קרן אורה עירובין צב

מחצר לחצר אפילו אליבא דר"א מבטלין וחוזרין ומבטלין ועיין בריטב"א ז"ל שעמד ע"ז ופי' הסוגיא כפי טעמו של רבא דלמ"ד דאיסתליק מרשותא הוי כחוכא ולמ"ד דלא איסתליק לא מיחזי כחוכא דהוי כמו מתנה ע"מ להחזיר ולפ"ז א"ש הא דאמר רב אחא בר תחליפא משמי' דרבא ועיין לח"מ בזה ודבריו ז"ל צ"ע דו"ק:

דף סט ע"א גמרא אמר רב יוסף אימא אינו אוסר וכן אמרו בירושלמי דבישראל אינו אוסר כלל לר"מ והכא ס"ל לר"מ דצדוקי הרי הוא כישראל ואינו אוסר והא דאמר מהרי היינו משום דמודה ר"מ דבעינן חזקה תחילה ור"י ס"ל דאפי' אחר חזקה אוסר כדאמר ר"י במזיד אוסר והיינו אפי' אחר שהחזיקו וא"כ לתרווייהו הרי הוא כישראל ואיכא התם לישנא אחריני דר"י ס"ל דאין לו ביטול רשות כלל ובש"ס דילן נמי איכא הני תרי לישנא אליבא דר"י ועיין בריטב"א ז"ל שמביא בשם הירושלמי לחלק אליבא דר"י בצדוקי דנהי דמהני ביטול מ"מ יכול לחזור בו אפילו לאחר שהחזיקו דלא אלים ביטולי' ובזה לא הוי כישראל דאחר שהחזיקו אינו יכול לחזור בו ולא הבנתי דכיון דמגיה בירושלמי בד' ר"מ אינו אוסר ש"מ דמשמע לי' דמתני' דמי שנתן רשותו כו' מיירי אפילו אחר חזקה ואפ"ה אמר ר"י במזיד אוסר אלמא דאפילו בישראל יכול לחזור בו אפילו אחר חזקה וצ"ע:

שם תוס' בד"ה כאן במומר לחלל שבת בפרהסיא והקשו הא סתם צדוקים מחללין שבת במילי דרבנן ותירצו שמתייראין הן מן הפרושים. ומלשון הרמב"ם ז"ל נראה דצדוקים לא הוי בכלל מחללי שבת בפרהסיא כיון דמודים הם בשבת אלא שכופרים בתורה שבע"פ ואינן מודים בעירוב אינן חשובין ככותים לכל דבריהם ובעיקר דברי התוס' שכתבו דאפילו במילי דרבנן חשיב מומר יש לרבינו יהונתן בזה שיטה אחרת וכן הוא דר"מ ור"י במתניתין פליגי בזה לר"י צדוקי לא חשיב מומר אע"ג דמחלל שבת במילי דרבנן ומש"ה אמר דצדוקי אינו ככותי ור' יהודא ס"ל דגם במילי דרבנן חשיב מומר ולהכי אמר צדוקי הרי הוא ככותי וא"כ לא קשיא קושיית התוס' והוא אזיל בשיטת רש"י ז"ל במחלקותן בהא דעד שלא נתן רשותו והוציא דפליגי אי חשיב מומר בהוצאה במזיד ולא ניחא ליה בשיטת ר"י ז"ל משום דס"ל דאפילו כשהחזיק אחר הביטול יכול לבטל אח"כ והא דאמר ר"מ אוסר היינו עד שיבטל וא"כ ליכא לפרושי כשיטת ר"י ז"ל וע"כ מטעם מומר הוא דפליגי ור"מ ס"ל דלא הוי מומר במילי דרבנן אבל במילי דאורייתא מודה ר"מ דהוי מומר אלא דלפ"ז אמאי מוקים הש"ס הא דתניא מומר בגילוי פנים אינו מבטל רשות דווקא כר' יהודא הא אפילו כר"מ נמי אתיא ובמילי דאורייתא וי"ל דלר"מ לא בעינן פרהסיא דהא ס"ל חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה והוי מומר לכל התורה ופשיטא דהרי הוא ככותי לכל דבר וא"כ לר"מ אין חילוק בין בצנעה לפרהסיא דבמילי דאורייתא אפילו בצנעה הוי מומר ובמילי דרבנן אפילו בפרהסיא לא הוי מומר ולפי שיטה זו כ"ע מודים דמומר לכל התורה אינו יכול לבטל רשות אבל לשיטת התוס' שכתבו דר"מ ס"ל דמומר לחלל שבת בפרהסיא מבטל רשות צ"ל אליבא דר"מ דמומר לכל התורה נמי יכול לבטל ואפ"ל דאפילו ר"י דאמר שאינו משמר שבתו בשוק אינו יכול לבטל מודה במומר לכל התורה בצנעה דיכול לבטל דדווקא מחלל שבת בפרהסיא דהוי אינו מודה בעירוב הוא דאינו יכול לבטל אבל בצנעה יכול לבטל דישראל מומר הוא ועיין ברא"ש ז"ל שהביא בשם הר"מ ז"ל להלכה דצדוקי הרי הוא ככותי דמחלל במילי דרבנן בפרהסיא. ונראה דאזיל בשיטת רבינו יהונתן דפלוגתייהו הוא במילי דרבנן והרא"ש ז"ל נחלק עליו ופסק דצדוקי אינו ככותי ויש לעיין בדבריו ז"ל דהא איהו מודה דמחלל שבת בפרהסיא אפילו במילי דרבנן אינו מבטל רשות ולשיטת התוס' היינו כר' יהודא דאמר צדוקי הרי הוא ככותי ות"ק ס"ל דאפילו בפרהסיא יכול לבטל וא"כ לעיקר ההלכה שניהם שוין וכ"ת דצדוקי איכא בינייהו לדעת הרא"ש ז"ל לא חשיב מחלל בפרהסיא וא"כ אין זה ענין למחלוקת ת"ק ור"ג וי"ל דדברי ת"ק הוא דעת שלישית וס"ל דצדוקי הרי הוא ככותי אפילו אינו מחלל שבת בפרהסיא ור' מור"י נחלקו אליבא דר"ג דאמר צדוקי אינו ככותי לר"מ אפילו בפרהסיא אינו ככותי ולר"י דווקא בצנעה ועדיין אין הדברים מיושבין כל הצורך וצ"ע:

ע"ב תוס' בד"ה יש להן מותר לו ולהן עיין סי' ש"ע באה"ע מש"פ דברי התוס' ז"ל והעלה בדעתם דאכסניא ישראל אוסר מיד אם יש לו מקום פיתא בפ"ע וההוא דירושלמי איתמר בכותי הבא לדור. ולא הבנתי דבריו ז"ל דבהדיא כתבו התוס' לקמן דף ע"ב בד"ה ומודים דמלמד אינו אוסר על הבעה"ב דע"מ כן לא הכניסו לביתו לאסור עליו ודווקא היכא דכח כולם שוה כמו חמשה ששבתו בטרקלין או בפונדק כמש"כ התוס' ז"ל בד' ס"ו ועיין באה"ע שם שהביא ראיה מדברי התוספות בדף ס"ו ואני לא הבנתי ועיין מהרש"א ז"ל מש"כ בזה ובעיקר הדבר שכתבו הפוסקים לפרש הא דאכסניא אינו אוסר דווקא בכותי אבל בישראל אוסר מיד מדברי התוספתא לא נראה כן דהכי איתא התם הקסטור עד יום אוסר מיד אימתי בזמן שיחדו לו בית דירה אבל לא יחדו לו בית דירה או שאין עמהן דיורין אינו אוסר אלמא דמיירי בישראל דבעכו"ם ליכא נ"מ אי יש עמהם דיורין או אין עמהם דיורין ועלה קאמר אכסנאי אינו אוסר לעולם אפילו בישראל וצריך ליישב דברי התוספתא עם הירושלמי בזה:

