קרן אורה מנחות מב

לחוד לא הוי מצוה כתיקונה ונראה דאינה יכולה לברך וצונו אבל גם זה אינו מוכרח דהוי כאיש שמטיל לבן לחוד אפילו במזיד דמברך לרבנן דאין מעכבין זל"ז וה"נ אשה יכולה לברך גם אלבן לחוד והשאג"א ז"ל כתב בזה דנשים גם בלבן אין יכולין לברך דנהי דאין לבן ותכלת מעכבין זא"ז היינו באיש דראוי לתכלת והוי בכלל ראויה לבילה אבל אשה דאינה ראויה לתכלת כלל הוי אינה ראויה לבילה דבילה מעכבת בו. ולדידי צ"ע א"כ גידם דאינו ראוי לתפלה של יד אטו פטור הוא גם משל ראש וזה לא מצינו ונהי די"ל דתפלין של יד ושל ראש שני מצות הם כמש"נ והי' לאות כו' וכן מנה אותן הרמב"ם ז"ל לשתי מצות אבל לבן ותכלת דחדא מצוה הם וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' ציצית נהי דלא מעכבי אהדדי אבל ראוי לבילה בעינן הא גופא קשיא כיון דלא מעכבי אהדדי אמאי יחשבו למצוה אחת ועוד נראה דלא איתמר הא דר"ז לגבי מצוה שהיא חובת הגוף וחייב בכל אחד לבדה ואם אינו ראוי לשניהם גם אחת לא יקויים. וכבר הערתי קצת בזה בח"ל סוף מ"ק ועי' מש"כ בזה בח"ל נדרים דף ע"ג וכן יש להביא ראיה לזה מהא דקי"ל דקרבנות של מצורע אין מעכבין זא"ז ואפילו אם אינו יכול להביא שאר קרבנות כמו ספק מצורע מביא זה שיכול ויוצא בו ולא אמרינן דהוי אינו ראוי לבילה וליעכבו אהדדי ועי' בפסחים דף נ"ט גבי הא דר"י בשל ריב"ב דאמר מחוסר כפורים בשאר ימות השנה טובל ואוכל בקדשים לערב ומקריב אחר התמיד ומוקי לה התם בחטאת ופריך והרי לא קרבה עולתו וכ"ת עולה לא מעכבא כו' והיכי ס"ד דלא מעכבי הא הוי אינו ראוי לבילה ודברים אלו צ"ע יותר ודו"ק:

שם חסידים הראשונים כיון שארגו בה ג' כו'. פירש"י ז"ל אלמא כל שנעשית לשם מצוה אע"פ שלא לצורך נעשית ליכא משום תעשה כו' כוונתו כו' ז"ל ליישב בזה קושיית התוס' ז"ל דלעיל פשיטא לן דדרשינן תעשה ולא מן העשוי והכא פרכינן עליה ולשיטתו ז"ל לעיל דתעשה כו' היינו שמא ישתייר מחוט התפירה ולא נעשית לשם מצוה כלל בהא כ"ע מודו דפסול משום תעשה כו' אבל הכא למצוה נעשית אלא שלא לצורך והתוס' ז"ל לשיטתייהו אזלי לעיל מחלקי בע"א ועי' במרדכי שהביא הא דחסידים הראשונים כס"ד דהש"ס כיון שארגו ג' והקשה קושיית הש"ס הא הוי תעשה כו' בשם הר"ר אלחנן ותי' שם ע"ש והדבר פלאי הא קושיית הש"ס היא ומסיק כיון שפצעו בה ג' כו':

שם גמרא ומי אמרינן תעשה כו'. והאמר ר"ז הטיל למוטלת כשרה כו'. פירש"י ז"ל דבתראי כשרים אף על פי שנעשו בפסול ושלא לצורך אפ"ה כי פסיק קמאי כשרה כבתראי ולא הוי תעשה כו' כיון דנעשו לשם מצוה ומשני רבא השתא בבל תוסיף קאי להכי מעשה לא הוי דאין זו עשי' כיון דבעבירה נעשית וקציצת קמאי זו היא עשייתן דבתראי וכן כתבו התוס' ז"ל כיון דעביד איסורא לאו עשייה ומתקיף לה ר"פ ממאי דגברא לאוסופי