קרן אורה נזיר קו

דלענין מחנה שכינה אפי' לאו כזב דמי י"ל דלוקה כמו טבול יום דלוקה אם נכנס לעזרה. וגם כמה סוגיות מבוארות דלא כדבריו ז"ל כדאיתא בריש יבמות ובזבחים. אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא וכן השיג עליו הראב"ד ז"ל בפ"ד מביאת מקדש ועוד דלפ"ז תיקשי לעולא דאמר ביאה במקצת שמה ביאה מברייתא דמצורע שראה קרי כו' דליכא למימר הואיל ואישתרי אישתרי דמה ענין שריותא דטבול יום שהוא בלאו לשריותא דמח"כ דאין בו לאו ומח"כ הותר אבל לא טבול יום וצ"ע גדול בזה ויש לדקדק עוד לפי שיטתו דהא דמצורע שראה קרי אין צריך למימר הואיל ואישתרי אישתרי א"כ מאי איריא דכתב בפ"ו מהל' ק"פ דראה קרי בו ביום אפי' ראה קרי בליל ח' ג"כ יכנס דעשה של פסח של כרת ידחה עשה דרבנן דלעולא דוקא בו ביום כדאיתא בריש יבמות דאל"ה ליכא למימר הואיל ואישתרי אישתרי אבל לשיטתו ז"ל אפי' בליל ח' יכנס וכן משמע דלא ס"ל להרמב"ם ז"ל הך סברא דהואיל ואישתרי כו' מהא דהשמיט להאי דינא אם היה רובן טמאי מתים ונעשו זבים והדברים ארוכים ואין ענינם פה:

משנה תגלחת הטהרה כו' ושוחט השלמים ומגלח עליהם דברי ר"י ופי' התוס' ז"ל דר"י אמר דשוחט השלמים תחלה אע"ג דבכל מקום חטאת קודמת הכא דמגלח על השלמים הם קודמין לכל אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דר"י נמי מודה דחטאת קודמת כמו בכל מקום ובגילוח לחוד הוא דאמר דמגלח על השלמים ולישנא דמתניתין מסייע לדין ולדין כמש"כ הלח"מ ז"ל. אבל בירושלמי משמע כדעת התוס' ז"ל דקאמר התם כמאן תנינן תמן כל החטאות קודמות לאשמות וע"כ אסיפא סמיך דאשם קודם לאיל נזיר וא"כ כש"כ דחטאת קודם לאיל נזיר וא"כ לא אתיא מתני' כר"י דאמר דשלמים קודמין ר"א אומר דברי הכל היא כל החטאות שבתורה קודמות לאשמות וקודמין נמי לאיל נזיר. אבל חטאת זו דנזיר איל נזיר קדם א"כ משמע דלר"י שלמים קודמין אלא דיש לדקדק לפ"ז הא דתנן התם דאשם קודם לאיל נזיר וכיון דאיל נזיר קודם לחטאת שלו והחטאת קודם לאשם א"כ גם איל נזיר יקדם לאשם וכה"ג מיבעי ליה התם בפ' כל התדיר וע' תוס' ז"ל שם ועי' תוי"ט ז"ל במתני' ועי' מל"מ שדקדק לד' התוס' ז"ל אמאי לא פריך בפרק כל התדיר מהא כי היכי דפריך מעולת יולדת שם וזה לא קשיא כ"כ דהא דחטאת קודם לעולה תנן בהדיא אבל קודם לשלמים לא תנן בהדיא אלא מכללא שמעינן ובירושלמי פריך לה כנ"ל:

גמרא אבא חנן משום ר"א כו' במתני' איכא נוסחי דגרסי ר' אליעזר אומר דמגלח על החטאת ולפ"ז ר' אליעזר לטעמיה דלא יליף מפתח אהל מועד לשלמים ודריש לה בזמן שהפתח פתוח. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל לא משמע כן דכתב לתרווייהו דמגלח על שלמים ובזמן שהפתח פתוח וצ"ל דהוה גריס כגירסא אשר לפנינו דבחד מינייהו גרסינן ר' אליעזר ובחד ר' אלעזר וא"כ י"ל דהך תנא דדריש בזמן שהפתח פתוח ס"ל נמי דבשלמים מגלח ותרתי דרשינן מינה:

ר"ש שזורי אומר וגלח הנזיר ולא נזירה שמא יתגרו בה כו' משמע דר"ש שזורי ס"ל דפתח אהל מועד הוא כפשטיה דמגלח פתח אהל מועד ומיעוטא דנזירה הוא דחדיש וכ"כ בש"מ ז"ל ולקמן יתבאר דאין זה מוכרח:

