קרן אורה ברכות כא

אבל במעשה קדירה ובשאר שבעת המינין שאינם סועדים אין להם רכה מה"ת

והנה הראשונים ז"ל כבר הביאו ראיה דברכה מעין ג' דשאר מינים לאו דאורייתא היא מהא דאמרינן לעיל אם סיים בדנהמא אתמרי יצא אף דלא אמר אלא הזן לבדו

עוד נראה להביא ראיה מהא דקי"ל אין מזמנין על הפירות ואי נימא דכל הז' מינים הם בכלל דואכלת ושבעת וברכת. א"כ יהיה ג"כ בכלל ברכת הזימון דהא מחד קרא נפקא לן לכולהו. ואין לומר כיון דברכת הזימון ילפינן מואכלת ושבעת וברכת א"כ אינה מחוייבת אלא במקום שביעה א"כ בכל הג' ברכות נמי לא יתחייבו שאר המינים אלא ע"כ לשיטת הסוברים דברכה מעין ג' מה"ת ע"כ צריך לומר דקרא דואכלת קאי גם אכל הז' מינים אלא דארץ הפסיק הענין לחייבו אפת ג' ברכות מיוחדות אבל מן הזימון אמאי יפטרו ואין לומר דבפירות אין דרך לקבוע יחד אכילתן מש"ה פטור מן הזימון א"כ תיקשי מהא דר"ג באכילת כותבות נתן רשות לר"ע לברך קושית התוס' שמה והא אין זימון לפירות דכי היכא לדידן ברכה מעין ג' מה"ת לשיטה זו ואפ"ה אין זימון משום דאין בהם קביעות ה"ה לר"ג דחייב לברך עליהם כל הברכות נמי אין להם זימון. ולולי ד' התוס' ז"ל באמת הייתי אומר דגם לר"ג אין זימון בפירות והיה מיושב בזה קושיית התוס' שם א"כ לעולם יתחייבו בזימון ומה שנתן ר"ג לר"ע רשות לברך היינו להוציא את כולם מן הברכה ואין זה ענין לברכת זימון דהיא ברכת נברך. וכן משמע בריש פ' ג' שאכלו גבי הא דפליגי רב ור' יוחנן בשנים אם רצו לזמן דמסקינן התם תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר אם רצו לזמן אין מזמנין דאמר ר"י שנים שאכלו כ"א יוצא בברכת חבירו לומר שאין ברכת הזימון ביניהם הרי לפניך דזימון לחוד. ולהוציא הברכה לחבירו לחוד. והשתא אין שום חילוק בין פת לפירות לענין להוציא האחד את חבירו בברכתו. ולא ידענא מנ"ל להתוס' דלהוציא את חבירו תליא בזימון כדמשמע בתוס' גבי מעשה דר"ג וגבי מעשה דבר קפרא בריש פ' ג' שאכלו. ועיין בתוס' בחולין בפ' כה"ב שהאריכו שם בזה. ובהא דהסיבו אי איירי בברכה ראשונה או בברכה אחרונה ומש"כ שם דברייתא כיצד סדר הסיבה איירי בברכה אחרונה אינו מובן דבהדיא איירי בברכה ראשונה ועיין במכילתין ותשכח

ואיידי דאיירינן בברייתא דכיצד סדר הסיבה ארשום מה שיש לי לדקדק בדברי הרא"ש ז"ל שכתב בהני תרי לישני דרב ללישנא קמא מידי דחשיב בעי הסיבה ור' יוחנן סבר דיין נמי חשיב אבל שאר דברים כולהו לא בעי הסיבה. וללישנא בתרא מידי דחשיב מהני ליה הסיבה לר' יוחנן יין נמי חשיב ומהניא לי' הסיבה ושאר כל הדברים כולהו לא מהני להו הסיבה ע"כ דבריו ז"ל ופריך הש"ס על רב מרישא ומסיפא דברייתא להני תרי לישני ומשני לה. והנה בתוספתא נאמר בסדר הזה ג"כ פרפראות ואמרו ג"כ בתחלה כ"א מברך לעצמו ולבסוף אחד מברך לכולם עי"ש וכן משמע מפירש"י ז"ל במשנה דבירך על הפרפרת שכן היה גירסתו והשתא לפי ד' הרא"ש ז"ל דללישנא קמא שפסק כוותיה בשאר דברים לכ"ע לא בעי הסיבה וא"כ תיקשי להו מהאי דינא דפרפרת ויש להסתייע מזה לדברי התוס' גבי עובדא דבר קפרא דבשאר דברים לכ"ע בעי הסיבה עיי"ש ועיין בד' הרמב"ם ז"ל בזה וכבר האריכו בדינים אלו הראשונים והאחרונים כולם ז"ל

