שו"ת כרך של רומי סד

ה"ה הפורש מד"ץ שמת על מיטתו הוי כפרה כשמתודה וא"כ שפיר היה יכול להביא ראיה על כל גנב שמת אפי' על מיטתו דהוי כפרה דמסתמא התודה כיון דלא יצא מחזקת ישראלי בעבירה זו כפורש מד"ץ דבעינן הוידוי ברור בעדים וראיה והיה הדמיון שוה בכל שהרי אפי' פורש מד"ץ שמת על מיטתו והתודה מתאבלין עליו כ"ש גנב שמת על מיטתו דודאי מתאבלין עליו דאמרי' מסתמא התודה ואפי' אי הוה משתעי נדון מוהרי"ו ז"ל בגנב שמת על מיטתו ודאי יותר נאות היה להביא ראיה מפורש מד"ץ שמת על מיטתו וע"ז כתב הש"ך ז"ל אלא דעובדא דהתם הוי בנהרג ר"ל דמה שהביא מוהרי"ו ז"ל מהרוגי ב"ד היינו משום דעובדא דהתם הויא בנהרג לזה הביא כיוצא בה ולעולם דלא הוי גנב כפורש מד"ץ ואפי' לדעת מוהרי"ו ז"ל והוא ברור. ועכשיו נרגש הש"ך ז"ל דא"כ דעלה בידינו דאפי' פורש מד"ץ אם חזר והתודה מטמאין ומתאבלין עליו א"כ מאי האי שפסק מור"ם לעיל דברגיל לעשות עבירה אין מתאבלין עליו דבמאי אוקימתא האי סברא דרגיל לעשות עבירה אין מתאבלין עליו אי ברגיל כגזל ועריות הא אוקימנא לעיל דעבירות כאלו אפי' רגיל כל ימיו לאו פורש מד"ץ הוא ומתאבלין עליו דאמרי' מסתמא התודה ואי הך רגיל הוא באופן דשביק היתרא ואכיל אסורא דהוי דינו כפורש מד"ץ וע"ז פסק דאין מתאבלין עליו כמו שהוא האמת אכתי קשה למה כלל ופסיק ותני אין מתאבלין עליהם סתם דנראה אפי' חזר בו והתודה בפירוש ולמה לא? הלא אפי' פורש מד"ץ גופיה ומומר אם חזר בו והתודה מתאבלין עליו ולא יהיה רגיל חמור מן המקור? וע"ז כתב הש"ך דנרא' דהאי רגיל דאין מתאבלין עליו היינו כשלא התודה קודם מיתתו כמו פורש מד"ץ הפסיק ותני מרן ז"ל דאין מתאבלין עליו בסתם והיינו ודאי כשלא התודה אבל אם התודה סוגיא ערוכה היא דמתאבלין עליו א"כ גם רגיל בעבירה שפסק מור"ם ז"ל שהוא על אופן האמור והיינו כפורש מד"ץ ובמומר (וכמו שהארכנו במקור הדברים במרדכי) ודאי מיירי כשלא התודה אבל אם התודה ודאי מתאבלין עליו כי לו יהי פורש מד"ץ גופיה מקור הדין אשר ממנו חוצב דין זה ועכ"ז במתודה וחזר בו מתאבלין ודא ודא ר"ל בין פורש מד"ץ ומומר בין רגיל בעבירה דשביק היתרא ואכיל איסורא וכדומה וכנז"ל בעינן הוידוי מבורר בעדים וראיה ולא מסתמא יען אבדה חזקת ישראל מעליהם ואין אנו יכולין לומר בחזקתם קיימי שהתודו מסתמא דאין להם חזקה. והוא בירור הלכה זו על אמיתותה וממילא זהו בירור דעתו של הש"ך ז"ל על נכון והחולק עבודה זרה לא ראה מאורות שמעתתא אליבא דהלכתא מימיו ואינו אלא מן המתמיהין