שם גמרא ש"מ מבטלין וחוזרין ומבטלין ותיקשי למ"ד אין מבטלין כו' קשה הא רב אשי אוקי לעיל למילתי' דרב ושמואל בפלוגתא דר"א ורבנן וכיון דמתני' אתיא כרבנן ודאי מבטלין וחוזרין ומבטלין ולמש"כ הרא"ש ז"ל דשמואל מוקי למתני' כר"א וכגון דפי' דאינו מבטל רשות ביתו וא"כ גם לר"א מבטלין וחוזרין ומבטלין כו' כיון דלא איסתליק מהאי ביתא לגמרי וצ"ל דהקושיא קאי ארבא דאמר טעמא משום חוכא ואיטלולא אבל למה שפירש הריטב"א ז"ל דרב אשי מוקי לה כתנאי אפילו לטעמי' דרבא הדק"ל מ"ק ש"מ פשיטא דכן הוא וי"ל דהש"ס אזיל הכא בשיטת סתמא דגמרא לעיל דמוקי לתרווייהו ככולי תנאי וק"ל:

שם במשנה ביתו אסור מלהכניס ולהוציא לו לעיל בפ' עושין פסין אמר ר"א דאפילו אם ביטל רשות ביתו ג"כ אסור להוציא מביתו לחצר וכתב רש"י ז"ל הטעם משום דהוא יחזיק ברשותו. וקשה לי על לשון הרמב"ם ז"ל שכתב ביטל להם גם רשות ביתו כולם מותרים משום דהוי כאורח ולא ביאר דמביתו אסור להכניס ולהוציא וברבינו יהונתן ז"ל ג"כ צ"ע בטעמו שכתב להא דהוא אסור מביתו. והאי טעמא לא איצטריך במתניתין היכא דלא ביטל רשות ביתו ע"ש ועל דברי הרמב"ם ז"ל י"ל דס"ל דהא דאמר ר"א דלו אסור אפילו אם ביטל רשות ביתו היינו דווקא בסתמא אבל היכא דביטל בהדיא רשות ביתו גם לו מותר ובירושלמי אמרי לעיל בפרק עושין פסין לר"א יהי' כאכסנאי ויותר לו ומשני משום קנס קנסו ר"א א"כ י"ל דרבנן לא ס"ל האי קנסא ומכאן נמי מוכח כמש"כ ר"ח ז"ל דאכסנאי ישראל נמי מותר ואין לחלק בין אורח דהכא לאכסנאי ודו"ק:

שם גמרא לא צריכא דהדר חד מינייהו ובטיל לחברי' כו' עיין ברבינו יהונתן במתני' שכ' דמשמע מכאן דאם עשרה מבטלין לאחד צריכין שיבטלו בב"א והוא נגד דבריו ז"ל במה שפירש בגמרא דדווקא היכא דלא יקנה לו הרשות כשנתנו להם ביחד אבל אם ביטלו לאחד אפילו בזא"ז שפיר דמי וכ"כ הריטב"א ז"ל בהדיא ע"ש:

דף ע ע"א תוס' בד"ה יורש מהו שיבטל כו' ולא מהני עירובן לגבי חצר שירש כו' עיין מהרש"א ז"ל מה שדקדק על דבריהם לעיל בד"ה הכא במאי עסקינן שכ' א"נ כגון שזה עצמו שעירב הוא היורש אלמא דמהני מה שעירב אף לירושה ותי' דהתם המוריש ג"כ עירב א"נ כגון שהיורש דר שם ולא הבנתי א"כ למה להו עירב ואמאי קרי להו אחד שעירב הא תרווייהו כחד חשיבי. ומה שיש לדקדק בזה הוא לפי פי' התוס' דזה שעירב הוא היורש א"כ מאי פריך אסיפא ואי דהוי ומית אמאי לא ומאי קושיא דילמא ס"ל יורש אינו מבטל ואינו יכול לבטל חלק שירש מאביו וצ"ל דגם לזה מהני מה שעירבו תחילה וק"ל:

שם בא"ד ומהא דאמר לעיל אפילו שכירו ונלקיטו כו' ולמש"כ כשיטת הרמב"ם ז"ל מוכח דבישראל נמי יכול שכירו ולקיטו ליתן עירובו עיין לעיל דף ס"ד:

שם גמרא חוץ ממבטל רשות איהו אין יורש לא עיין רש"י ותוס' ז"ל ול"נ לפרש דהכי דייק הש"ס מדקתני חוץ ממבטל