משנה ואם גילח במדינה לא היה משלח תחת הדוד מדברי התוספות ז"ל בד"ה לא היה משלח כו' נראה דגילח במדינה היינו חוץ לירושלים וטעמא משום דמחוסר הבאה לירושלים דבישול השלמים בכל ירושלים כשר הוא והא דתני בברייתא חוץ מן הטהור במקדש האי מקדש היינו כל ירושלים וכן משמע דס"ל כיון דעקרינן לקרא דוגלח פתח כו' מפשטיה אין עוד מקום מיוחד לתגלחת ויכול לגלח אפי' חוץ לירושלים והא דתנן במדות שהיו מגלחים בעזרת נשים היינו שנהגו כן אבל לא בתורת חיוב ומ"מ לא היו מוכרחים לפרש דגילח במדינה היינו חוץ לירושלים. דגם בירושלים י"ל דחשיב מחוסר הבאה כיון דדרך בישול השלמים הוא בעזרת נשים בלשכת הנזירים כי היכי דגילוח אהל מועד חשיב מחוסר הבאה אע"ג דמותר לבשל השלמים מן הדין אפי' פתח אהל מועד והיינו משום דדרך בישול שלמים הוא חוץ למחנה שכינה וה"נ אם גילח בירושלים חשיב מחוסר הבאה משום שדרך לבשלם בעזרת נשים ועוד דלדבריהם יקשה על עיקר מנהגא שנהגו הנזירים לגלח ולבשל שלמיהם בע"נ ולא בירושלים ככל שלמים דלא מצינו בהם מקום מיוחד לבישול ע"כ נראה דקרא דפתח אהל מועד לא מפקינן ליה לגמרי ועכ"פ מצות גילוח במקדש ולא בירושלים היינו בעז"נ ומש"ה מבשלים שלמיהם ג"כ שם כדי לשלח השער תחת הדוד וא"כ היינו טעמא דאם גילח במדינה היינו אפי' בירושלים חוץ למקדש אינו משלח תחת הדוד משום דלא נאמר שילוח תחת הדוד אלא היכא דנעשה כמצותו שגילח במקדש וכדאמרי חכמים בברייתא חוץ מן הטהור כו' שנעשה כמצותו ומלשון המשנה דמדות לשכת הנזירים ששם הנזירים מבשלין שלמיהם ומגלחין שערן ומשלחין תחת הדוד. אינו מוכרח כ"כ דהגילוח היה שם וי"ל דמגלחין שערן לאו בע"נ קאמר אלא על שילוח קאמר דהתם הוי אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' בית הבחירה כתב דהגילוח היה בע"נ וכ"כ בפ"ח מהלכות נזירות ומשמע מדבריו דמקדש היינו מקדש ממש ומדינה היינו ירושלים אלא דפסק כר' יהודה דברייתא דטהור אפילו במדינה ישלח תחת הדוד ונראה דכך היה גירסתו במשנה וכנוסחת הירושלמי אם גילח במדינה משלח כו' ולפ"ז י"ל דר"ש שזורי ג"כ מודה דלאו דוקא פתח אהל מועד ובעזרת נשים מגלח היינו במקדש ומיעט נזירה דלא תגלח במקדש כלל שמא יתגרו בה פרחי כהונה ומש"ה אמר בתוספתא דאינה משלחת תחת הדוד משום דהוי שלא כמצותו. וכמו נזיר אם גילח במדינה אבל לשיטת התוס' ז"ל דירושלים בכלל מקדש הוא א"כ נזירה אמאי אינה משלחת תחת הדוד דלא מיחסר הבאה דבירושלים ודאי יכולה לגלח וכן איתא בתוספתא לדברי חכמים אין לך שמשלח אלא נזיר בטהרה וגילח פתח אהל מועד. וע"כ פתח אהל מועד ל"ד אלא היינו ע"נ במקדש ועי' תוספתא מכות לענין רוצח נזיר דמשלח תחת הדוד ע"ש:

ר"מ אומר הכל משלחין תחת הדוד חוץ מן הטמא שבמדינה מפני ששערו נקבר כדאיתא בברייתא בגמרא וצריך לדקדק מ"ט דר"מ בנזיר טמא אפילו במקדש אמאי צריך שילוח תחת הדוד כיון דאין לתגלחת שייכות לקרבן כלל דהא בז' הוא מגלח וקרבנותיו מביא בח' ועוד דהא מחוסר הבאה דבישול חטאת ואשם בעזרה הוא ולזה י"ל דר"מ בטהור אפי' במדינה טעון שילוח תחת הדוד אע"ג דמחוסר הבאה אבל עיקר שילוח בנזיר טמא מנ"ל ואי ס"ל דמטהור ילפינן אם כן אפילו במדינה נמי ואיזה טעם הוא זה מפני ששערו נקבר מנ"ל הא וכמו שהקשו התוס' ז"ל ואמאי לא נימא דבין טהור בין טמא בין במקדש בין במדינה כולן משלחין תחת הדוד ועיין בח"מ ולא ידענא מאי קשיא ליה וצ"ל דר"מ מסברא הכי ס"ל דנזיר טהור אפי' במדינה טעון שילוח הואיל והיה ראוי לגלח במקדש ונזיר טמא דוקא אם גילח במקדש וכן אמרו בירושלמי לר"מ ראוי אע"פ שאינו סמוך סמוך אע"פ שאינו ראוי אבל אם אינו ראוי ולא סמוך הרי הוא מן הנקברים והא"מ נראה שהבין דקושית התוס' ז"ל מנ"ל דאסור בהנאה כלל ע"ש מש"כ ול"נ דמקדוש יהיה שמעינן לכל שער נזיר דאסור בהנאה כדדרשינן בפסחים ובקדושין גידולו יהיה קדוש ואפי' אם נתגלח תוך מלאת אסור השער בהנאה דאי לשער של תגלחת מצוה לא איצטריך קרא דמצותו בשריפה כדכתיב ונתן על האש וכי איצטריך קרא היכא דנתגלח שלא כמצותו ועי' רש"י בקדושין שם וכן משמע מדברי הירושלמי פ' ב' נזירים במשנה דנזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק דבעי התם שערו מהו ר' יוחנן אמר שערו אסור ר"ל אמר שערו מותר ר' זעירא בעי במצורע שנזר פליגין או בנזיר שנצטרע אין תימר במצורע שנזר אבל בנזיר שנצטרע ד"ה אסור ואין תימר בנזיר שנצטרע פליגי הא במצורע שנזר ד"ה מותר ומסיק דבמצורע שנזר פליגי אבל בנזיר שנצטרע ד"ה אסור וע"כ נראה דלאו אמתניתין בעי לה דהוי מוחלט ספק דא"כ ליכא נפ"מ אי נזירות תחלה או נצטרע תחלה. דמ"מ השער אסור מספק שמא נזיר הוא ולאו מוחלט וכי בשביל שנולד ספק צרעת תחלה נקל בספיקו אלא בנזיר ומצורע ודאי מיבעי ליה אי השער של תגלחת מצורע אסור אם הוא בשעת נזירות ובזה שייך שפיר לחלק אי נצטרע תחלה מסתבר דהשער מותר דנזירות לא חל עדיין לגמרי כ"ז שהוא מצורע אבל אם הנזירות חלה תחלה י"ל דאפי' השער של תגלחת צרעת אסור ואיכא למימר נמי כיון דאין עולין לנזירותו לאו שער נזיר הוא ומותר ומסיק דבנזיר שנצטרע ד"ה אסור אלמא דשער הנזיר נאסר לעולם ולאו דוקא ע"י תגלחת נזיר טמא או טהור אלא אפי' ע"י תגלחת צרעת וא"כ ה"ה אם גלחוהו לסטים בתוך מלאת דהשער אסור:

אבל מה אעשה אם הרמב"ם ז"ל אינו אומר כן שכתב בפ"י מה"נ בדינא דמתניתין לקמן מי שהיה מוחלט בספק דשערו אסור מספק דשער נזיר שנצטרע מותר וע"כ צריך לומר דמפרש לדברי הירושלמי דאמתניתין קאי דהיה מוחלט מספק והשער נאסר שמא לאו מצורע הוא ותגלחת נזיר הוא אבל תגלחת מצורע ודאי שערו מותר. וכפשטא דשמעתא דסוף תמורה דאין השער נאסר אלא בנזיר טמא או טהור אבל לא בשאר תגלחת ואכתי י"ל דדוקא ע"י תגלחת מצורע מותר שערו דבשעת צרעתו ליכא לעשה דקדוש יהיה גדל פרע וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בטעמא דעשה דמצורע דוחה ל"ת דנזיר. אבל אם גילחוהו לסטים בתוך נזירותו שערו אסור וצ"ע בזה שוב מצאתי הדבר מבואר כן בילקוט בשם הספרי דאפילו גילחוהו לסטים שערו אסור:

גמ' אמר רבא ה"ק ואם נזיר טמא משלח תחת הדוד של אשם יצא עי' ש"מ שהקשה הא לתנא דמתניתין נזיר טמא אינו משלח כלל ולהך נוסחא דגרם במתניתין אם גילח במדינה