קרן אורה מנחות פו

בתבואה שקצרה קודם לעומר וחזר וזרען קודם לעומר אם התירן העומר ללקטן מן הקרקע ולאוכלן או דילמא כקרקע דמו וכי לקיט להו כגידולין דמו ולפ"ז אפי' זרע תבואה שהשרישה קודם לעומר שעבר ולא היתה צריכה להיתר עומר דהשתא מצי למיבעי' אם זרען בקרקע ואח"כ נטלו מן הקרקע אי הוי כזריעה וחדשה וחזרו ונאסרו או לא אבל לא הי' צריך לזה אלא מיבעי' ליה כשהוא בקרקע אי בטולי לגבי ארע' ולא שרי להו העומר דחליף עלייהו ונשארו באיסורן הראשון או דילמא העומר התירן לאכול אותן בעצמן אבל תבואה שהותרה כבר ע"י עומר וחזר וזרעה ולקט אותן מן הקרקע ודאי אין חוזרין ונאסרין ע"י נתינתן בקרקע לחוד כיון שלקטן מן הקרקע כמות שהן והכי משמע פשטא דמתניתין כמבואר וכן מוכח לקמן בבעיא דרשב"פ דלא מיבעי' ליה אלא אי בתר עיקר אזלינן ושריא עומר או בתר תוספת אלמא דעיקר עצמו שכבר הותר אינו חוזר ונאסר ע"י שחזר ושתלו אלא בהתירו קאי ועיין בפ"י מה' מאכא"ס שנראה מדברי הראב"ד ז"ל איפכא וכבר כתבו בזה הכ"מ והלח"מ והמשנל"מ ז"ל ששיטת הראב"ד ז"ל נפלאה היא וכללא דהך בעיא אי בטלו לגבי קרקע ולא התירן העומר או כמאן דמנחי בכדא דמי אבל לא שיחזור לאיסור ע"י טמינתו בקרקע וכדמוכח מהא דשבולת שקצרה כו' ודוק עי' ב"מ דף נ"ז וברש"י ז"ל שם. ובש"ך שם ראיתי שכתב בשם הראב"ד ז"ל לפרש בדברי הרמב"ם ז"ל דלא מיבעי' ליה אלא אם התבואה צריכה להיתר עומר דהשתא אבל לא אם כבר הותרה ע"י עומר שעבר ע"ש ודלא כהשגתו כאן והוא פלאי. ובאידך בעיא לענין אונאה ושבועה כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ג מה' מכירה דהספק הוא אי אזלינן בתר הזרע ויש אונאה או בתר קרקע ואין אונאה וקצת שינוי לשון הוא מהא דבעי לן לענין עומר בע"כ מיבעי לן משום דבטלינהו אגב ארעא והוי כקרקע וגבי אונאה לפי לשונם ז"ל הספק הוא דהכא איכא תרתי הזרע והקרקע לבתר מאי אזלינן אי בתר הזרע והוי מטלטלי או בתר קרקע וצ"ל דהיינו הך אי, בתר קרקע אזלינן משום דהזרע ג"כ הרי היא כקרקע דבטלי לגבי ארעא:

שם תוס' בד"ה שדאי כדבעי כו'. עי' במ"מ פרק י"ג הנ"ל באורך בזה:

שם גמרא חטים שבגללי בקר כו' מהו ומסיק דמיבעיא ליה אי פסולייהו משום מאיסותא וכי זרעינהו אזדא מאיסותא או משום כחישותא והשתא נמי כחושה ולפ"ז נראה דלא מיבעי' ליה אלא לכתחלה דכחוש אינו פסול אלא לכתחלה דלאו מבחר נדרו הוא אבל בדיעבד כשר אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' א"מ כתב דספק הוא אי אזלי מאיסותא ע"י זריעה ועי' לח"מ שם ואם כן בדיעבד נמי מיבעי' ליה דילמא לא אזיל מאיסותא ופסולים הם וזש"כ שם לפיכך לא יביא ואם הביא הורצה היינו דמספק הורצה וכמש"כ ז"ל כן בכמה מקומות דמספק הורצה אבל להאי צד דלא אזיל מאיסותא הוי פסול לגמרי וק"ל:

שם גמרא חושב עליהם לאכילה כו'. עיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' טומאת אוכלין ובכ"מ ז"ל שם:

שם גמרא פיל שבלע כפיפה מצרית כו' ומסיק דכלי שלם ודאי לא בטלה טומאתה דאין עולין מטומאתה אלא ע"י שינוי מעשה והרי היא כלי כמו שהיתה לא צריכה דבלעה הוצין והא דלא מיבעי' ליה בכפיפה שלימה טהורה שבלעה אי מקבלת טומאה מכאן ולהבא דהא דאין עולין מטומאתן היינו אם כבר נטמאו כמ"ש רש"י ז"ל שם אבל באמת האי כללא ל"ד אם כבר נטמאו אלא אפי' מכאן ולהבא אין עולין מטומאתן אלא ע"י שינוי מעשה אבל בלא שינוי מעשה מקבלת טומאה לעולם כמבואר בלשון הרע"ב ז"ל פכ"ה דכלים אבל בלשון הרמב"ם ז"ל פ"א מה' כלים יש לדקדק שכ' אבל כפיפה שנטמאה ובלעה פיל והקיאה הרי היא בטומאתה ומאי אירי' כבר נטמאה אמאי לא כתב רבותא טפי דמקבלת טומאה מכאן ולהבא ולא חשבינן לה ככלי גללים כיון דמתחלתה היתה כלי עץ ומסיק דמיבעי' ליה בבלעה הוצין ועבד כפיפה אי הוי כמעוכל והוי כלי גללים או לא הוי עיכול ועדיין כלי עץ היא ומהא דטהרו את הבשר ליכא למירשום דהוי עיכול משום דבשר רכיך ומעצמות לחומרא ג"כ לא תפשוט דעצמות קשין הן וכבר דקדקו התוס' ז"ל מחטים שבגללי בקר אם לקטן לאכילה מטמאין טומאת אוכלין וכ' דטומאת אוכלין שאני דתליא בראויה לגר כו'. והקשו עוד מדג טהור שבלע דג טמא שאסור באכילה וכתבו כמה חילוקים בזה או דלענין איסור בכל גוונא לא הוי עיכול או דיצא דרך בית הרעי חשיב טפי כמעוכל ואין צריך שיעור שהי' במעיים וחילוק זה כתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ' מה' ט"מ אבל מהא דאמרינן לעיל דחטים שבגללי בקר מיפסלו למנחות מצוה הקריבהו נא כו' שמעינן דלא חשיבי כמעוכל דאי לאו הכי בלא"ה פסולין דלאו חטים הם אלא כעפר בעלמא ולא שייך בהו מצה וחמץ ועיין ברש"י ז"ל פי"א דאהלות שהשיג על המקילין בחטה שנמצאת בתרנגולת בפסח משום דהוי עיכול והביא ראיה מהאי דמנחות כנ"ל וכבר נתארכו דברים אלו בדברי הראשונים ז"ל ועיין בחולין במשנה דכשירה שינקה מן הטריפה ובגמרא שם:

ע"ב גמרא חטים שירדו בעבים מהו לשתי הלחם אי גם בזה בכלל מושבותיכם אי לא ופירש"י ז"ל שבלעים העבים ספינה עם חטים והקשו התוס' ז"ל אם גדלו בח"ל ירדו בעבים מאי אהני ע"כ פי' שנעשו ע"י נס. והנה למנחות מסקינן לקמן במכילתין דאפילו הגדילים בעציץ כשרים אבל לענין שתי הלחם נראה דבעינן דוקא גידולן מן הארץ וה"נ אם נעשו ע"י נס לא הוי גידולו מן הארץ וע"כ צ"ל לשיטתם דגם בשתי הלחם שבעציץ נמי כשר וזה וודאי מקרי ממושבותיכם דמ"מ גדילין מן העפר וכי מיבעי' ליה באלו שנעשה ע"י נס אי הוי בכלל מושבותיכם ומדמיבעי' לי בשתי הלחם ולא מיבעיא לענין עומר י"ל דס"ל לר"ז דקצירה בזמנו מעכבת בו ובכה"ג אין כאן קצירה או משום דהעומר אינו בא אלא מן החדש ובכה"ג אינו על חטים אלא איסור חדש וקצת סיוע מכאן לשיטת הרמב"ם ז"ל דעומר הבא מן הישן פסול ושתי הלחם הבא מן הישן כשר וכמו שיבואר לקמן פרק כל הקרבנות כו' בס"ד:

שם גמרא שבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה כו'. פירש"י ז"ל ועקרה קודם לעומר כו'. עיין בחי' לנדרים בשמעתא דבצל שנטען בכרי שדקדקתי על פירש"י ז"ל דעקרה קודם לעומר דווקא ע"ש ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דה"ה אם עקרה אחר העומר איכא הך בעיא ע"ש בפ"י מה' מאכא"ס עוד דקדקתי שם מ"ש רש"י ז"ל דאי מקמי הכי עקרה הוי כשחת ולא מהני עומר למישריה והרי בהשרשה לחוד ג"כ העומר מתיר צ"ל דכוונתו דמה שהי' שחת בשעת היתר העומר לא מהני להתיר אח"כ אם חזר ושתלה ונעשו כל הגידולים באיסור ולא שייך למיזל בתר עיקר אלא דוקא אם הביאה שליש בהיתר ובכל הלכתא דשמעתין ע"ש בנדרים שנתבארו באורך בס"ד:

דף ע גמרא בעי ר' אבהו שבולת שמרחה ושתלה וקרא שם תרומה במחובר מהו כו' אמרי רבנן כו' אם כן מצינו תרומה במחובר לקרקע ותנן לא מצינו תרומה במחובר לקרקע ולא נתבאר מקום משנה או ברייתא זו ועי' בהג"ה מהרי"פ ז"ל ובפ"א דתרומות תנן אין תורמין ממחובר על התלוש וכ' התוס' ז"ל בקידושין דף ס"ב ד"ה אין תורמין דלא הוי טעמא משום דלא נגמר מלאכתו דהא בתלוש הוי תרומה פד שלא נגמרה מלאכתו ג"כ אלא מקרא ילפינן דבמחובר לא חל שם תרומה אפילו בדיעבד וכדרשא דספרי ממנו ולא מן המחובר וע"כ אתי לדיעבד דאי לכתחלה לא צריך קרא דהא לא מידגן ע"ש ולפי סוגיא דשמעתין אשכחן מחובר שכבר נגמר מלאכתו ואפ"ה תנן סתמא ולא מן המחובר משמע מינה דבמחובר ליכא תרומה בכל גוונא ואולי ע"ז קאמר ותנן לא מצינו כו' אלא דא"כ מא' משני א"ל כי תנא ההיא לענין מיתה וחומש הא אכתי תקשי הא דתנן לא מצינו תרומה במחובר כיון דבכה"ג תרומה הוא אלא דאין חייבין עליה מיתה וחומש ואפשר אי חיובי עוד מהא דאמרינן בפסחים דף ל"ג ע"א אבל הפריש חמץ תרומה דברי הכל אינה קדושה ופירש"י ז"ל ואפילו למאן דאמר דשרי הנאת חמץ בפסח קאמר ועיין בתוס' בד"ה תתן לו ולא לאורו ומוקי לה דאחמיץ במחובר דלא הי' לה שעת הכושר לתרומה דאין תרומה בעי למיפשט דליכא תרומה במחובר דאל"ה אכתי איכא ליה שעת הכושר ומשני דלענין איחייבי מיתה וחומש לא אשכחן במחובר ולא חשיב שעת הכושר כיון דבעודה מחוברת אין עליה כל דיני תרומה אבל גם זה אינו בע"כ לא בעי למימר דאיכא תרומה במחובר היינו היכא דאידגן תחלה וחל עלי' שם טבל וע"י זריעה לא פקע הטבל