שו"ת כרך של רומי סג

ואפשר דמפני זה ברח מרן הקדוש ואישמיט תיבת לפעמים ולעולם הדבר צ"ת לעת הפנאי איך שיהיה למאי דאתינן עלה בעיקר ישובינו הנעים הא ל"מ ול"מ על עוברי עבירות ל"ת בק"ע וע"ז באורינו עומד לנס עמים בין היכא דהוי לתיאבון גמור שאינו מוצא בהיתר לא במציאות לא במקומו דאז ודאי אינו נכלל בכלל פורשי מד"ץ לבין היכא דמוצא ההיתר במקומו ושביק היתרא ואכיל איסורא אפי' דהוי לתיאבון נקרא להכעיס והוא הנקרא פורש ככל חוקותיו וככל משפטיו ושוב נדמה לי כחלום מהקיץ שכיוצא לזה כתב הרא"ש בתשו' ולא נזכרתי היטב כ"א חפשתי במקום הראוי בס' ש"ע עם ש"ך אשר בידי ומצאתי בחופשי בסי' ב' שעל מ"ש מרן שם דיני מומר לתיאבון ולהכעיס לענין שחיטה ע"ז הביא מור"ם ז"ל ומי שאינו חושש בשחוטות ואוכל נבילות בלא תיאבון (שהרי זה בשר וזה בשר) ואעפ"י שאיני עושה להכעיס דינו כלהכעיס ע"כ והדפוס הוא מהישנים שאינו רשום אחריו שום ענין וכמדומה לי שאלו הם דברי הרא"ש שכתבתי בלי ספק (ועכשיו ראיתי בדפוסים החדשים וכתוב אחריו כך העלה הב"י בשם הרא"ש עלז לבי בה' שלא היה מכזב זכרוני והואיל ואתא לידן אמרתי אעלה על אר"ש מדב"ר שזכרוני שיש באחרונים שנסתפקו בכל הגהות רמ"ה בש"ע מי היה המרשם המקורות בין שתי חצאי לבנה אם מור"ם עצמו ז"ל או הבאים אחריו ועכשיו ראינו דפוס ישן שמור"ם פסק הדינים בלי רשימת המקורות ונטפשטו קמטי ספק זה) איך שיהיה בירור הדברים בלא תיאבון נקרא מטעם שהרי זה בשר וזה בשר ועם שאינו עושה להכעיס אלא מפני שהכל שוה אליו דינו כלהכעיס כיון שפרק עול המצוה מעל צוארו והוא ברור ופשוט

ומעתה נבא אל ביאור דברי הש"ך בסי' שמ"ה אשר רובצין עליו מע' הרבנים הבאים ע"הת אוש על דגלו ואיש על מחנהו דהנה כבר כתבנו והארכנו לעיל שמה שהוכרח הש"ך להאריך בדברי מור"ם אלו שכתב בסי' שמ"ה ס"ב דמי שגנב וגזל ונהרג דמתאבלין עליו היינו מפני שלכאורה דברים מיותרים הם דפשיטא למה לא יתאבלו עליו מאחר שאינו פורש מד"ץ ואפי' נלכד בעבירה זו או כמותה כל ימיו וע"ז הוכרח לפרש ולומר דמה שהכריחו למור"ם לאשמועינן חדושא הוא כי היכי דלא ניסק אדעתין משום שנמסר למיתה בדיניהם נידון אותו כמאבד עצמו לדעת דלא היא יען היה בדעתו שיוכל לברוח וע"ז נרגש אימור דכונת מור"ם בהכי מתפרשא והיינו דכל גנב וגזלן כיון דרגיל בעבירה אין מתאבלין עליו דהו"ל כפורש מד"ץ והכא כיון שזה הגנב כבר נהרג הו"ל מיתתו כפרה ומתאבלין עליו וזהו פי' דעת מור"ם וזהו מה שחידש לן ע"ז הרחיב הדבור הש"ך וכתב דברים דמהם משמע דס' זאת בדעת מור"ם בדותא היא והוא אומרו אבל משום עבירה דגנב וגזל מתאבלין עליו דלא חשיב פורש מד"ץ דל"ק ס"ה כך משמע מדברי הרב הכונה שבס"ה פסק מרן דהפורשים מד"ץ הם האנשים שפרקו מעל צוארם עול מצות ואין נכללים בכלל ישראל וכו' וא"כ כל עבירה שהוא לתיאבון גמור כגזל ועריות הרי זה אינו נקרא פורש מפני שאינו פורק עול המצוה וכאמו' לעיל באורך וע"ז הוסיף וכתב הש"ך וז"ל וכ"כ הרשב"א באחד מבעלי עבירה כגזלנים וכה"ג אינן בכלל פורשי מד"ץ וא"כ אחר שעלה בידינו בהכרח כונת מור"ם כמו שפי' בתחי' דבריו דאתא לאשמועינן דלא הוי מאבד ע"ל והוי כשאר גנבים וגזלנים שמתו על מיטתם דודאי מתאבלין עליהן דלא הוו פורשי מד"ץ שפיר סיים הש"ך וכתב לפי זה בגנב וגזלן שמתו על מיטתם וכתב הב"ח וכו' הכונה