שו"ת כרך של רומי פט

הרי"בש סימן מ"ד ובהקדמת מרן כ"מ ועיין להמאירי בהקדמתו לספר בית הבחירה דף ו' ע"ב ודוק) וא"כ גם בענין מע"ל שהרמב"ם פסק אין מתאבלין ולא חזינא בהאי סימנא לא בתלמוד ולא בברייתא דאבל רבתי ששם מקור הדין. זאת שנית שלפי כל האמור נראים הדברים להפך מכמה הלכות גדושות ושמועות רחבות ושורשי הדינים למקומותם בארשות"ם כאשר הארכנו הא ודאי דאחר כל זה אנו מוכרחים לדחוק ולישב דברי הרמב"ם בכל לשון שאנו שומעי'. ואם לא יתיישבו אין אנו אחראין וישארו כס' החתום עד יבא מורה צדק וכמ"ש מוהרלנ"ח הנז"ל ומכ"ש לפי מ"ש מוהרלנ"ח בפסק הסמיכה דש"ו ע"ד שעל מ"ש מוהר"י בי רב ז"ל שכל המערב אין סומכין אלא על הרמב"ם ז"ל ע"ז כתב לו מוהרלנ"ח ז"ל כי די לנו לסמוך על אותו מנהג (ר"ל לפסוק כהרמב"ם) בדברים שכבר יש חלוק בין הרמב"ם להרמב"ן לא שנכניס עצמנו לחדש ולעשות מעשה בדבר שהוא שלא כסברת הרמב"ן ז"ל עכ"ד וכוונתו מבוארת דדוקא היכא דפליגי בהדייא אה"ן דמהני מנהג לפסוק כהרמב"ם ז"ל נגד הרמב"ן אבל היכא דהרמב"ם דבריו הם בהן ולאו ורפייא בידן כוונתו והם כספר החתום והרמב"ם בירר כוונתו ומקור דינו אז ודאי אין לנו להניח ודאי של הרמב"ן ז"ל מפני מה שנראה מדברי הרמב"ם ובכל התורה קמ"ל אפושי פלוגתא לא מפישנן וראוי לידחק בדברי הרמב"ם בכל מה שנוכל כי היכי דלא דליפלגו אהדרי כ"ש לעשות מעשה זהו בירור כוונת מוהרלנ"ח ז"ל והם דברים אמתיים קרואים והולכים בדרכי ההוראה בלי ספק. ומינה לענין שלפנינו אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ודמיונותיו ההולכות בדרכי ההוראה מחייבות ותו לא מידי

