קרן אורה מנחות מח

יהודה לחוד הוא דאמר הכי שם בברכות וי"ל דכוונתם לרב יהודה דס"ל לעיל דלאו מצוה שהז"ג היא ואליבי' ע"כ וראיתם אותו לאו לק"ש אתי דאיהו ס"ל דק"ש דרבנן. ובאמת נראה דכולהו מודו דקרא דוראיתם אותו אתיא כפשטי' להביאו לידי זכירה ובכל הני דרשא דמייתי הש"ס גם לרש"י אלא דר"ש ס"ל מסברא דלילה דלאו שעת ראיה היא פטורה ורבנן ס"ל כיון דסומא חייב ע"כ לאו בראיה ממש תליא מילתא וכסות לילה ג"כ חייב ובשבת פרק במה מדליקין משמע דרבי יהודה ס"ל נמי דכסות לילה פטור ואפ"ה אליביה ריבוי' דאשר תכסה בה ע"כ אתי לרבות בעלת חמש דלכסות סומא לא איצטריך אליביה דסומא פטור מכל המצות בלא"ה וק"ל:

שם גמרא מה נשתנה תכלת מכל צבעונים שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע כו'. ובירושלמי איתא וים דומה לעשבים ועשבים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסה"כ יכוין כי הצבע הזה יביא את האדם להתבוננות מלכותו ית' בכל משלה והן ברואי הארץ היינו עשבים בכללם והים אשר הוא חלק המים והרקיע כולם אין אחד להם הכל נשפע מכסא כבוד מלכותו ית' זכרו לנצח נצחים וראיה זו מביא לידי זכירה להיות פחד אלהים לנגד עיניו וה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד:

שם גמרא חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר ועתה מה כו' ופירש"י ז"ל א"ת מה אלא מאה. נראה שכיוונו ז"ל לישב האי דיוקא דמשמע דשואל מעמך מה היינו מילתא זוטרתי וכקושית הש"ס בברכות לזה אמר דאין תאמר מה אלא מאה ברכות היינו שחייב לברך בכל יום מאה דעיקר הכוונה בברכה להדבק בו יתברך בכל ברכה וברכה ואמרינן במסכת חגיגה דף ט' ע"ב אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד מבואר מזה דהרוצה לשנות פרקו ולא יהי' שכוח ממנו הוא מאה פעמים ואחד ובמאה עדיין נקרא לא עבדו כי באפשרי שימשול השכחה בו אע"פ שלא נחסר אלא האחד אחר המאה ועיקר משנה הפרק היא לשום בזכרונו אהבת ה' ויראתו וכיון שאמר מה ה' שואל כו' ש"מ דמאה ברכות בכל יום המה חיובי למען הדבק בו זכרון השם הגדול ואהבתו ויראתו וע"ז נאמר מה ה' שואל מעמך כ"א עוד תוסיף אחד תהי' עבודתך שלימה ולא תסור מאחריו אפילו כרגע וזש"כ שם כ"א ליראה כו' לטוב לך יכוין כי לא יגע בך רע לבא לידי שכחה ח"ו אפילו כרגע כאשר יקרא השונה פרקו מאה פעמים בשם לא עבדו יוכנו ה' לעבודתו התמה דירושלים עיר הקודש בב"א. ועי' מהרש"א ז"ל בח"א:

שם רב אחא כו' שמעי' לברי' דהוי מברך שלא עשני בור אמר ליה כולי האי נמי עי' פירש רש"י ז"ל ול"נ דבשלמא דהני תלת יש לברכו על ראשית בריאתו שנברא בין אנשים ולא כהני תלת דעול מצות הוקל מעליהם נשים ועבדים פטורים ממצות שהזמן גרמא וראוי ליתן שבח והודיה על קריבות לעבודתו בכל המצות אבל בור אין זה שינוי הבריאה ובבחירתו הדבר תלוי ברצותו לא יהי' בור וריק מכל טוב אלא יכול לעשות פרי הטוב דשם בור גרוע משם ע"ה דע"ה יוצלח מעט לישוב הארץ אבל בור הוא כמו שדה בור ולא יעשה פרי ע"כ הי' בדעת ברי' דרב אחא לברך ע"ז כי לא נעשה ברי' שחותה לא יוכשר לשום דבר ורב אחא אמר לו גם ע"ז אין לברך אחרי שהדבר תלוי בבחירתו וכשאז"ל ואלו צדיק ורשע לא קאמר וק"ל:

דף מד גמרא שמע שיש זונה בכרכי הים כו'. הענין הזה יורה לנו גודל כח המצוה ואיך צריך להזהר מתחבולות ומלחמת היצר ע"כ זה התלמיד אשר הי' זהיר במצות ציצית זה יורה על אחיזתו בקודש ובמעלות הכסא כסגולת טבע התכלת כמבואר לעיל ע"כ התגבר עליו הלוחם הגדול להורידו ממעלה הגדולה הזאת וידוע כי זלע"ז עשה כו' ובשבחה של אשת חיל נאמר דרשה צמר ופשתים כו' כי ע"י המצוה הזאת יחסה בסתר כנפי שכינתו ית' ע"כ נתקנא בו אשת כסילות ושלחה סרסורי דעבירה ובאה השמועה אליו מזונה היושבת בכרכי הים ורוח זנונים התעהו להלוך אחריה והציעה לו ז' מטות כמש"נ מרבדים רבדתי ערשי עד שהתגבר עליו היצר לעלות למטה השביעית ואז הי' נזרת ח"ו מחבל ההתקשרות בקודש ובמעלות הכסא ליפול בעומק רע המדרגה התחתונה שבשאול ובאו לו ד' ציציותיו וטפחו על פניו לעורר לבבו אחרי מי אתה הולך אחרי עיניך הרעים וע"י כח הזה שב וירד ממקום הרע הזה כמש"נ בסגולת מצוה הזאת ולא תתורו כו' ועשה תשובה מאהבה עד שזדונות נעשו לו כזכיות והזונה עצמה נכנסה תחת כנפי השכינה ומצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר וד' מאות זהובים הניתן בשכרה הם לעומת ד' מאות שקל כסף אשר ניתן בקנין שדה המכפלה והבן:

שם תוס' בד"ה טלית שאולה כו'. וכ' ז"ל דחיובא דלאחר ל' יום בציצית הוא רק מדרבנן דכסותך כתיב למעט שאולה ולד' ז"ל ה"ה שכורה פטורה ובמזוזה נסתפקו אי דאפילו בית של אחרים כל שהוא שאול או שכור אצלו חייב ולא אימעיט מביתך. ולפ"ז דחקו לישב האי תנ"ה דקאמר הש"ס דע"כ צריך לפרשו דמייתי ליה על פטור בתוך ל' וכ' עוד די"ל דמזוזה ג"כ פטורה בשאולה או שכורה דתרי ביתך כתיב ע"ש. ולפי שיטה זו דמזוזה חייב אפילו בבית של אחרים מ"מ תוך ל' פטורה דלא חשיבה בית דירה עדיין יקשה לי לפי שיטה זו הא דאמרינן בשבת דר"א מודה דמכשירי ציצית אין דוחין את השבת הואיל ובידו להפקירן ומאי אהני הפקר לענין מזוזה הא מ"מ הוא דר שם ולא עדיף ההפקר. ואם הי' הבית מתחלתו שאינו שלו כיון דלא בעינן ביתך כלל גם מש"כ דלענין ציצית מה"ת פטורה לעולם שאולה או שכורה ובעינן דוקא שיהי' הטלית שלו לגמרי יש לדקדק א"כ נשים אמאי חייבין בציצית היינו טעמא לרבנן דר"ש הא אין הכסות שלה דמה שקנתה אשה כו' ונהי דזה לא תקשי דשפיר מיקרי כסותה אבל אכתי תיקשי טלית של שותפין אמאי חייב כדאמרינן בחולין הא לאו כל הטלית שלו וגם זה יש לדחות אבל כבר כתבו הם ז"ל דתנ"ה לא א"ש ע"כ הי' נראה דמזוזה וציצית דין א' להם דאם הם שאולים או שכורים חייבין מה"ת דזה מיקרי כסותך וביתך כיון דבא לידו ע"י שאלה ושכירות ושכירות ליומי' ממכר הוא אלא דפחות מל' יום לא מיבעי' במזוזה דפטורה דלא חשיבה דירה כלל אלא אפילו ציצית כל שלא שאלו על ל' יום פטורה ואימעיט מקרא דכסותך ולהכי לא קאמר גבי מזוזה ג"כ דביתך אתי למעוטי תוך ל' משום דלא צריך קרא להכי דפחות מל' יום הוי כמו פונדק בעלמא. והשתא א"ש דמייתי תנ"ה ממזוזה דאחר ל' יום חייב מה"ת וכ"ז כשהם שאולים או שכורים אצלו אבל אם הפקירן ואין לבית זה בעלים כלל שפיר לא מיקרי כסותך וביתך ופטור הוא ממזוזה ובזה יש להם ליישב קושיית המ"א ז"ל בסי' י"ג בשם אחיו הגאון ז"ל גבי טלית שאינה מצוייצת בשבת דשרינן ללובשו משום כ"ה הא יכול ליתנו לאחר ולחזור ולשאול ממנו ע"ש. ולפי הנ"ל כה"ג חייב מה"ת כיון דשלו הי' מתחלה ועתה הוא שאול אצלו הוי כשאלה אחר ל' יום ועי' מ"א שם שכתב דאסור ליתן מתנה בשבת וה"ט דלא קאמר הכי בשבת פרק ר"א דמילה ואין זה מובן דהא שם בדחית שבת איירינן ושפיר הוי מצי למימר הואיל ויכול ליתנו במתנה ועי' בי"ד סי' רפ"ו שהביאו אחרונים ז"ל לחייב במזוזה מי שהושיבוהו בבית האסורים על כמה חדשים וזה לפי שיטה זו דכל אחר ל' יום חייב מדרבנן ואם כן ה"נ חייב אע"ג דישיבתו בע"כ אבל לפמ"ש דשאולה או שכורה חייב מה"ת דמיקרי ביתך א"כ דוקא אלו שיש לו זכות בבית ע"י שאלה או שכירות אבל לא זה שיושב בע"כ וודאי לא מיקרי ביתך ועי' בדברי הראשונים ז"ל שנחלקו אי יכול לברך תוך שלשים על ציצית ומזוזה והעיקר נראה דאינו מברך ול"ד לנשים וקטנים דשייך בהם קצת חומרא אבל ליכא מצוה להחמיר כלל. והנה לשיטת התוס' ז"ל אם דר אחד בבית בשכירות ועשה מזוזה וחזר וקנה הבית צריך לחזור ולקבוע המזוזה דהא נעשית בשעת פטור בשעת שכירות דאינה אלא מדרבנן והוי תעשה ולא מן העשוי. ולפמש"כ א"צ לחזור ולקבעה וזה נ"מ טובא ומילתא דשכיחא וצ"ע יותר בדברי הראשונים ז"ל ועיין תוס' ז"ל סוף פ"ג דעכו"ם גבי אין משכירין להם בתים כו' ומ"ש דאם עשה מזוזה בשעת שכירות כי קנה הבית צריך לחזור ולקובעה משום תעשה ולא מן העשוי אין הדבר מוכרח ומידי דהוי אסוכה לב"ש דבעי עשיה לשמה ואפ"ה עושה אותה קודם זמן חיוב דאע"ג דבסוכה בעינן ג"כ תעשה ולא מן העשוי ולא מיקרי זה עשוי בפיסול אם עושהו קודם זמן חיובו כיון דעושה בשביל החיוב וכבר הבאתי לעיל דברי הפר"ח ז"ל אם נעשית סוכה קודם זמן חיובו אי צריך לחזור ולקבוע וכל שהחיוב סופו לבא כמו סוכה או יכול לבוא שיקנה הבית יכול