קרן אורה מנחות יב

פרק הקומץ זוטא דף יג גמ' מהו דתימא טעמא דר"י משום דאין מפגלין בחצי מתיר. היינו מחשב על הקטרת חצי מתיר ולא אשכחן מאן דאמר הכי אם לא לדברי ר' אלעזר לעיל דבעינן לענין הקטרת חוץ עד שיקריב את כולו ולהכי לא תני ר' חייא או כזית דבעינן שיחשב על כל המתיר עיין לקמן דף ט"ו ועיין בתוסי"ט ז"ל שהאריך בזה ופי' בדברי הרע"ב והרמב"ם ז"ל דאין חילוק בין חישב על חצי מתיר או חישב בשעת חצי מתיר ודברי הרע"ב ז"ל וודאי אין נראין כן ומ"ש אם חישב בהקטרת הקומץ היינו על הקטרת הקומץ. ודברי הרמב"ם ז"ל יתבארו לקמן במתניתין דפיגול בקומץ ולא בלבונה בס"ד:

ע"ב גמרא אמר ר' ינאי ליקוט לבונה בזר פסול ומשום הולכה והולכה שלא ברגל שמה הולכה. והרמב"ם ז"ל פסק כר' ינאי בפי"א מה' פהמ"ק ועמשנל"מ ז"ל שם מ"ש ליישב דהא קי"ל הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה ועיין מ"ש בזה בזבחים בשמעתא דטבילת אצבע מפגלת ומשמעות לשון הרמב"ם ז"ל נראה דלאו משום הולכה הוא דפסול בזר אלא משום דהוי כעין קמיצה דמברר חלק גבוה משירים ה"נ ליקוט לבונה כמבואר שם הלכה א' כל המנחות שקמצן אחד מן הפסולים פסול וכן אם לקט לבונה אע"פ שלא קמץ עכ"ל. ואי משום הולכה מאי וכן כו' ומאי אע"פ שלא קמץ ולפ"ז א"ש קצת דהא דמייתי הכא שמעתא דר' ינאי דלכאורה אין ענין למתניתין. ולפי הנ"ל כיון דמסיק דלבונה דאיקבע בחד מנא כוליה חד הוא וא"כ ליקוט הלבונה הוי עבודה דמפריש חלק גבוה משירים ודוק וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל דהא דפיגל בקומץ וכמו שיתבאר שם:

שם תוס' בד"ה לאכול אחד מן הדברים כו' וכתבו דה"ה חלה אחת מסדר אחד כי כל הסדר פיגול גם לר"י והוכיחו כן מדבעי ר"י לקמן בלחמי תודה כו'. ואין זה מוכרח דר"י מיבעיא ליה למסקנא אבל למאי דס"ד השתא דלא עדיפא מחשבה ממעשה גם בחלה א' לא הוי פיגול אלא זו החלה ומה שצדדו דלענין טומאה ג"כ אם נטמאת אחת נטמא כל הסדר הקשה הצ"ק ז"ל מהא דלעיל אם נפרסה חלה אחת כולן פסולות הא נטמאת כולן כשירות ולא נפסל אלא חלה זו לבד ואין כאן קושיא כ"כ דהתם מיירי לאחר שפירקה דכבר בטלה הקביעות ופשיטא דאין האחרות טמאות. ועוד דהרשב"ם ז"ל פי' הא דלעיל בלחמי מילואים והרמב"ם ז"ל פי' בלחמי תודה ובהני וודאי אם נטמא חלה א' לא נטמאו האחרות ומ"מ לענין טומאה וודאי מסתבר דלא נטמא חבירו ומאי אהני הא דהוקבע בסדר אחד הא לא אשכחן אלא כלי מצרף מה שבתוכו לקודם אבל כל שאין בתוך כלי אפילו מנחה דתחלת קביעתה בכלי אחד אם נטמא מקצתה לא נטמא כולה וא"כ נראה דלמאי דס"ד בטעמיה דר"י ה"ה חלה א' מן הסדר לא פיגל אלא אותו החלה לבד אבל למסקנא דהטעם משום דהכ' עשאן שני גופין וודאי אם פיגל בחלה אחת מן הסדר נתפגל כל הסדר דסדר א' וודאי גוף אחד הוא ול"ד אחד מן הסדרים וכתבו התוספ' ז"ל דנקטא לרבותא דר"י הכא ברישא ובסיפא לרבותא דחכמים אע"פ שנטמא כל הסדר השני טהור ולא הבנתי רבותא זו דסיפא ואדרבא אי הוי נקט חלה אחת מן הסדר הוי רבותא טפי דשאר החלות טהורות ומותרות אפילו מאותו הסדר ויותר נראה דבסיפא נקט אחד מן הסדרים אגב רישא אבל לענין טומאה אין כאן רבותא כלל ודו"ק:

שם גמרא אי אמרת בשלמא חד גופא כו'. עיין תוס' ז"ל והפי' הפשוט נראה אי אמרת חד גופא היינו דמה שנפרד לחלקים לא חשיב כאלו הם תרי גופי א"ש דכזית משתיהם מצטרף דהכל אחד הוא אבל אם מה שנפרד לחלקים הוי כאלו תרי גופי כזית משתיהם ג"כ לא ליצטריף ולמסקנא באמת הוי חד גופא ב' החלות הסדרים אלא דאם חישב על אחת מהן עשאן הכתוב כתרי גופי ומש"כ התוס' ז"ל דבקונטרס פי' בע"א לא ידענא אמאי לא ניחא להו בפי' דלדבריהם ז"ל ג"כ הקושיא האי מהא דשתי יריכות חשיבי כתרי גופי לר"פ וכפי' רש"י ז"ל ומאי אהני עירוב מחשבות:

דף יד גמרא הא מני רבי היא כו'. יש לדקדק הא משמע לעיל דלר"י לא מהני אלא אם עירבן במחשבתו ואמר כזית משתיהם אבל אם אמר ע"מ לאכול חצי זית מחלה זו וחצי מזו אין מצטרף ואלו מדברי רבי משמע דאינו כשר אלא אם שחט א' לאכול חצי זית מזו וחבירו לאכול חצי זית מזו אבל אם אמר בשחיטה שתיהן לאכול חצי מזו וחצי מזו הוי פיגול אלמא דרבי לא ס"ל כר' יוסי וצ"ל דל"ד כזית משתיהם אלא ה"ה אם אמר חצי זית מחלה זו וחצי מחלה זו הוי עירוב מחשבה ומצטרפי גם לר' יוסי:

שם תוס' בד"ה הקומץ כו'. עיין מש"כ בזה בחי' בזבחים פרק ב"ש שם:

שם רש"י בד"ה הקומץ כו' בסופו דלא חשיב כבשר אלא בשירי הדם עכ"ל והוא דיבור בפ"ע וצ"ל דלא חשיב בבשר אלא בשירי הדם ואש"ס קאי ומה התם דלא חשיב כו':

ע"ב גמרא פיגל בלחמי תודה מהו במנחת מאפה מהו פירש"י ז"ל דמיבעיא ליה אי פליג ר' יוסי בהא נמי דאותו המין לבד פיגול או כיון דזבח אחת מתירן בחד דמו משמע מדבריו דלא מיבעיא ליה אלא ממין למין אחר אבל בחלה אחת מא' מן המינים גם לר"י כולן פיגול כיון דזבח אחד מתירן והא דבשתי חלות בשל עצרת פליג ר' יוסי היינו משום דיש להם ב' זבחים שני כבשים וכן בלחם הפנים שני בזיכין ובמנחת מאפה פי' דאליבא דר"ש בעי לה דאיכא ב' מינים חלות ורקיקין ומסתמא לשון הש"ס לא משמע הכי מדלא קאמר במנחת מאפה ואליבא דר"ש. והי' נראה לפרש כפשוטו כיון דהני נמי מותעבדי חלות חלות לחוד כי פיגל באחת לא נתפגלה האחרות או דילמא דוקא שתי הלחם דהכתוב עשאן ב' גופין דכתיב שתים כו' אבל בהני לא נאמר בקרא חילוק אפייתם בפירוש אלא מדרשא ילפינן לה כדאיתא לקמן לא עשאן הכתוב כשני גופין ומודה ר"י דאם פיגל על א' נתפגל כולם אלא דלפ"ז קשה קצת מאי איריא מנחת מאפה הא מחבת ומרחשת ג"כ באין עשר עשר ונאפות כל אחת לעצמן ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל פי"ג מה' מעה"ק בלח"מ ובמשנל"מ ז"ל שם. ומדברי הרמב"ם ז"ל שם בפי"ז מה' פהמ"ק נראה שמפרש כמש"כ וז"ל שם וכן אם חישב מחשבת הזמן באחת מחלות התודה או באחת מחלות מנחה מאפה תנור הרי כל החלות פיגול וקמ"ל דקי"ל כרבנן ולא כר' יוסי ואי נימא דבחלה אחת לכ"ע נתפגל אותו המין א"כ הוי ליה לאשמעינן רבותא דאם חשב על מין אחד האחרים ג"כ פיגול ועוד דבמנחת מאפה תנור ליכא ב' מינים דקי"ל דלא כר"ש ומאי קמ"ל בזה אלא וודאי משמע דאפילו באותו המין מיבעיא ליה אם פיגל בחלה אחת אם נתפגלו האחרות וכנ"ל ועי' בכ"מ ז"ל שכתב על דברי הרמב"ם ז"ל בעיא דר' יוחנן הוא ופשטי' ואין זה מדוקדק דלרבנן לא מיבעי' ליה לר"י וכי קמיבעי' ליה לר' יוסי אי גם הוא מודה בהני דכולם נתפגלו והא דמודה ר' יוסי דכל החלות פסולות אלא דאין צריך לדקדק טעמא מאי אי לא הוי אלא מדרבנן משום גזירה וכי הא דאיתא לקמן או י"ל דכולן פסולות משום דהאחת נתפגלה הוי כנפרסה אחת מהם דכולן פסולות אבל ז"א דאם נפרסה לאחר הקטרת הבזיכין תו לא מיפסיל והעיקר דכולן פסולות משום דהקטרת הבזיכין ושחיטת הכבשים הי' בפסול ואין מי שיתירן ודוק:

ע"ב גמרא איני והא תני לא כו'. לפי מסקנת הש"ס נשאר רומי' דברייתות בקושיא ולא אשכחן תנאי דפליגי בזה וע"כ ברייתות פליגי אהדדי ולא שכיחא כי האי סוגיא:

דף טו גמרא רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות ור"י סבר אין הציץ מרצה. ופירש"י ז"ל הילכך לא הוי זריקה מעליא ולא משתרי טהור והתוס' ז"ל ביארו יותר דהוי כאיבוד ושרוף ולא מהני זריקה לטהור. ולא הבנתי למה הוצרכו לזה דהזריקה זריקה מעלייתא היא אפילו באבוד ושרוף וכדתניא לעיל נפרסה אחת מהן מקטיר עליהם הבזיכין אלא דכולן פסולות כדנפקא לן מקרא לעיל וכשירים שחסרו בין קמיצה להקטרה וכי מרצה ציץ בטמא לא הוי כאבוד ומהני דהשאר מותרות וכן איתא לעיל. וא"ש בזה מה שדקדקו התוס' ז"ל דלר"י טומאה הותרה בצבור ולא מיבעי' ציץ לרצוי' דהכא בלא"ה זריקה מעליא הוא ומ"מ שנחסרה אחת מהם כולן אסורות ולא מהני בזה היתר צבור אם לא ריצוי ציץ ואיתותב ר"פ ומסיק דטעמא דר"י דלימוד ערוך הוא דאין קרבן ציבור חלוק וא"כ ע"כ ר"י נמי ס"ל הציץ מרצה על אכילות דאל"ה למה ליה טעמא דאין קרבן ציבור חלוק ויש כאן מקום עיון בדברי הרמב"ם ז"ל דהא הוא ז"ל כתב בפ"ד מה' ביאת מקדש דאין הציץ מרצה על אכילות וא"כ למה פסק