שו"ת כרך של רומי רד

מבטילנן העדות בשביל ההכחשות ולזה ביקש הרב ענין פיסול העד לבטל הקידושין עי"ש. ואנא נפשאי תמהני עליו דמאי ענין הכחש' נפלא' שבנדונו להכחשו' שבאו לנדון של מרן ז"ל דבאותם ההכחשות שבנדון מרן ז"ל שייך בהו לומר טעו בהו אינשי או שזה שמע לשון בזה וזה לא שמע אבל בהפרש שבין העדים שזה אומר הוא לקח ידה וזה אומר היא לקחה ידו היא הכחשה גמורה שאין אחריה כמוה ומקודם שיגיעו להעיד לפנינו לשון הקידושין כבר הוכחשו בדבר דלא אפשר דטעו אינשי בהכי בין הוא לקחה ירה להיא לקחה ידו דהוא דבר הניכר לעין כל ואם הוכחשו בזה כשמשלימים דבריהם בעדו' הקידושין הרי כת של שקרני' לפנינו וכמ"ש ה' פ"מ וה' פרי הארץ ואין ענין הכחשה זו להכחשות הקלות שהובאו בתשובת מרן דאותם ודאי קילי ודמו למנה שחור ומנה לבן דבאמת טעו בהו אינשי דשוין הן בדמיהן וכדכתב רבינו בצלאל ומהרמ"א הנ"ד לעיל וראייה לדבר שהרי מהריט"ץ בסימן כ"ט בנדונו שהעד הא' העיד שהמקדש נתן בידה ואחר אמר שהיא לקחה מידו כתב דלא הוי הכחשה מפני שמה שהעיד העד הב' לקחה מידו אינו בא להכחיש העד הא' שלא נתן המקדש אלא שרצה לומר שאחר שנתן המקדש היא לקחה מודו ואינו אלא סיום דברי העד הא' ולא הכחשה עי"ש שאני ביארתי דבריו ודוק היטב. ואם כדברי הרב סם חיי מה לו למהריט"ץ להאריך הדבור כל כך ולפרש דברי העד הב' וכנז' תיפוק ליה דכיון דלדברי כולם יש כאן קידושין א"כ תו שמא הכחשה בבדיקות ולדעת זו כבר מסכים למהריט"ץ ככל התשובה שם דעידי הקידושין לד"מ דמייא וממילא כל הכחשות שבבדיקות עדותן קיימת ומה לו להאריך כ"כ לפרש דברי העדים שלא יתנגדו ז"לז אם לא שהרב מוהריט"ץ בעוצם בינתו ראה והבחין שאם לו היה פי' זה והיינו מפרשים הוא נתן תחילה הא ודאי הוייא הכחשה שאין לה שום תשובה. ושום פירוש ולזה פירשה הרב כמין חומר ועלה ביאורו יפה יפה. אבל בנדון הרב סם חיי ז"ל שהעד אחד אומר שהוא תפס ידה והב' או' שהיא תפסה ידו הכחשה גמורה ממלת טעמי קשוט. א' דלא טעו אינשי בהכי והוא דבר הניכר לעיני. השמש. ב' דאין אתה יכול לפרש דבריהם שלא יוכחשו זא"ז דלשון הוא תפס ידה מורה תחילת הענין כדי ליתן הקידושין ואין לו פירוש אחר ואם תפרש כן הרי דברי העד הב' המעיד דהיא תפסה ידו מנגדים דברי העד הא' מן הקצה אל הקצה שלא תוכל לפרש דבריו ולכוונם עם דברי העד הא' אפילו בדרך דוחק עצום דעיקר הערות הוא מי תפס תחילה היד כדי ליתן הקידושין או ליקח ואם כן נמצאו דברי העדים סותרין זא"ז ובזה אפילו הרב דרכי נועם הביאו הגאון הרמ"ז ז"ל יודה שהרי כתב דאין להתיר בהכחשת העדים כי אם היכא דהעיד הב' בפירוש להיפך מן הא' ונמצא דכוונתו. כאשר ביארנו דנדונינו עדיפא מנדון מהרשד"ם בסימן פ"ח דהתם מפני דמתברר ההכחשה שז"א שבפסח השלימה הי"ג שנה וז"א נולדה קודם הפסח. אפילו דלשניהם גדולה הוי קרי עליה הכחשה גדולה. בנדון שלפנינו שהיא הכחשה בפירוש להיפך מן הא' ובגופה של עדות עאכ"ו