«ושוב כשחזרתי על לימודי והספרים לפני ראיתי להרב שבט יהודה סי' ש"מ ס"ה שכתב וז"ל ואפי' לפעמים עשה עבירה לתיאבון וכו' לכאורה משמע דבעינן תרתי שיהא לפעמים דהיינו באקראי ולאפוקי בקבוע שהוא רגיל לעשות עבירה שכתב מור"ם ז"ל בהגהה ועוד דאפי' לפעמים דוקא בעובר לתיאבון אבל בעובר עבירה להכעיס אפילו לפעמים אין קורעין עליו וכן בעובד עבודה זרה אפי' לתיאבון ואפילו באקראי אין קורעין עליו כיון דקי"ל דחמורה ע"ז ככופר בכל התורה כולה ומיהו מלשון הרא"ש מוכח דבעובר עבירה לתיאבון בכל ענין בין באקראי בין בקביעות קורעין עליו שהרי לא שללן הרא"ש אלא בלהכעיס או במומר לע"ז ועוד דהרי אבשלום דבכה והתאבל עליו דוד אביו עבר עבירות הרבה שמרד בכבוד אביו וגם מרד במלכות בית דוד וגם שכב עם נשיו ועם פלגשיו והטעם שלא היה עושה להכעיס אלא שהיה מתאוה למלוך וכמ"ש הרא"ש ז"ל וא"כ לא תליא מילתא בלפעמי' או ברגיל אלא בלתיאבון או להכעיס אלא משום דמסתמא כל רגיל לעבור הו"ל כלהכעיס דכל שהוא לתיאבון מסתמא הוי לפעמים ולאו דוקא לישנא דרגיל דכתב מור"ם ז"ל והוא לשון המרדכי וכן מ"ש מור"ם מותר לע"ז אינו מדוקדק דאי אתי במכ"ש א"כ דוקא להכעיס דדיו לבא מן הדין להיות כנדון והא ליתא דגבי ע"ז לא בעינן להכעיס ובהרא"ש לא הזכירו אלא דין בפני עצמו ולא למד אחד מחבירו ודלא כהש"ך דכתב ברגיל אפי' לתיאבון דלית' לענ"ד ודוק עכ"ד ז"ל

הנה אל ה' ויאר לנו למצוא דברי חפץ בעיקר הדין שבידינו דס"ל להרב מוהרי"ע ז"ל בפשיטו' דבעובר עבר' לתיאבון בכל ענין בין באקראי בין בקביעות קורעין ומתאבלין עליו והביא ראיה מההי' דאבשלום שכתבנו שבאמת היא ראיה אלימתא שאין אחריה תשובה שעליה סמך הגמ"ר והיא מקור הדין בלי ספק ושהרב ז"ל מסכים הולך דלשון לפעמים הוא באקראי ולשון רגיל בקבוע וסיים וכתב דמסתמא כל הרגיל לעבור הו"ל כלהכעיס דכל שהוא לתיאבון מסתמא הוי לפעמים אלא דאם כנים אנחנו בזה שהרב ז"ל טעם טעם כעיקר ככל האמור תמהני עליו למה כתב דלאו דוקא לשון רגיל שכתב מור"ם והוא לשון המרדכי וכן אני תמיה במאי דסיים להקשות להרב ש"ך ז"ל שכתב כרגיל אפי' לתיאבון וכתב דליתא לפי דעתו ז"ל ואחהמ"ר אי כבר טעים מר ההפרש בין לשון רגיל ללשון לפעמים דלשון רגיל הוא בתמידות א"כ לא סגי דודאי שביק היתרא ואכיל איסורא והרי הוא כלהכעיס וכמ"ש הרא"ש ז"ל גופיה ה"ד מור"ם י"ד סי' ב' הנז"ל הגם ששורשו הוא לתיאבון כמו ענין פקרו בגזל שכתבנו לעיל ששורשו בא מפני חמדת ממון ושוב הופקר הגזל בעיניו כן הכא נמי ששורשו היה לתיאבון לצבות בטן ושוב הופקרו האיסורים בעיניו ושביק היתרא ואכיל איסורא והיינו מ"ש הרא"ש ה"ד מור"ם לעיל ס' ב' בלא תיאבון ואינו להכעיס והיינו לשון רגיל בעבירה שהעתיק מור"ם מלשון המרדכי בכונה מכוונת וזהו כונת הש"ך ז"ל אף לתיאבון דלא תימא שלצריך בעבירות כמו אלו ששייך בהם התנצלות קברות התאוה שלא תקרא להכעיס כי אם או באוכל מתות או באומר בקל קרנא שהכל שוה אליו אכילת איסור כהתר מפני שאינו מאמין או מכעיס וכיוצא דזה אינו דכל שהוא רגיל ושביק היתרא ואכיל איסורא הגם ששורשו בלתיאבון בא הדבר הרע הזה וכיון דאפליג אפליג עכ"ז הו"ל להכעיס גמור וכאשר הארכתי לעיל והוא ברור. איך שיהיה עכ"פ למדנו מדברי הרב ש"י ז"ל דחוץ מהפורשים מד"ץ כל בעלי עבירות שבעולם קורעין ומתאבלין עליהם שבכולן אית לן לומר דעבר בלתיאבון ולפי דעת הרב ז"ל אפי' באוכל נבילות בקביעות ולדעתנו אוכל נבילות בקביעות דשביק היתר א ואכיל איסורא הא ודאי דינו כפורש מד"ץ או כלהכעיס והכל אחד. ולעולם בשאר עבירות כגזל ועריות שלעולם שייך בהם