קאי מכוון דילמא לבטולי קא מכוין ובל תוסיף ליכא מעשה איכא והוי תעשה כו' ויש לדקדק מאי טעמא דרבא דאמר משום דמעשה זו נעשה באיסור לאו מעשה היא היכן מצינו דכוותא אדרבא עשייתה הוא בפסול יותר דגם עבירה איכא ואין זו שייך להא דרבא אמר בריש תמורה כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דמ"מ נעשית בפסול והאיך יתכשרו ע"י פסיקת קמאי אם בהם לא נעשה שום מעשה בהכשר ועוד הא לא עביד איסורא בשעת הטלתן דבל תוסיף לא עבר אלא כשלובשו בציצית כפולין אבל בשעת הטלתן בבגד לא עביד איסור אם לא שנאמר דרבא ס"ל דחובת טלית הוא ועביד איסור בשעת עשי'. ור"פ פריך ממאי דלאוסופי כו' דילמא לבטולי מכוין והוי מעשה בפסול וכתבו התוס' ז"ל דאפילו אי לעבור בבל תוסיף לא בעי כוונה הכא ליכא ב"ת כיון דלבטולי קא מכוין וגם בזה יש לדקדק למ"ד חובת טלית אכתי איכא ב"ת כיון דשני הציצית קיימין ומאי אהני מחשבתו לבטולי כיון דעדיין לא ביטלה ולסמוך זאת לדברי הסוברים דכוונה שלא לצאת גרוע ופסלי אפילו למ"ד מצות אין צריכות כוונה וה"ה דלא עבר בב"ת הם דברים רחוקים מן הפשט ולא כ"ע מודו בה ועוד דלא נתברר דעתיה דר"פ באתקפתי' אי בא לאיפלוגי על ר"ז ופוסל הטיל למוטלת או דס"ל דתעשה ולא מן העשוי לא הוי בכה"ג שנעשית לשם ציצית ופליג על דינא דהטיל לבעלת ג' והרא"ש ז"ל הביא ל"א דעיקר פסולא דהטיל למוטלת הוא משום ג' ציצית קמאי דאכתי לא בטיל לקמייתא אבל רביעית כי הטילה בטלי לקמאי וקמ"ל ר"ז דלא הוי מן העשוי ומשום דבבל תוסיף קאי וחידושי' דהאי לישנא דאחר הטלת ציצית בתראי בטלי קמאי וצריך טעם לביטול זה ומהיכי תיתי למימר דע"י בתראי בטלי קמאי ממילא אע"ג דמכוין להוסיף דהא מהאי טעמא כשר דלא הוי מעשה משום דעבר בבל תוסיף ואתקפתא דר"פ להאי לישנא צריך לפרש דילמא לבטולי קמכוין ולא עבר בבל תוסיף וביטול נמי לא הוי בג' קמאי ונעשו בפסול וקרינן ביה ולא מן העשוי אבל הרביעית כשרה גם לר"פ דכבר איבטיל קמאי אבל נראה דגם הרביעית פסולה כיון דהראשונים פסולים א"כ ע"י רביעית לחוד ג"כ לא איבטיל קמאי וא"כ ליכא נ"מ בין הני תרי לישנא אם לא כשעשה כל הד' ציצית בתראי בב"א דבזה לר"פ ג"כ כשרים דקמאי איבטיל אבל כ"ז צ"ע ומי הכריח לסברא זו דע"י בתראי בטלי קמאי. ולענ"ד הי' נראה לפרש דרבא ור"פ לא פליגי לענין דינא אלא רבא קאמר דהיינו טעמא דלא הוי תעשה ולא מן העשוי השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי כיון דנעשית לשם מצוה ועבר בבל תוסיף הרי דנעשית לשם ציצית והוי מעשה ולא דמי לבעלת ג' דלא הוי מעשה כלל ור"פ אתקיף ממאי דלאוסופי קמכוין דילמא לבטולי קמאי מכוין וליכא ב"ת כלל ואפ"ה מעשה איכא כיון דעשאן לבטל לקמייתא ולהניח אלו בתראי חשיב שפיר מעשה ולכי פסיק לקמאי לא מיקרי ולא מן העשוי