והיא הג' שיש נפקותא גדולה שאם נאמין לדברי העד הב' דהוא תפס ידה הרי לפנינו קידושו אונס או לכל הפחות ספק רצון האשה ואם נאמין לדברי העד הא' דהיא תפסת ידו כדי שיתן לה הקידושין הרי לפנינו קידושין רצויים ומקובלים מאת הנערה מטוב רצונה והשלמת דעתם האם להכחשה נפלאה כזאת נוכל להשליכה תחת אחד השיחים בתשו' דחוקות כגון דא לא חשב אנוש ואין לי מה לטעון בעד הרב ז"ל כי אם דכיון דהיה לו בנדונו ענין פיסול העד ודברים אחרים לסמוך היתרו עליהם ע"ז רצה למצוא עילה כל דהוא בהכחשה שלפניו כדי להחזיק וליפות פסקו כאשר כן דרך כל הפוסקים לבקי ורגיל בהם ועיין בכיוצא לזה בדברי הרב דרכי נועם הו"ד בי"א ח"א דע"ד ע"ב סוף אות קמ"א ודוק

וצאו וראו מאת גברא רבא בה לידו השאלה גופה של הרב סם חיי ז"ל ועשה עיקר מהכחשה זאת הלא הוא הרב פמ"א ח"ב סימן י"ו יעו"ש ודוק היטב ואעיקרא בנדון שלפנינו יש לנו הרבה מהרבה ענינים להחשיב כל דברי העדים מתחילתן ועד סופן בטלים ומבוטלים כחרס הנשבר וכדבר שאין ב"מ ואם הרב כרם שלמה החשיב הכחשה גמורה מה שהאחד העיד שהיא אמרה ה"ן והב' העיד שלא אמרה כלום כ"ש בנדון שלפנינו שהעד הראשון העיד שסגר הקידושין באגרוף וחבקם על לבה ובין דדיה דהוא דבר המורה חיבוב וריצוי עד להפליא מאלף פעמים שאומרת ה"ן והעד הב' העיד שהוא תחב הטבעת והלכו להם א"כ גם לדברי הרב כרם שלמה ז"ל נד"ד מפאת וו לבד הקידושין בטלין ומבוטלין ואינה צריכה אפילו ריח גט וברור ובזה נשלם כ"מ שרצינו לבאר בסעיף הראשון תל"ית

באנו אל הסעיף הב' אינו צריך אריכות דבריהם דברים דהוא דין פשוט ופסקו מרן בא"הע סימן מ"ב ובח"מ סימן ל"ד דפסול מדאורייתא אליבא דכ"ע פסול לכל מין עדות שבעולם וכאן העידו ב' עדים כשרים על העד יוסף הכהן שחילל את השבת במלאכה דאורייתא דל"ת אש ביום השבת ולא נשאר כ"א ב' דברים לברר אותם הדק היטב האחד שבאו שני עדים נפרדים זה מזה ובזמנים שונים כמבואר בשאלה והשני שלא התרו בו שהוא שבת דידוע מ"שפ הרמב"ם בפי"ב מה' עדות דצריך להודיעו שמא שוכח הוא ונשיב על ראשון ראשון דהנה לענין שהעידו עליו העדים בזמנים שונים וכל חד לבדו כבר העלו. הפו' הראשונים ואחרונים דאפילו דזה מעיד בפ"ע על עבירה אחת וזה בפ"ע על עבירה אחרת מצטרפין ובראשם הוא מרן הק' בתשובה החמיני' הנז"ל והרדב"ז דפוס ויניציה בסימן שי"ב האריך לתת טעם נחמד בדבר באומרו דבשלמא אם היינו באים להרגם או לעונשם עפ"י עדות זו ודאי בעינן שיראו המעשה ב' העדים ביחד אבל כיון שאין באים אלא לפוסלם אפילו לא היו העדים רואים ביחד נפסלו וכו' וטעמא רבא איכא כיון דסהדי מפסלי אפילו על ממון ובממון לא בעינן שיראו שניהם יחד אלא אפילו זה שלא בפ"ז ואפילו כ"כ ימים ואפילו אחד בהלואה ואחד בהודאה מצטרפין הילכך למפסלינהו נמי לא בעינן שניהם יחד הילכך נפסלו העדים הפריצים הללו לכל עדיות שבתורה ופסולם מן התורה ולא בעו הכרזה ואין האשה צריכה גט כלל עכ"ד מתוקים מדבש ונופת צופים

ואני אוסיף להרחיב עוד הדבור בנתינת טעם מספיק דכיון דע"פ שנים עדים אפי' זה