דכיון שיצא לנו הדין דגנב וגזלן שמתו על מיטתם דמתאבלין א"כ מאי אתא לאשמועי' מור"ם בגנב שנהרג דמתאבלין עליו הא כ"ש הוא אלא דודאי אתא לאשמועינן דלא הוי מאבד עצמו לדעת ועכשיו נרגש דמה הוכח יוכיח מדברי הרשב"א ומדברי מרן בס' ה' דגנב וגזלן אינן נקראים פורשים ומתאבלין עליו אימור דמור"ם פליג עמהם ותפס במושלם כדעת מהרי"ו סי' קי"ד דדוקא בגנב שנהרג הוא שמתאבלין עליו משום דהריגתו כפרתו אבל במת על מיטתו לא וכמו שכן הבין בפשיטות הרב ב"ח ז"ל בתשו' מהרי"ו הלזו וכן נראה פשט דברי הב"ח ז"ל גם בדעת מור"ם ז"ל אלא שדחאה מחמת המנהג וא"כ אימור דמור"ם ז"ל תפס במושלם ופסק כדעת מהרי"ו ז"ל נגד דעת הרשב"א ז"ל ונגד משמעות מרן הקדוש ז"ל לגלילות אשכנז כמנהגו וכדמשמע מפשיטות דברי הב"ח ז"ל וע"ז הש"ך ז"ל אזר כגבר חלציו להוציא מלבנו דמיון כוזב זה בדעת מור"ם ז"ל. והוא דאעיקרא אין דעת מוהרי"ו ז"ל כמו שהבין הרב ב"ח שהרי נדון מוהרי"ו ז"ל מעשה שהיה כך שהגנב נהרג בדיניהם וכתב דודאי שיש לו כפרה וחל"ה דאפי' הרוגי ב"ד יש להם כפרה אפי' עע"ז כדאיתא בפ' נגמר אומרים לו התודה שכל המתודה יש לו חל"ה וכענין זה ממש כתב הרב עבודת הגרשוני סי' כ"ח לנדונו. וז"ל ומה שרצה מעכ"ת להוכיח סברתו מתוך דברי הרשב"א דאין צריך להעיד בפניה דאל"כ הו"ל להרשב"א לאשמועינן רבותא טפי וכו' תמיהני על מעכ"ת שאין זה דרך הלימוד כלל שהו"ל להרשב"א לפרש כי הוא השיב על השאלה שנשאל עליה ומעשה שהיה כך הים ואין לדקדק ממנו שום דיוק עכ"ד ז"ל רבותא דעת הש"ך ז"ל כדעת מוהרי"ו ז"ל דמעש' שהיה כך היה שנהרג והוא ז"ל השיב בעדיפ' מהא דאפי' היה פורש מד"ץ מיתתו כפרתו ואין לדייק ממנו הא בגנב שמת על מיטתו דינו כפורש מד"ץ דאין זה נדונו של מוהרי"ו ז"ל ואלו היה נדונו היה מפרש ואומר דאין דינו כפורש מד"ץ אפילו נלכד בעבירה כל ימיו זהו ממש דעת הש"ך ומצאנו לו חבר הרב עפ"ג ז"ל) נמצא שאפי' פורש מד"ץ הנהרג הוידו מועיל לו כ"ש זה הישראלי הכשר בחזקת כשרותו לכל התודה ודאי מסתמא התודה כמו שהיה יאודי ולא יצא מכלל חזקתו כי אם בעבירה זאת של גניבה אפי' אם כל ימיו נלכד בה סוף סוף למה נחשוד אותו שלא התודה מאחר דהחזקה היא שכל ישראלים כשרים המומתין בין בידי אדם בין בידי שמים מתודין והיא מצות ושבת עד ה' אלדיך ואפי' עד זיבולא בתרייתא ובודאי קימה. וזהו אומרו והכא נמי מסתמא התודה רצונו לומר כיון שאינו פורש מד"ץ אין לתלות הקלקלה במקולקל כיון שאינו מקולקל ואינו פורש מד"ץ אלא דיינינן ליה כיאודי כשר לכל דבריו ובודאי התודה שהוא מכלל חזקת הישראלי ועכשיו נרגש הש"ך ז"ל דא"כ כונת מוהרי"ו ז"ל דלא דן אותו גנב כדין פורש מד"ץ ומה שהתיר להתאבל עליו איני מטעם שנהרג אלא מטעם שאינו נכלל בפורש מד"ץ ומסתמא התודה אפי' מת על מיטתו א"כ למה לא הביא ראיה מפורש מד"ץ עצמו שמת על מיטתו דאם חזר והתורה קודם שמת דמטמאין ומתאבלין עליו ונ"מ דהתם בפורש מד"ץ בעינן בירור גמור שהתודה מפני שאבדה חזקת ישראל מעליו והכא בגנב אמרי' מסתמא התורה ככל ישראלים כשרים ולמה לו למוהרי"ו להביא מהרוגי ב"ד דמזה נראה דהדמיון הוא דמה התם ההריגה היא הכפרה אף בנדונו ההריג' היא הכפרה ע"ז כתב הש"ך ז"ל דלא היא דאין מוהרי"ו ז"ל ר"ל דדוקא מיתתו שנהרג הוי כפרה וכמו שהבין הב"ח ז"ל מפני שהביא מהרוגי ב"ד דלא היא שהרי