ועיקר ההכרח לדעת התוספות לחלק בין ברכה ראשונה לאחרונה הוא מדאמר אביי נקטינן שנים שאכלו מצוה לחלק ובברכה ראשונה מצינו דאחד מברך כמו באור ומוגמר ויין וכבר חילקו התוס' ז"ל משום דבהמ"ז דאורייתא חילוק ברכות עדיף. אבל מהא דחולין לא משמע כן דמדייק התם גבי פירות נמי דמצוה ליחלק והתם ברכה דרבנן היא. והרבה יש להאריך בזה אבל לא בזה אנו עסוקין כעת

נחזור לראשונות דאין הכרח מהא דאין מזמנין על הפירות דברכה מעין ג' לאו דאורייתא דאפילו אי מה"ת היא אין זימון לפירות וכן לר"ג. אלא דלפ"ז לפי מה שפירש"י ז"ל ורב אלפס ד' רב ששת בפ' ג' שאכלו דברכת הזימון הוא עד הזן ויחיד אין צריך לומר הזן א"כ מאי קאמר ר"ג דעל הפירות יברך ג' ברכות הא ליכא אלא שנים. ודוחק לומר דהטוב ומטיב מה"ת לר"ג. ועוד קשיא מר"ע דאמר אפילו אכל שלק והוא מזונו מברך ג' ברכות ור"ע ס"ל דהטוב ומטיב לאו דאורייתא ודוחק לומר דחשיב להטוב ומטיב דרבנן בכל הברכות. אבל כבר הקשו התוס' ז"ל על שיטה זו כמה קושיות חמורות ועוד יש להקשות מהא דאמרינן לעיל דסיים בדנהמא על תמרי יצא וזהו בברכת הזן ולשיטת רש"י ז"ל מה ענין ברכת הזן לתמרי כיון דאין יחיד אומרה ועוד אמאי אין ברכת הארץ פותחת בברוך כיון דביחיד לאו סמוכה לחברתה היא. ואין לומר דסיים בדנהמא היינו על הארץ ועל המזון דתמרים לאו מזון הם. ובאמת צריך להבין מאי איריא תמרים דזייני הא כל מילי זייני מהא דאמרינן כל הזן עלי אסור בכל חוץ ממים ומלח

וראיתי להגאון ז"ל שכתב על הא דאמר ר"ג לר"ע גבי כותבת עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת ואדרבה יחיד ורבים הלכה כרבים אלא משום גם אם היה עושה כר"ג היה יוצא על התמרים. ולא הבנתי דוודאי הני ג' ברכות דפרי העץ לא יאמרו בנוסח אחד עם ג' ברכות של לחם וא"כ בלא"ה לכ"ע אם יאמר ג' ברכות ודאי יצא