ועי' במרדכי ובחידושי אנשי שם ולכל הני שיטתי נראה דקמאי לא איפסלי ע"י עשיית בתראי וכי פסיק לבתראי חזרו קמאי להכשירן לכ"ע ואם שניהם בבגד נראה דלר"פ דאמר לבטולי מכוין ובתראי פסולין הם קמאי בהכשרן קאי ויוצא בהן אבל לרבא דעובר בב"ת אינו יוצא בשניהם כ"ז שהן בבגד וגם זה אינו מוכרח דנהי דעובר בבל תוסיף היינו אבתראי אבל מ"מ קמאי בהכשרן קאי ויוצא חובת ציצית ומיד דהוי אמניח ב' זוגות תפלין דעובר בב"ת ואטו ע"י זה לא קיים מצות תפלין כלל. אבל הרמב"ם ז"ל כ' שיטה אחרת בזה אם נתכוין להוסיף שניהם פסולין דנפסלו ע"י איסור ב"ת ולא מהני עוד אפילו יחתוך אחד מהם כיון דכבר נפסלו שוב אין חוזרין להכשירן דהוי תעשה ולא מן העשוי אבל אם נתכוין לבטל הראשונות וחתך הראשונות האחרונות כשרים וכבר עמד הראב"ז ז"ל ע"ד וכתב דאין הראשונות נפסלין ע"י איסור ב"ת וחילק בין הא דאמרינן בסנהדרין גבי זקן ממרא אי עביד חמשה חוטין וקשר דאורייתא גרוע ועומד הוא היינו משום דחוט היתר חוצץ בקשר ע"ש וקשה לי למה הוצרך לטעמא דחוצץ הא בלא"ה לא דמי דהתם בקשר כאחת שפיר הוי גרוע ועומד הוא דלא נעשית כמצותה דד' אמר רחמנא ולא חמשה אבל הכא דהראשונים נעשו בהכשר אין התוספת פוסלתן ואיסורא לבד הוא דעביד בהטלת האחרונים וכ"כ התוס' ז"ל בריש פרקין דלא מיפסלי קמייתא בהכי וכדמוכח מהא דפרק הנחנקין דלא מוקי ציצית בהטיל למוטלת דאיכא ב"ת ולא הוי גרוע ועומד ועי' בזה בה' ממרים בדברי הראב"ד ז"ל ובכ"מ ובלח"מ ז"ל שם ובדברי התוס' ז"ל בפרק הנחלקין ובדברי התוס' ז"ל בסוכה ועוד קשה לדברי הרמב"ם ז"ל אפילו אי נימא דכ"ז שישנן לשניהם ואיכא בל תוסיף שניהם פסולין אבל אם חתך לשנים אמאי לא יחזרו ראשונים להכשירן כיון דתחלת עשייתן בהכשר נעשה ופסולן ג"כ לא מצד עצמן ולא מחמת הבגד דהבגד בר חיובא הוא והרי הדברים ק"ו ומה אם נקרע כנף למעלה מג' אפילו נקרע לגמרי עם הציצית מותר לתופרו והציצית כשרים אע"ג דבשעת קרע נפסלו מכל מקום חוזרין להכשירן אחר התפירה כ"ש בכה"ג וראיתי בדברי האחרונים ז"ל בא"ח סי' י' שכ' בזה דהוי נראה ונדחה דאינו חוזר ונראה ונלע"ד לא דמי להא דהתם בעלתה בו תמרה דנפסל מצד עצמו אינו חוזר ונראה אבל הכא לא נפסל מצד עצמו והרי בסוכה כה"ג דסיככה כתיקנה ואח"כ פורס עליה סדין דנפסל הסכך אם חזר ונטל הסדין חזר הסוכה להכשירה כמבואר בסי' תרכ"ו בא"ח ועי' שם בדברי האחרונים שהביאו דברי הפר"ח לענין מזוזה דבימי סוכה נפטרה ממזוזה אחר סוכות צריך לחזור ולקובעה דהוי תעשה ולא מן העשוי ע"ש דנחלקו עליו אבל כ"ז לא דמי להא דידן דציצית ראשונים אין בהם שום פסול מצד עצמן ויש לדקדק עוד מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בנתכוין לבטל הראשונות מתיר הראשונה או חותכה וכשרה משמע דאין היתר אחר