שו"ת כרך של רומי צא

בענינו וגדול עונו מנשוא כקין אבי הרציחה. עכ"ז העושה בשאט בנפש כי יחם לבבו על דבר מה אינו יוצא מן הכלל ככל עבירות לתיאבון שבתורה ואף גם זאת כאחת מהן כי יצרו תוקפו וכעס בחיק כסילים ינוח אם לא שידים מוכיחות שעשה להכעיס גם בלא כעס ואיבה וקנאה ושנאה ותחרות וחמדת נשים וממון דאז ודאי יוצא מכלל ישראל הא לאו הכי הוא פושע ישראל ואם מת מתאבלין עליו קרוביו כי לא יצא מכלל האחוה וכן נראה להדיא מתשו' מוהר"י וויל ומוהר"ם מינ"ץ הנז"ל שברוצח שהרג את הנפש אחת מישראל ונתפס למלכות ונהרג כתב דמתאבלין עליו והרבנים שם לא פלפלו כי אם להוציאו מכלל מע"ל להוציא הס"ד שהיה לומר דזה שנהרג הוא גרם מיתתו וא"כ נוכל לומר דהוי מאבד ע"ל לזה כתבו דלא היא דזה היה בדעתו לברוח וכו' יעו"ש. ותיפוק ליה שהעון הא' הוא רציחה ואין מתאבלין עליו (ולקמן נישב מה שיש להקשות לכאורה ע"ז וכשנבא נחכים בע"ה) אלא לאו שמע מינה דגם דעון רציחה הוא מגדולי עבירו' שבתו' כיון שאינו להכעיס אינו יוצא מכלל ישראל וכיון שאינו יוצא מן הכלל מסתמא מתאבלין עליו כשאר המתים והוא ברור כשמש אי מהראיו' חמורות ואי ג"כ שמעולם לא ראינו בשום פוסק שפסק על רוצח שמת שלא להתאבל עליו וכל כי הא לא הוו שתקי והוא ברור מאד ומינה למע"ל דהוה קיל מיניה בלי ספק וכאשר שר הארכנו למעלה לכל הפחות נדון אותו באופן זה והיינו אם יהיה להכעיס אזי יוצא מן הכלל ואין מתאבלין עליו ואוכלין ושותין ושמחין כי נאבד שונא המקום ב"ה ואם הוא בלתיאבון כגון צרו' צרורו' אשר כתרוהו והקיפוהו מנוחה הדריכוהו וכל אשר לו איבד ושיבר עד כי קץ בחייו מרוב צערו ויגונו או פחד יסורין עונשין המרה וכיוצא מהסבו' הללו שאם יהיה האופן דאתבריר לן כל הסיבו' הנ"ל או כיוצא בהם ושהם גרמו לו לאבד עצמו לדעת אע"ג דאיסור חמור הוא לפגוע בנפשו כדכתיב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ומוטב שיטלנה מי שנתנה כמ"ש בע"ז די"ח עכ"ז אם עבר ואיבד עצמו לדעת אינו יוצא מן הכלל כי לביה אנסיה מרוב שיחו וצערו ואין מונעין ממנו כל דבר דלא גרע מכל עובר עבירה לתיאבון בשאט בנפש דעכ"ז מתאבלין עליו כיון שלא יצא מן הכלל ואם תאמר היכי דמי מע"ל להכעיס? ובשלמא להרוג לאחרים שפיר דמי כיון שאינו מזיק עצמו יכול להיות שהוא בלי איבה והוא להכעיס גמור אבל מי פתי מאבד עצמו גם בלי טעם צרות רבות ורעות כי אם להכעיס? אנא הוא דאמרי דמשכחת לה באלו המתפלספים הרעים והחטאים הבוחרים מות מחיים מרוב השתקעותם בפלוסופיא הארורה הגוזרת כי נוח לו לאדם שלא נברא (אמת רבותינו ז"ל אמרו נוחלו לאדם שלא נברא אכל עמדו כאריות לומר ועכשיו שנברא יפשפש כמעשיו וכ"ש וק"ו שלא יפגע אדם בנפשו מפני דעת זה ח"ו שהוא ודאי כמורד במלכות שמים בלי ספק וכן כתב הרמב"ם באגרותיו אשרי מי שחתמו ימיו במהרה אבל לא מפני דעת זה הותר לו לפגוע בנפשו בר מינן ואדרבא הוא מן המחמירים לפום ריהטא כמאבד עצמו לדעת) ואשר לא טוב עשה הקב"ה לברוא את האדם לעמל ויגון וע"ז מחליטים כי כל מי שפגע בנפשו ראוי לשבחו בבית דגון שלהם כי יפה עשה לברור לעצמו מיתה יפה וכן יש מהם אומרים כי צדקה גדולה עושה האדם לנשמתו להוציאה