שו"ת כרך של רומי מה

הסממנים והרפואות בכתביהם שונות העל אלה נפשו לשאו"ל הגיע מה יהיה משפטו ומעשהו אם לחבק אם להרחיק מחבק. על הכל יבא דברו ויבא שכמ"ה. כ"ד עבדו ותלמידו מרדכי מקפואה ס"ט

תשובה הקשית לשאול ידידי! הקשית לשאול ומסופקני אם יש כח בידי אפי' לפלפל בענין זה. ואפי' עם תלמיד הגון כמוך דלא דמי נדון שלפנינו לנדון הערמונים המבושלים בבשולי גויים המובא בתשו' מים רבים מילדולה יו"ד סי' ט"ו שהתם היה הענין הנאסר מכח דברים המותרים ונהגו אחרים בהם איסור וע"ז שפיר כתב הרב שם בסיף התשו' וז"ל. ובר מן דין הם ז"ל אמרו דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם למעשה אבל לגלות עיקר הדברים ויסודן שפיר דמי עכ"ד עי"ש והרב ב הקדוש מוהר"י אירגאש ז"ל הבא אחריו שם סמך ב' ידיו עליו וכתב וז"ל: אכן בנ"ד כבר כתב מעכ"ת כי לא מלבו להתיר להם רק הם מעצמם אמרו כן כי ילפו מתקנתא דתקין ואסר להם מה שהוא אסור מן הדין והוצרך ללמדם כללי האיסור עד כי נתגלגלו הדברים. ומצאו להם פתח להתיר את המותר ולכן כיון דמדינא שרי הנח להו כדי שלא יאמרו שכל תכלית החכמים להחמיר דוקא וכו' עכ"ד. הראיתיך בעיניך הידיד ! כי דוקא באותו נדון. דמדינא שריא ע"ז התירו פרושים את הדבר לפלפל בעיקרי הדברים ואם התלמידים מתיך למודם יעמדו על התירן של דברים הנח להם וילמדו ההתר לא כן בדבר דאינו מבורר כל כך וגם שהענין עצמו הוא כל כך דק שנוכל לטעות בי ולהתיר את האיסור. וכמו שהוא באמת נדון שלפנינו וכמו שיבא. וא"כ לא דמי אלא לאותה שאמרו בפ"ק דחולין דט"ו ע"א בענין מחלוקת ר"מ ור"י במבשל בשבת בשוגג דר"מ ס"ל יאכל ור"י ס"ל לא יאכל וע"ז אמרו שם בתלמודא כי מורי להו רב לתלמידיה מורי להו כר"מ וכי דריש בפרקא דריש כר"י משום עמי הארץ וכתבו התוס' שם ד"ה מורי. דמדמורי רב לתלמידיה כר"מ שמע מינה הלכה כר"מ אבל הרשב"א בחי' לשם כתב וז"ל. ולענין פסק הלכה יש מי שפוסק כר"מ הואיל דמורי רב לתלמידיה כר"מ אבל הרב בעל ההלכות ורב אחא משבחא פסקו כר"י וכן פסק הרמב"ם ז"ל דהא רב דריש בפרקא כר"י משום ע"ה. והשתא ליכא לאורויי כר"מ דהא נפישי ע"ה. עכ"ד והריב"ש סי' שצ"ד בתשו' שהשיב לפאנפאלונא לה"ר חיים גאליפאפא נ"ע שהיה אומר דעכשיו אין להעלים ההתר משום ע"ה כי כלם חכמים ונבונים ויודעים את התורה ובקיאים בדקדוקי מצות וכו' וכו' ע"ז שפך כאש חמתו הריב"ש ואחר שהאריך להראות הכל בהפך בראיות מופתיות כאשר עינינו רואות וכלות היום הזה ככל אשר דבר והודיע הריב"ש ז"ל מצב דורו וגם הביא הסוגיא הנז' וסיים וכתב וז"ל: ותמה על עצמך (והרבה ישיבות שם כפירש"י בפ"ק דגיטין) סורא אתריה דרב לאו בני תורה ופאנפאלונה בני תורה ! ראה בעיניך דברי הרמב"ן בחי' לחולין עלה דההיא דכי מורי רב לתלמידיה מורי להו כר"מ כתב וז"ל: ולענין פסקא דשמעתתא ראיתי לבעל הלכות ולרב אחא משבחא גאון שפסקו כר"י וכן עיקר חדא דרב דריש בפרקא כר"י משום ע"ה ואפי' אורויי נמי לית לן לאורויי השתא הכי דנפישי. ע"ה ע"כ. ראה כמה רחוקה דרכך מדרכו עכ"ד הריב"ש ז"ל. ועיין תשו' מוהר"י בירב ז"ל הובאה בשו"ת מוהרלנ"ח דרצ"ח ע"ג שהשתמש בכל זה ובלשונו של הריב"ש ז"ל ולא הזכירו וידענו כמה היה בקי מוהר"י בירב ז"ל בתשו' הריב"ש. ומוהרלנ"ח שם דש"ו ע"ג כתב דכל דוכתא דמחמרינן לע"ה הוא משום דמסרכי פי' דמדמו מילתא למילתא ומקילין בדוכתא אחריתי ולאו משום דעברי בזדון עכ"ד ויש להביא ראיה לדבריו ממ"ש במס' שבת דח"ל רע"א רב נחמן בר יצחק אמר לאיסורא מבשל הוא דלא אתי לאערומי ופרש"י דלא אתי לאערומי ולעשות במזיד ולומר שוגג הייתי דלא נחשדו ישראל על השבתות ע"כ והם ממש דברי מוהרלנ"ח ז"ל ודוק. יהיה איך שיהיה או משום דעבדי בזדון או משום דמקילין עכ"פ כל הראשוני' ואחרוני' מסכימ"ים ומעריב"ים שלא להורות בדבר דיש לחוש שמא ע"ה יסתבך מענין לענין וא"כ גם אנחנו בתשו' זאת בהביאנו צדדי ההתר כמו חלקי הסותר כדרך ההוראה יש לחוש שמא מתוך דברינו ילמדו להתיר בדברי' האסורי' וע"כ שתיקותינו יפה לנו

