קרן אורה מנחות פג

מלאכה אפילו אחר כניסה לבית אבל לא בתבואה ע"ש בד"ה ע"ד שיפסקו אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' מעשר אינו אומר כן שכ' בהא דר' אושעיא שזורה תמיד מעט מעט ואינו מתחיל לגמור הכל משמע דאם גמרה באחת חל עלי' החיוב בבית וא"כ ה"נ יכול לבא לידי חיוב מה"ת. ולדידי' ה"פ כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה היינו דמותר להאכיל לבהמתו כמה שירצה כמבואר בדבריו ז"ל דג' זמנים יש במעשר עד שלא נגמר מלאכתו אדם מותר לאכול עראי ובהמה אפי' קבע אחר שנגמר מלאכתו בין אדם בין בהמה אינו מותרין אלא באכילת עראי ואחר שנקבעו בששה דברים והראשון שבכולם קביעת בית דמה"ת הוא קובע כמש"כ בפ"ח מה' מעשר כולם אסורין אפי' בעראי ולפ"ז הני תרתי להערים להכניס במוץ או לעייל דרך גג וקרפף לא דמי להדדי דאם הכניס במוץ בהמה מותרת לאכול אפי' קבע דלא נגמר מלאכתו עדיין ואי מעייל דרך גג וקרפף גם לבהמ' לא הותר אלא עראי כיון דכבר נגמר מלאכתו אבל אדם בין בזה בין בזה לא הותר אלא באכילת עראי אבל קבע אסור וקיימא קושיית התוס' ז"ל מאי קאמר תרומה נמי אפשר דעבד לה כו' כיון דבהני תקנתא אסור הוא באכילת קבע שפיר איכא גזירה דבע"כ למיפטרה לגמרי וכתבו התוס' ז"ל לישב דקבע אמר במירוח כותי אפילו בלא גזירה דבע"כ דהוי כלא נתמרח דאסור בקבע וגזרו משום בע"כ אפי' בעראי והקשו גם ע"ז ממתני' דתרומות פ"ט דמשמע התם דלא אהני גזירה דבע"כ אלא לקבע אבל מותר בעראי ומשם אין הכרח דהתם בגידולין מיירי ובשל כותי לא גזרו בגידולין אפילו אין זרעו כלה ומש"ה מותר בעראי ועי' בתוי"ט שם אבל גזירה דבע"כ נראה דאפילו בעראי נאמר' ולענין קושייתם ז"ל הי' נראה דבלא"ה א"ש והש"ס פריך היכי גזרינן שיתלה בכותי כדי לפוטרו ויעבור על איסור טבל של תורה הלא אם הוא רוצה לעשות תצדקי שלא להפריש מעשרותיו טוב לו יותר לעשות תחבול' זו להערים להכניס במוץ או דרך גגות וקרפיפות דיותר בעראי ובקבע ג"כ ליכא טבל של תורה כל שלא ראה פני הבית כדינו ומשני דגילא ביה מילתא ועי' בתוס' ורא"ש ור"ן ז"ל בנדרים דף נ"ח מש"פ מהא דמנכש עם הכותי בחביות ובירושלמי שם בתרומות מבואר להדיא כד' הר"ן ז"ל שם דאתיא כר"ש דשל נכרי אינו חייב במעשר אלא מהלכה היינו מדרבנן ולהכי אפילו הוי טבל מותר בעראי אבל בד' הרמב"ם ז"ל לא מצאתי להא דמנכש עם הכותי כו' והיינו דלשיטתו של כותי פטור לגמרי וכמ"ש לעיל וע"כ מתניתין אתיא כר"מ דמירוח אינו פוטר וכן משמע בפי' המשנה שם ודוק היטב:

שם תוס' בד"ה כדי שתהא בהמתו אוכלת כו'. ומסקנתם דאיסור אכילת טבל לבהמה הוא משום הנאה של כילוי ע"ש אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שיטה אחרת בזה וכמו שהבאתי לעיל דבריו ז"ל דבבהמה נמי יש חילוק בין קבע לעראי והוכיח כן מהא דתנן בפ"א דפאה ומאכיל לבהמה וחיה עד שימרח משמע דאחר מירוח אסור להאכיל לבהמה ואי אכילת בהמה חשיב עראי אפילו אחר מירוח לישתרי דהא אפילו לאדם הותר אכילת עראי גם אחר מירוח קודם ראיית פני הבית אלא וודאי מיירי באכילת קבע של בהמה כמה שתרצה וזה לא הותר אלא קודם מירוח היינו קודם גמר מלאכה אבל אחר מירוח אסור להאכיל לבהמה אכילת קבע אבל עראי שרי אפילו בטבל גמור לבהמה כי היכי דהקילו לבהמה קודם מירוח אפי' אכילת קבע אע"ג דאסור לאדם ה"נ הקילו בעראי לבהמה גם לאחר קביעות מעשר ומשמע ליה הכא מדלא תנן חילוק לבהמה אלא בין קודם מירוח לאחר מירוח אבל לאחר מירוח ליכא חילוק ועראי לעול' מותר אפי' לאחר קביעות דנאסר עראי לאדם ואי אכילת בהמה חשיב עראי כמ"ש רש"י ז"ל א"כ ה"ל למיתני עד שיוקבע למעשר בראיית פני הבית דקודם ראיית פני הבית אפילו לאדם הותר עראי אלא ש"מ דקודם מירוח הותר אפילו קבע לבהמה ועראי מותר לעולם ועיין בביאורי הגר"א ז"ל במשנה שם שדקדק מהא דתני עד שימרח דלבהמה אסור אפילו קודם ראיית פני הבית אע"ג דהותר עראי לאדם דבאדם שייך ראיית פני הבית אבל לא בבהמה ע"ש מה שפי' בהא דר"א מעכב אדם כו' ועי' מ"ש שם הרב ר"י. ולדידי צ"ע כיון דלא חל עלי' חיוב דאורייתא לאדם קודם ראיית פני הבית מאיזה טעם יאסר לבהמה יותר מאכילת אדם אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל אדרבה אכילת בהמה קיל יותר ואפילו בטבל גמור מותר להאכיל עראי לבהמה ועי' שם בדברי הראב"ד ז"ל ומש"כ הכ"מ ז"ל על אכילת עראי דבהמה אפי' בבית דנתבאר לעיל בפרק זה עכ"ל. נראה דכוונתו לדין הערמה שכתב שם בהלכה ו' לא הבנתי דהתם התירא הוא משום דזורה מעט מעט ולא הוי גמר מלאכה אבל טבל גמור שכבר הוקבע מנ"ל דמותר להאכיל עראי לבהמה ואולי מפרש הכי פלוגתא דהתוספת' פ"ב דמעשרות בערימה בראש גגו דת"ק אמר דמאכיל לבהמתו ורשב"א אמר אין מאכילין עראי לבהמה בחצר דפליגי דהא ת"ק מתיר עראי אפי' בחצר ורשב"א אוסר ופסק כת"ק אבל בתוספתא נראה שם דלא הוקבע עדיין למעשר בראש גגו דתני התם בורר ואוכל בורר ומניח על השולחן אלמא דהותר עראי גם לאדם משום דלא הוקבע למעשר וכן מבואר בדברי הראב"ד ז"ל שם והדברים עתיקים ואינם ברורים אצלי כי רבו פרטי הלכות אלו במשנה וגמרא ובדברי הרמב"ם ז"ל וממשנה דפ"ג דמעשרות החרובין עד שלא כינסן לראש הגג מוריד מהם לבהמה מפני שהוא מחזיר המותר משמע נמי דאפי' קודם גמר מלאכה לא הותר אלא אכילת עראי וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל שם בפ"ג הנ"ל עכ"פ לדברי הרמב"ם ז"ל ע"כ טעמא דאיסור אכילת בהמה בטבל לאו משום הנאה של כילוי הוא דא"כ אפי' עראי ליתסר וצ"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל כמש"כ התוס' בשם פי' הקונטרס בשבת דאין מדליקין בטבל טמא דוקא אבל בטהור מותר וברש"י לפנינו בשבת כתיב איפכא דכש"כ בטהור דאין מדליקין וכ"כ התוס' ז"ל ביבמות דף ס"ו בשם פי' הקונטרס בשבת דכש"כ בטהור ע"ש ועיין לעיל פרק הקומץ רבה דף ל"א דמשמע דבתבואה של כותי חייב מדרבנן וע"ש בתוס' ז"ל ולאו משום גזירה דבע"כ אלא ביד ישראל לא פטרוהו לגמרי בין למ"ד יש קנין כו' בין למ"ד מירוח פוטר והכא דשקיל וטרי הש"ס בגזירה דבע"כ היינו בתבואה שביד א"י עצמו בהא ס"ל לר"פ ורבינא דמיפטר לגמרי ואין תרומתו תרומה כמו חלה והוי א"ש בזה קושיית התוס' ז"ל מהא דר"ש אומר דמאי אלא דא"כ בחלה נמי כי לקח ישראל עיסה מגולגלת מא"י ליחייב מדרבנן כיון שבא ליד ישראל ולא משמע הכי ממשנה דהי' לו עיסה עד שלא נתגייר כו' ודו"ק:

שם משנה בא לו לעשרון נתן עלי' שמנו ולבונתו. עיין בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל שכתב נתן עלי' שמנו כו' היינו ביום ט"ז כו' כתב כן להוציא ממשמעות לשון המשנה שסידר הכל כא' הקצירה ושאר מלאכות שהם בלילה בא לו לעשרון כו' משמע קצת דהכל הי' במעמד אחד לזה פי' דל"ד אלא זה הי' ביום ששה עשר וכ"כ בחיבורו פ"ז מה' תו"מ הלכה י"ב ולוקחין זה העשרון של סלת השעורים ובוללין אותו בלוג שמן בששה עשר בניסן דלכאורה מיותר הוא דכבר כתב בהאי פירקא דזמנו בששה עשר הוא אלא אתי לאשמעינן דזמנו ביום ט"ז מהאי מעשה ואילך וכמש"כ בפי' המשנה והא דתנן נתן עליו שמנו ולבונתו משמע דנותן הלבונה קודם הקמיצה והבליל' ול"ד הוא אלא הלבונה נותן באחרונה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בסדר כל המנחות בה' מעה"ק וכ"כ כאן בפ' הנ"ל והקשו התוס' ז"ל אמאי לא תני מלח בהאי סידרא וכה"ג יש לדקדק במשנה דסוטה פ"ג דתנן נמי הניף והגיש קמץ והקטיר ולא תני ומלח דהא מליחה בקומץ הוא וכמש"כ לעיל בפ"ב וצ"ל דסמך בזה אכללא דכל הקרבנות טעונים מלח ואין מקום לומר דאלו שהם מן השעורי' יצאו מכלל מליחה אע"פ שיש מי שכתב כן אין דברים אלו נראין ועי' תוי"ט ז"ל ובתוסח"ה במתני':

שם משנה משקרב העומר יוצאין ומוצאין שוקי ירושלים מלאין כו' שלא ברצון חכמים משום גזירה שמא יאכל מהם ור"י אומר ברצון חכמים היו עושין דלא גזרינן שמא יאכל ופריך הש"ס דר"י אדר"י מהא דגזר גבי חמץ שמא יאכל ומשני דהכא בחדש לא התירו לו אלא ע"י שינוי קימוץ ורחייא דידא וע"ג נפה ופריך ממתניתין דקוצרין בית השלחין כו' אע"ג דדינא דאורייתא אתי לאשמעינן דבבית השלחין אין בה משום איסור קצירה קודם לעומר דאיסור תורה הוא מ"מ משמע מינה דלכתחלה קוצרין ואפי' מדרבנן שרי ולא גזרינן שמא יאכל ומסיק דלר"י חדש שאני דבדל מיניה וש"מ דלר"מ דגזר בחדש ג"כ אסור לקצור בית השלחין והקשו התוס' ז"ל בד"ה אבל לא גודשין הא ר"מ אמר לקמן דאנשי יריחו קוצרין ברצון חכמים ותי' דקצירה דווקא שרי לר"מ ולא גזר משום דאיכא פסידא ובקמח וקלי הוא דגזר והקשו א"כ לר"י נמי מאי פריק מקמיצה אחמץ