לחרות מגוף העכור הזה יפה שעה אחת קודם וכאלה רבות מכלות עינים ומדיבות עד כי חדל הסופ"ר לספו"ר. וכגון אופנים אלו וכיוצא בהם אם עשאם יהודי דאת מיהודה הא ודאי אין לך להכעיס גדול מזה החולק על השכינה כב יכול וכבר אמרו בספרי פרשת האזינו הצור תמים פעלו. הציר שהוא צר את העולם תחילה וצר בו את האדם שנ' וייצר ה' אלהים את האדם תמים פעלו פעולתו שלימה ואין להרהר אחר מידותיו וכו' יעו"ש כל שכן הבליעל הזה לא זו בלבד שמהרהר אחר מידותיו אלא עושה מעשה בפועל ופוגע בנפשו היקרה נגד חפץ האלהי. הא ודאי אין לך להכעיס גדול מזה ויוצא מכלל ישראל בכל פינות חלקיו והרי הוא ככל מומר להכעיס בלי שום ריח ספק וכן כתב הרמב"ן בהקדמתו לס' תורת האדם בהביאו דעות בני האדם בענין העולם הזה וחיותו ומרגועו כתב וז"ל והשני יתחכם ועם אנשי לצון יסכם אשר ירחיבו פה יביעו חידות לנבל כל הון יקר תבל האריכו למעניתם לגוייהם בלשונותם. להוציא דבה על הזמן והוא עד אמת ודיין נאמן יתן במשפט ויקח במשקל במדה ובמשורה. לא העביר דרך על איש ולא קלקל עליו את השורה וכו' וכו' ומה האדם הדל וההלך שיבא אחרי המלך. רק לצדק הדין ולאמת המשפט כי אלהי משפט ה' אשרי כל חוכי לו עכ"ד יעו"ש בדבריו כי נעמו והוא מכוון אל האמור לא נופל דבר דודאי כגון זה הוא מומר להכעיס וכמ"ש הרמב"ן בסוף דבריו ומה האדם הדל והלך שיבא אחרי המלך. ודבר ה' בפיהו אמת אלא דכפי ענין זה יוצא לנו חילוק ברור בענין מע"ל. והוא דהפוגע בנפשו חמור בצד אחד יותר מפוגע בנפש אחרים דהפוגע בנפש אחרים סתמו הוא כלתיאבון גמור והגם שלא ידענו על מה ועל מה הרגו והוא לא שונא לו מתמול שלשום וגם לא ראינו בו שום חמדת נשים וממון אשר גרמה לו לשפוך דמו של זה. עכ"ז לא תלינן בלהכעיס כלל ואמרינן דעל הרוב הוא מפני איזה סבת קברות התאוה על לבו חרושה ואנן לא ידעינן לה א"כ כל רוצח סתמי דינו כלתיאבון גמור אם לא שיאמר בפירוש הו דבר הדומה לזה לא כן בפוגע בנפשו ומאבד עצמו לדעת כל שנתברר לנו שלא היתה לו שום סיבה הדומה לאלו וכל סיבה וסיבה עפ"י הברור הראוי לה עד שבאופן נתברר לנו שזה פגע בנפשו בלי שום סיבה. אפי' שלא אמר בפירוש שהוא פוגע בנפשו להכעיס את בוראו וכאמור או שלא שמענו מפיו שום אפקירותא מדברי הפוקרים הנזכרים וכיוצא בהם המואסים בישובו של עולם מפני עומק התפלספותם ודמיונם הכוזב עכ"ז כיון דידענו בבירור שזה פגע בנפשו ודאי בכל דעתו וגבי כל נתברר לנו שלא קדם לו שום סבה חיצונית מילדי וצערי הזמן המביא את האדם לידי מדה זאת. הרי זה בחזקת המתפלסף המאבד ע"ל להכעיס או למרוד בצור תמים פעלו הנה נמצא דמע"ל חמיר טובא ממאבד נפש אחרים באופן זה דבמאבד נפש אחרים לא דיינינן ליה להכעיס אם לא שיאמר אותו בפירוש כי אז יוצא מן הכלל כמומר לע"ז ואין מתאבלין עליו הא לאו הכי כל סתם רציחה וכל סתם עריות טענינן להו טענ' תיאבון ותלינן בחסרון ידעתינו הסיבה אשר גרמה לו לשפוך דמו של זה ועושים לו במיתתו ככל המתים. אבל במע"ל כל שהתברר לנו לפי דעתינו שלא היה לו שום סיבה חיצונית הגורמת לו דבר זה לא תלינן בחסרון ידיעתנו ומחזקינן ליה במע"ל לדעת ר"ל להכעיס ולהתנגד למעשה בוראו ובזה נוח לן מאי