ולפי מאי דכתיבנא לר"ג לא בעינן כדי שביעה כיון דמברכין על הפירות וא"כ קשיא לי הא משמע לעיל בברייתא דר' יהודא ס"ל כר"ג בשבעת המינים ואמאי אמר במתניתין עד כביצה לאביי דדריש אכילה שיש בה שביעה ואף ר' יוחנן דמחליף השיטה ור"י אומר עד כזית היינו מחמת המשנה דפסחים אבל בלא"ה לא היה מחליף ולפי מאי דמשמע דס"ל כר"ג בלא"ה ע"כ צריך להחליף שיטתן ואפשר לומר דר' יהודא קאמר משמו של ר"ג אבל לי' לא ס"ל והנה לפי הנ"ל היה נראה לומר דאף דפליגי ר"מ ור"י לענין בהמ"ז של פת ור"י מצריך דווקא כביצה היינו לענין ג' ברכות דבעינן בהם כדי שביעה אבל בשאר מינים אפילו בכזית צריך לברך כיון דאין בהם שביעה א"כ צריך לברך אחר סתם אכילה דהוי בכזית. אבל מד' התוס' שהביאו ראיה מעובדא דזית מליח לא נראה כן וגם אם נאמר דברכה מעין ג' צריך לברך אפילו בכזית גם לר' יהודא א"כ היה צריך לברך גם אפת בכזית ברכה מעין ג' ולא מצינו זה והנה נחלקו הראשונים בהני קראי דדרשי ר"מ ור"י מר דריש ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתייה ואכילה בכזית ומר דריש ואכלת ושבעת אכילה שיש בה כדי שביעה זו כביצה ושיטת התוס' בזה דכל זה הוי אסמכתא בעלמא דמה"ת בעינן שביעה גמורה וכדאיתא בפ' מי שמתו והרבה מהראשונים סוברים דדרשא גמורה היא ולר"מ מה"ת בכזית ולר"י בכביצה. ולשיטה זו אפשר לחלק אליבא דר' יהודא לענין שאר מינים דחכמים תיקנו לברך מעין ג' לא בעינן כביצה אבל לשיטת התוס' דרבנן תיקנו כביצה בפת מסתמא תיקנו כן לכל הברכות שלאחריו. והנה עיקר ההכרח לדעת הסוברים דבדאורייתא פליגי ר"מ ור"י הוא מהא דאמר ר' יוחנן להוציא את אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן ומשמע דיכול להוציא אפילו למי שאכל כדי שבעו ולדידי קשיא דהא ר' יוחנן משמע דס"ל דמחלוקת ר"מ ור"י הוא מדרבנן מדאיצטריך להחליף שיטתן ועוד א"כ לר"מ לא בעינן שביעה באכילה והדק"ל א"כ כל ז' המינים יתחייבו בברכה ואי משום דכתיב לחם דוקא א"כ מאי פריך לעיל איין ליבעי ג' ברכות וכדכתיבנא לעיל ועוד יש לומר איפכא אמאי לא אמרינן ג' ברכות אשתיית יין כיון דכתיב ושבעת זו שתייה ועל שניהם נאמר וברכת א"כ גם איין בכלל הברכה וכבר יש מקצת פוסקים שכתבו דאין צריך לברך בהמ"ז אלא באכילה ושתי' ורמ"א ז"ל הביא דעת זו בש"ע סי'.. אבל יחידאה היא ואין לזה שום שורש בש"ס אלא ע"כ ושבעת היא מילתא אחריתי ומיירי בשתייה בלא אכילה וא"כ מצינו ברכה מה"ת גם אשתייה ורבנן אמרו דאין צריך לברך אלא אפת. ומזה נראה דהאי דרשא אסמכתא היא ומה"ת בעינן כדי שביעה ממש אלא דלא נאמר בשום מקום שיעור כדי שביעה וכי ניתן לכ"ע שיעורו בידו כ"א לפי שבעו וצ"ל דהיינו שיעור קביעות סעודה האמור בפת הבאה בכסנין. ומהך דינא גופא דפת הבאה בכסנין דבלא קביעות סעודה מברך במ"מ ומעין ג' ובקביעות סעודה מברך המוציא וג' ברכות משמע נמי דבעינן כדי שביעה מה"ת ע"כ בפת הבאה בכסנין שאינו פת גמור אוקמוה אדאורייתא אבל אי כזית אי כביצה מה"ת הוא א"כ ממ"נ אי פת הבאה בכסנין מיקרי לחם