קרן אורה מועד קטן קס

אלמא כל שבא לידו חשיב דבר האבד וה"נ הריוח אם יוכל להרויח עתה ולאחר המועד יפסיד הוי דבר האבד ולפי דבריו ז"ל קשה קצת אמאי אסר רבא לעיל גבי תמרי תחלני למצינהו והוא עצמו התיר לקמן גבי בדיתא לבאי ובלא ס' הריטב"א ז"ל הי' אפ"ל דהתם הוי הפסד גדול והכא לא הוי הפסד כ"כ אבל לסברתו דיליף בק"ו לרווחא דחשיב הפסד א"כ כש"כ בתמרי תחלני דיפסיד מן הקרן וצ"ל דההפסד דתמרי תחלני לא פסיקא כ"כ עוד הי' נראה דלקמן גרסינן רבה מדמהדר לי' אביי:

דף יא גמרא ה"ק שפין את הסדקין כעין מעגילה ביד וברגל ולפ"ז אינו מיושב אבל לא במחלצים דתנן במתני' כיון דאפילו במעגילה לא כש"כ במחלצים אבל בירושלמי מתרץ דמעגילה דמתני' היינו מעגילה קטנה וברייתא דר' חייא דמייתי התם דאסור היינו במעגילה גדולה ועיין ברש"י וברי"ף ז"ל שכתבו מעגילה דרך אומנות יותר ממחלצים ולפ"ז א"ש דביד וברגל מותר אפילו כעין מעגילה אבל במחלצים אסור אבל לא משמע כן מהא דפריך הש"ע השתא כו' ואולי למסקנא כ"כ וגם זה ראה דרש"י ז"ל במתני' פי' לה אתנור שפין את הסדקין שבתנור וברש"י וברי"ף פי' דקאי אגג לתקן המעזיב' וכן נראה דאלו אתנור הא קי"ל לעיל יגמור כל מלאכתו וגם הו"ל למיתני' לעיל גבי מעמידים תנור כו' וק"ל והריטב"א ז"ל הביא ג"כ גירסא אחת בשם רש"י דמעגילה הוי מעשה אומן יותר ממחלצים ע"ש וכ"כ הנימוק"י עי' ברבינו ירוחם בנתיב רביעי חלק חמישי שכ' דגם במעגילה מותר והוא נגד משמעות הש"ס:

שם גמרא ורמינהו עד ימיו הי' פטיש מכה בירושלים כו' ורב אשי משני הא ר' יהודא הא ר"י ולפ"ז לא קי"ל כתקנתו של יוחנן כה"ג וגם הוא עצמו לא תיקן לבטל המלאכה לגמרי אלא לעשות' ע"י שינוי וק"ק לפ"ז מאי אירי' פטיש דתיקן הא עוד יש הרבה דברים דאיכא בין ר"י לר"י והי' נראה דתקנתו הי' בשביל קלא אלא דלא חיישינן לזה אלא לר"י דבעי שינוי בדבר האבד וה"ה דיש לחוש לקלא אבל לר"י דלא בעי שינוי גם לקלא ליכא למיחש ומש"ה פירשו המפרשים במ"ש ובסוטה דמטעם קלא הוא דאסר:

שם גמרא שרא להו רבא למימלח מינייהו כו' ולאידך לישנא שרי להו לצוד ולמימלח כו' כבר הבאתי לעיל קושית הראב"ד ז"ל אמאי לא שרי להו לצוד משום דלאחר המועד לא ימצאם והרא"ש ז"ל והנמוק"י הביאו דבריו ז"ל ובישובו על קושיא זו רואה אני נ"מ גדולה ביניהם הרא"ש ז"ל כ' בשמו ב' תירוצים או משום דמציאה שאני דלא הוי אלא רווחא אבל לפרקמטיא ביטול דידה פסידא הוא ויכול לבא לידי הפסד גדול ולפ"ז לא שרינן רווחא אלא בפרקמטיא דווקא או משום דבפרקמטיא ליכא מלאכה ולא טירחא ומש"ה שרו משום עבורי רווחא אבל הכא מליחת דגים איקרי מלאכה וגם איכא טורח ויש לדקדק למה כתב דהמליחה מלאכה היא וזה אינה אלא מדרבנן דאין עיבוד באוכלין ואמאי לא כתב דהצדה מלאכה גמורה ומשום הכי לא התירו לצוד והנימוק"י ז"ל לא הביא האי תירוצא לחלק בין מציאה לפרקמטיא אלא כ' ואין לומר משום דהכא איכא טירחא ובפרקמטיא ליכא טירחא דא"כ להשקות בית הבעל דליכא טירחא אלא הרווחה לישתרי ומסיק דעיקר תליא במלאכה דפרקמטיא אין בה מלאכה מש"ה התירו אפילו להרווחה בעלמא אבל מלאכה לא התירו משום הרווחה אלא משום פסידא ונראין הדברים דכל חד לשיטתי' הרא"ש ז"ל לשיטתי' הביא שפיר לחלק בין מציאה לפרקמטיא והנימוק"י לשיטתיה כמה שאבאר דהנה לדברי הרא"ש ז"ל ודאי א"א לומר דכל העברת ריוח שרי מדפקפק לאסור הלוואה במועד אע"פ שלא ימצא אחר המועד וכן מוכח ממה שהביא דברי הירושלמי אין פסיד מן קרנא וע"כ לא כתב דעבורי רווחא פסידא היא אלא בדבר שאינו מצוי כמו שיירא והב"י ז"ל דקדק בסברת הרא"ש ז"ל כיון דס"ל דהעברת ריוח חשיב פסידא אמאי לא התירו אם יום השוק הוא במועד ותי' דיום השוק יהי' ג"כ אחר המועד ואין בזה אלא ספק שמא לא יוכל למוכרו ביוקר אין זה דבר האבד ולפענ"ד א"א לומר כן דא"כ הלוואות לישתרי היכא דלא ימצא אחר המועד למי להלוות וגם לישנא דהירושלמי משמע דאפי' ודאי יפסיד הריוח לא מיקרי משום זה דבר האבד אלא ע"כ נראה בדעת הרא"ש ז"ל דעבורי רווחא לא חשיב פסידא אלא בדבר שאינו מצוי כגון שיירא העוברת דהריוח יכול להיות הרבה וגם אין בו זלזול מועד כ"כ כיון דאינו מצוי בזה התירו למכור ולקנות במועד אבל דרך תגרים בעלמא שפעם ביוקר ופעם בזול אסור למכור בחוה"מ אפי' יוזל אח"כ ע"פ דרך המסחור דכל פרקמטיא כן הוא ועיין בנימוק"י שכתב על רבינא דהו"ל עיסקא ושהיי' כו' דעביד לפנים משורת הדין אע"פ דהי' עומד ליפסד הרבה ול"נ דקמ"ל בזה דהעברת ריוח לא חשיב דבר האבד והיינו דשיתא אלפי נמי הוי ריוח גדול והי' מקום להתיר למכור שמא יוזל אח"כ ויפסיד הריוח אפ"ה שהיי' עד בתר מועדא והוכפל לו הרווח עכ"פ זה נראה עיקר בדעת הרא"ש ז"ל דלא התירו אלא בריוח שאינו מצוי וזה שהקשה מהני כוורי דהוי ג"כ דבר שאינו מצוי ואמאי לא התירו לצוד ולהרויח וע"ז שפיר משני דע"כ לא התירו אלא בפרקמטיא דביטול דידיה חשיב פסידא אבל מציאה לא דמי אלא להעברת ריוח בעלמא ולא התירו אפילו באינו מצוי כיון דליכא בי' פסידא כלל ולא יקשה אליבי' משדה ביהב"ע דלא התיר הרווחה משום דלא כל הרווחה התירו וכנ"ל אבל הנימוק"י לשיטתי' דיליף מדברי הירושלמי הדא שיירתא דכל העברת ריוח חשיב פסידא ומש"ה התיר הלוואות במועד וא"כ לא מצינן לשנויי מציאה שאני דעכ"פ רווחא הוא ועוד דא"כ יקשה משדה ביהב"ע אמאי לא התירו משום הרווחה ע"כ לא חילק אלא משום דלא התירו שום מלאכה בשביל הרווחה ולא התירו אלא פרקמטיא דלאו מלאכה הוא וזה ברור אלא דלפ"ז לר"מ דמתיר השקאת ביהב"ע אע"פ דאין בה אלא הרווחה אטו אליבי' לישתרי לצוד ולהרויח א"כ כל בעלי אומניות לישתרי וכמבואר בירושלמי סוף פירקין אמתניתין דכל כבשום כו' דאמר ר' בא אם דבר האבד הוא מותר לכובשן אפילו שלא לצורך המועד ומייתי התם ברייתא לא יצא אדם ומלקט עשבים ומוכרן בשוק שלא לצורך המועד אמר רב הושעיא אם אומר את נמצאת מתיר את האומנות במועד ופריך ולא כן אמר ר' בא אבל אם הי' דבר האבד מותר ומשני מתניתא בשלקטן ברגל פי' ללקוט ברגל לא התירו משום דבר האבד דא"כ כל בעלי אומנות יאמרו כן דיפסידו הרווחה שלהם וי"ל דע"כ לא שרי ר"מ אלא הרווחה שבא לרשותו כמו ביהב"ע אבל מה שלא בא לרשותו לא התירו כמו כל בעלי אומנות. ומדברי הירושלמי האלו יקשה בעיני החילוק של הרא"ש ז"ל דמציאה שאני דהא חזינן דאפי' לקיטת עשבים לא התירו וכן כל בעלי אומנות וצ"ל דבאמת מציאה לאו דווקא אלא לא התירו אלא במקח וממכר וגם על דעת הריטב"א ז"ל שכתב דלקנות אסור אפילו אירע לו בזול והביא ראי' מהא דלא שרינן בהני כוורי לצוד לכתחילה יש לתמוה דא"כ תיקשי דברי הירושלמי דידי' אדידי' דבשיירא מתיר למיזבן מיני' משום דמוזלא עבידתא וללקוט עשבים אוסר אלא ע"כ צריך לחלק בחד מהני אנפי או דמקח וממכר ביטול דידי' פסידא הוא בין למכור בין לקנות או משום דמלאכה לא התירו משום הרווחה וחילוק זה נראה עיקר וכן משמע מהוכחה דבעלי אומנות ודו"ק היטב בכ"ז כי דברים ברורים הם ולענין מה שדקדקתי לעיל אמאי לא כתב הרא"ש ז"ל איסור מלאכת צידה עי' בלשון הטור ז"ל דמשמע שמפרשים שהציף הנהר דגים על שפתו ואין בהם משום צידה אבל אכתי אסיפה גופא מלאכה היא משום מעמר ויבואר אי"ה לקמן:

הדרן עלך פרק משקין בית השלחין פ"א ובעז"ה נתחיל פרק מי שהפך פרק שני שם משנה ואירעו אבל פירש"י בשאר ימות השנה כו' והוצרך לפרש כן משום דלרב אשי בגמרא דאמר דמותר לטעון בימי אבלו ע"כ מילתא באנפי נפשי' היא אבל ברש"י וברי"ף ז"ל נראה דמפרש כפשוטו אליבא דרב שישא היינו דאירעו אבל קודם המועד ולא הי' יכול לטעון קודם המועד וכן משמע בדברי הרא"ש ז"ל ע"ש:

שם תוס' בד"ה ר"י אומר כו' פי' בקונטרס וגף כו' נראה דקאי אמתני' לקמן וכן מי שהי' יינו בתוך הבור משום דהכא לא גרס רש"י ז"ל וגף כלל ועיין רש"י ברי"ף:

שם גמרא אלו דברים כו' זיתיו הפוכין טוענין לו בורו לגוף ויש לדקדק בזה דמרישא משמע דלא התירו אלא לטעון קורה כר' יהודה במועד ובורו לגוף אתיא כר' יוסי דאמר גוף כדרכו דלר"י עושה לימודין וברא"ש וברי"ף ז"ל איכא בזה חילופי גירסאות ברא"ש גרס זיתיו והפוכין בורו לגוף ולא גרס טוענין ויש לפרש דשרי