אלא דכד דייקנין שפיר שנייא נדון דידן מכל האמור ומדובר שינוי ניכר למעמיק בעצם הענין דבשלמא בנדון מבשל בשבת בשוגג דעיקר הבישול במזיד הוא איסור גמור ולא התיר ר"מ לאוכלו וכלו אלא מפני שנעשה בשוגג כגון דא ודאי אסיר גמור במקום ע"ה להורות התר בדבר כר"מ יען עיקר שאנו דנין עליו שהוא הבישול הוא המעשה הנאסר בשבת ואין אתה מתירו אלא מפני שנעשה בשוגג ע"ז ודאי שייך שפיר שלא לדרוש ושלא להורות כיון דלאו כ"ע דינא גמירי ורואים שהבישול בשבת הותר לאוכלו ולא מפלגי בין שוגג למזיד כשינוי המקרה שקרה לבישול הזה וא"כ כיון דראו דהיתר דבר הידוע להם שהוא אסור הנה גם הם העמי הארצות יסתבכו ויתאחזו בקורי עכביש ויביאו להתיר איסורים אחרים בחסרון ידיעתם לא כן כשאנו נטפלים להשיב על דבר שאין בגוף המעשה ריח איסור כמו נדון שלפנינו כי עמד השואל ושאל אם מותר לו להיות רופא בבית החולים הצרפתים. שגוף המעשה הוא התר שנולד בו ספק חיצוני שמא יבא לידי חילול שבת או לא שהוא ככל השאלות הבאות לפנינו באיזה ספקות גדולים ועמוקים אשר שואל"ים ילכו בהמה ואנחנו המשיבים מפני החיוב המוטל עלינו להורות את בני ישראל אנו נטפלים להשיב שואלנו דבר אם לאסור אם להתיר ולא מפרק שמתוך דברינו בפלפול הדברים בעומקן ורומן: יתברר לשומע איזה דין להתיר שעד עכשיו היה טועה בו לאסור לא מפני זה נכנס בסוג סרוך ע"ה דאי לאו הכי לא שבקת חיי לכל מורה ודאין השוכן לשפטי"ו הטוב טוב לסגור פתח בית המדרש ונעשה און של מעלה כאילו ח"ו ! אינה שומעין ל הא וראי לא יתכן דרך ה' ! ואפי' בדבר התמוה שפסק מרן בס' הקצר יו"ד סי' רמ"ב סק"ט דיש מי שכתב שאסור לחכם להורות ולהתיר דבר התמוה לרבים שנראה שהתיר את האיסור ע"כ. עכ"ז כתב הש"ך שם דהיינו דוקא אם מתיר בסתם. אבל אם אומר לשאול טעם לדבר ומראה לו פנים או שמביא ראיה מתוך הספר מותר

ואני בעניותי בספרי הקטן כרך של רומי בפסק כלי השעו' שע"ג ב"הכ