כרם יהושע לאנג קכט

לו מתירין שלא במינו בטל וכמו שהקשו ותירצו כן בירושלמי שם הובא בר"ן שם וע"ש בכ"מ ונלע"ד ליישב בעז"ה היטב דמש"ה כתב הרמב"ם יראה לי משום דאין ראיה ממתני' דנדרים הנ"ל די"ל דהתם הא לר' יהודה קיימי' שם ולר"י לטעמי' אפשר לומר דנדרים לא הוי דבר שיל"מ משום דהא ר' יהודה סבר בנדרים שם (דף ט') דטוב מזה ומזה נודר ומשלם וא"כ לא הוי מצוה לאיתשולי ודמי להקדש ותרומה דלא הוי דשיל"מ ומהא דמקשה בירושלמי דנדרים הוי דשיל"מ ומתרץ דמיירי בשלא במינו אין ראיה לדידן די"ל דהירושלמי אזלי לטעמייהו דמבואר בירושלמי (פ"א דנדרים) דגרסי בהיפך הא דר"מ לדר' יהודה שם דר"מ הוא דס"ל דטוב מזה ומזה נודר ומשלם אבל ר"י סבר דטוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר מש"ה מקשה בירושלמי שפיר לר' יהודה לטעמי' אבל לגירסת הגמ' דידן ודאי ל"ק קושי' זו לר"י לטעמי' וא"כ אינו מוכח דין זה ממתני' דנדרים דדשיל"מ בטל בשלא במינו מש"ה כתב הרמב"ם דין זה בלשון יראה לי

ועוד נלע"ד ליישב בעז"ה היטב מ"ש הרמב"ם בלשון יראה לי' דהנה איתא ביבמות (דף פ"ב א') דר אשי מפרש שם דהא דתניא שם דחתיכה של חטאת שנתערבה במאה חתיכות של חולין וכן פרוסה של לחם הפנים כו' מיירי שפיר בנימוחה ואפ"ה לא תעלה משום דהוי דשיל"מ שמותרין לכהן וכל דשיל"מ אף באלף לא בטיל ואמרי' שם דהא דרב אשי בדותא היא דלמאן אי לכהן מישרא שרי [אף השתא] ואי לישראל לעולם אסור והקשה שם המהרש"ל ביש"ש דאמאי לא מוקי לה שם בכהן ולאכלו בטומאת הגוף דהוי שפיר דשיל"מ כיון שיכול לטהר א"ע ורצה להוכיח מזה דלא מיקרי כה"ג דשיל"מ כיון דאין לו מתירין אלא לו לבדו אבל לשאר כהנים גם עתה מותר ע"ש ותמוה דהא מבואר בנדרים (דף נ"ט א') הנ"ל דנדר הוי דשיל"מ משום שיכול להשאל על נדרו אף דאינו אסור אלא לו לבדו וכן הקשו המפרשים ביבמות שם עליו בזה ונלע"ד ליישב ע"פ מ''ש הצל"ח בביצה (דף ד') דרב אשי סבר שם ע"כ דה"ט דדבר שיל"מ לא בטיל הוא משום הסברא דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר מדאמר שם דמחמרי' בדשיל"מ בספיקא דרבנן. ומאן דאי"ל האי סברא ודאי סבר דדשיל"מ לא בטיל אף בשאינו מינו דהתם איכא ג"כ ה"ט דלא ליבטיל דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ולא שייך לחלק בדבר שיל"מ בין במינו ובין שלא במינו אלא למאן דאי"ל טעמא אחרינא בהא דדבר שיל"מ לא בטיל כמ"ש הר"ן בנדרים (דף נ"ב) שם לפי שאין האיסור חלוק מן ההיתר לגמרי שהרי סופו להיות היתר כמוהו והוי מין במינו גם לרבנן דר"י ואינו בטל ע"ש וא"כ לכאו' תמוה לדעת רב אשי דביצה דסבר דדבר שיל"מ לא בטיל אף בשאינו מינן ממתני' דנדרים (דף נ"ב) הנזכר דאמאי הוי בנדרים שם, בנותן טעם והא נדרים הוי דשיל"מ וא"ל כתי' הירושלמי שם בזה דמיירי שלא במינו כיון דרב אשי סבר דדשיל"מ אף באינו מינו לא בטיל וע"כ צ"ל לפ"ז דרב אשי ל''ל כרמב"ח דנדרים (ר"ד נ''ט) דנדר הוי דבר שיל"מ אלא ס"ל כר' אבא שם דל"ל הכי ורב אשי אזיל לטעמיה ביבמות דסבר שם דכיון דאינו אסור אלא לו לבדו ולשאר אנשים גם עתה מותר לא הוי דבר שיל"מ וא"כ עתה מתו' היטב הא דאמרי' ביבמות שם דהא דרב אשי בדותא היא ולא מוקי לה בכהן בטומאת הגוף דודאי לרב אשי לטעמי' למאי דס"ל בביצה לא מיקרי כה"ג דשיל"מ שיכול לטהר א"ע כיון דאינו אסור אלא לו לבדו ונכונים דברי מהרש"ל בזה אליבא דרב אשי לטעמי' וא"כ מתו' היטב דברי הרמב"ם מש"כ בלשון יראה לי דלא הוי מתני' דנדרים משנה שלימה כהשגות הראב"ד כיון דחזי' דרב אשי ל"ל כן אלא ס"ל דדשיל''מ לא בטיל אף בשאינו מינו וס"ל דנדר לא הוי דשיל"מ כדעת ר' אבא בנדרים הנ"ל מש"ה כתב הרמב"ם ע"ז בלשון יראה לי דדשיל"מ בטיל בשאינו מינו והיינו דקיי"ל דלא כרב אשי בזה ודוק: ת ו ש ל ב " ע