נמצא דחזרנו ע"כ הצדדים וצידי צדדים ולא מצאנו טעם מספיק וראיה חותכת כדי לדון למע"ל כדין יוצא מכלל ישראל. או כדין הרוגי ב"ד משים אופן שבעולם. אלא אדרבא להפך דאי מצד הרציחה שהוא עון פלילי למה יגרע ממי שרצח את נפש אחת מישראל ונהרג ע"ז בדיני האומות שעכ"ז כתב מוהר"י ווי"ל ומוהר"ם מינץ הנז"ל שמתאבלין עליו? והתם איכא תרתי לרעותא שהרג נפש אחת מישראל וזאת שנית שגרם מיתה לעצמו. אלא מאי אית לך למימר דמצד מה שרצח לא יצא מכלל ישראל ככל העבירות לתיאבון שאינו יוצא מכלל ישראל כגזל ועריות הדומין לו. ועדין עושה מעשה עמך מקרי אם לא שיעשה להכעיס על האופנים האמורים למעלה הא לאו הכי הרי הוא כישראל לכל דבריו. ואי מצד מה שגרם מיתה לעצמו הוא לא מסר עצמו בק"ע במתרה עצמו למית' כי סבור היה להמלט וכמ"ש מוהר"ם מינץ (ולקמן נעמוד בביאור דבריו הללו בדקדוקם) וגם הרמב"ן בס' תורת האדם ה"ד מב"י ז"ל והבאתי דבריו למעלה מוכיחין כן שהרי כתב וא"ת זה שאינו עושה מ"ע פטורי' ממנו אף הם לא ינהגו אבילות וכו' כיעו"ש. הרי להדיא דהרמב"ן מדין עושה מ"ע קא אתי דאם אינו עושה מ"ע כדין פורש מד"ץ או כהרוגי ב"ד מהטעמים האמורים. א"כ דינא יתיב שלא להתאבל עליו ר"ל על המע"ל כיון דיצא מכלל האחוה. ואם לא יצא מכלל האחוה ועדין עמ"ע מקרי א"כ חייבים להתאבל ולקרוע ולעשות לו כשאר מתי ישראל וממילא גם הרחוקים חייבים בכבוד החיים. זו תורף כוונת הרמב"ן דתלי האבילות בעושה מעשה עמך. ודבר ה' בפיהו אמת בלי ספק ולדעתי בעדיפא מהא היה לו להכריח שאין דין מע"ל בכלל לאו עושה מעשה עמך שהרי מעולם לא שמענו נכלל בכלל זה כי אם הפורשים מד"ץ כללי דהיינו פורק עול הרגיל תמיד בכך וכמ"ש מוהר"ם מינץ הנז"ל או להכעיס אפילו בעבירה אחת אפילו פעם אחת וכמ"ש לעיל מוהר"ם הובא בהגמ"ר וההרא"ש ז"ל וכן כתב השיירי כה"ג יו"ד סי' שמ"ה משם מוהר ש הלוי יו"ד סימן כ"ט דהא דאין מתאבלין דוקא משומד לע"ז או עובר על אחת ממצו' ה' להכעי' אבל לתיאבון או בשביל טורח מתאבלין עליו וקורעין עליהם יעו"ש כי אין הס' מצוי אצלנו לראות הדברים בשרשם ודבר ה' בפיהו אמת מכל המקומות את שגלויים ואת שגלויים ומורחבים בתשובה האחרת הנז"ל ודברי הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם קרואים והולכים לתומם כדברי מוהר"ש הלוי ז"ל שדין האבילות תלוי בעושה מעשה עמך וכאמור וזה מן התימה למה שראיתי להרב מטה שמעון ח"ג בס' מירא דכיא סימן ט"ו שכתב מדברי הש"ך בסק"ב מבוארים דלא פליגי הרמב"ן והטור אלא לענין קריעה ו דוקא אבל לענין אבלות לכ"ע אין מתאבלין ודברי הטור נמי דייקי הכי ד"ב ח"ב אבל הקרובים הראויים להתאבל דמשמע ראויין להתאבל אבל אינן מתאבלין וכתב שכן דייק בספר לחמי תורה סימן ח"י יעו"ש. וליתא כלל שהרי דברי הרמב"ן ז"ל מפורשים אומרו שאם אינו מעשה עמך אף הם לא ינהגו אבילות נמצא דכיון דאנו רואים דנוהגין אבילות א"כ הרי הוא עושה מעשה עמך וא"כ דינו ככל המתים והקרובים קורעים ומתאבלים. ומ"ש הראויים להתאבל גם הוא גם הטור הנגרר אחר הרמב"ן הוא כי היכי דלא תיסק אדעתיך שהם הקרובים המתאבלין ולאו שאר בשר נינהו כמו שיבא לקמן לז"א הקרובים הראויים להתאבל מצד הדין ולא הקרובי' המתאבלים מצד דרך ארץ או ד"ס וכמ"ש הרמב"ם וכמובא לקמן כי אלו ודאי אין מתאבלין ואין קורעין זהו בירור דבריהם בלי ספק אחר דתלי הרמב"ן בדין עושה מעשה עמך. ובדברי הש"ך ך איני יודע איך מבוארים דלא פליג הרמב"ן והטור על הרמב"ם לענין אבילות אלא לענין קריעה ואדרבא היה לו לדייק שקורא אותם אבלים ודי בזה

ואחר האמת הברור הזה בי"ג הערות הנאמרות לכו נא ונוכחה בענין מאבד עצמו לדעת אימור דהגע עצמך בר מינן איש יהודי איבד ע"ל מפני צערו ודמיונותיו הכוזבות כי נדמה לו כי לא יכול לסבול צער מזונותיו או שברונו ורבוי בעלי חובותיו שהוא חד מהדברים המעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו כנודע וא"כ למה לא נחשוב אותו ככל עבירה לתיאבון דעלמא ולביה אנסיה כל שלא פגע בנפשו להכעיס את בוראו? ומה כל החרדה בעבירה הזאת לדון שוגג כמזיד רצונו לומר לתיאבון כלהכעיס? ולמה יצא מכלל ישראל? מה עשה נגד כללות הדת האלהית ל והוא כאדם הפר ברית מרוב שיחו וצערו ז והרי אמרו קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. ומאי שנא מכל הנדונות המובאים בספרי הפוסקים הנז"ל כגון יראת יסורים יראת עונשים יראת המרה דעם שדינם הוא שלא לפגוע בנפשם ואסור גמור כמו שהעלו כל האחרונים ובפרט הרב זרע אמת והרב חיים