלמים כו' ופרושי קמפרש לה ומשמע להאי פירושא דלבר פדא סתם נזירות לכתחלה מגלח ביום שלשים וזה ודאי תמוה ולא משמע כן מדברי התוספתא הנ"ל:

תוס' בד"ה אמר לך בר פדא כו' וא"ת אמאי איצטריך שלמים אפילו אמר שלשים יום לחוד הוי שלמים לב"פ דלית ליה מקצת היום ככולו ותירץ איידי דלקמן לרב מתנא ע"כ צריך שיאמר שלמים דאל"ה הוי מקצת היום ככולו להכי קאמר הכא נמי גזירה משום שלמים ודבריהם ז"ל הכא סתרי לדבריהם בד"ה תנן הריני נזיר שלשים יום שכתבו התם דבשלשים יום לחוד נמי לא אמרי' מקצת היום ככולו משום דלישנא יתירא קאמר ואיתא להני תרי פירושי בש"מ לחד נוסחא גרס באומר שלמים דווקא אבל שלשים יום לחוד אמרינן מקצת היום ככולו ולחד נוסחא גרס באומר שלמים דכיון דלישנא יתירא קאמר לשלמים איכוין ולפ"ז היכא דאמר הריני נזיר מ' או נ' יום לכ"ע אמרינן מקצת היום ככולו ואם גילח יום מ' יצא דהא ליכא לישנא יתירא הכא ולדידי צ"ע מנ"ל הא דבסתם נזירות הכי גמירי לה דמקצת היום ככולו וכמש"כ לעיל דלרב מתנא מנין סתם נזירות הלכתא גמירי לה והכי גמירי לה דמקצת יום שלשים ככולו אבל היכא דפירש הזמן מנ"ל דאמרינן ביומא דמישלם מקצת היום ככולו ויתבאר יותר בזה לקמן בשמעתין בס"ד:

בד"ה ואת השנייה ביום ס"א כו' האריכו בזה לפרש דהש"ס