שו"ת כרך של רומי קעא

ובקיפאון והולך ופורע חובותיו הא ודאי גזלת אותו עני בביתו וע"ז דוק ותשכח שכתב דאשתו ובניו מעכבים ודוק מינה הא אם רוצים אשתו ובניו למחול ולפרוע ודאי יש לאל ידם כיון דממונם גמור הוא וליכא משום משנה וזה ברור מאד וע"ז נרגש שהרי תרומה וביכורים ומ"ע דודאי לא סגי דלכהן ולעני דיהיה לו אשה ובנים וטיפול גדול וזה יתן לכהן או לעני זה יותר מאחר מפני הטיפול ועכ"ז קי"ל בפשיטות דפורעין מלוה וחוב ולא מחלקינן בין אית ליה אשה ובנים להיכ' דלית ליה ולזה ויהי כמשיב דל"ד דהתם שאני דמשלחן גבוה קא זכו שחייבו לאיש הישראלי לתת תרומה ומ"ע בהכרח לית ליה פטרי בשום אופן וא"כ אין תלוי בדע' הנותן כדי שנאמר לא נתן כי אדעת' דאשתו ובניו ואם לאו לא היה ניתן והו"ל גזל אשתו ובניו דלדידיהו זכי האי גברא דלא היא דזה בלאו הכי הכתוב חייבו וזיכהו לכהן והכהן והעני משולחן גביה קא זכו וע"ז נרגש עוד דאף את"ל דמשולחן גבוה קא זכו וחייב ליתן מכל מקום עכ"ז שייך דעת הנותן יען יש לו טובת הנאה דנותנה לכל כהן שירצה וא"כ כיון דחזינן דנתן לכהנים ולעניים הללו דתלו בהו טפל"י ולא נתנם לאחד עשיר או יחידי אמדינן דעתיה דאדעתא דאשתו ובניו נתנם וא"כ חזר הדין דאינו יכול לפרוע חובותיו הכהן והעני שלא נתחיבו אשתו ובניו וע"ז ויהי כמשיב וגם לא זכו בו אשתו בכונה כי מעיקרא כי זכו משולחן גבוה הוא הכהן גופיה והעני ולא אשתו ובניו והאיש הזה אינו יכול ליתן מתנותיו לאשתו ובניו דלאו משולחן גבוה קא זכו וח"כ מאי מהני לן דעת הנותן שיתן אדעת' דאשתו ובניו כל דאינהו לאו משולחן גבוה קא זכו כי אם הבעל והוא כהן וזה בירור דעת הגמר' לעין כל מבין

ועוד הנני יוסיף להפליא להודיע בעמים דבהכרח כונת המרדכי בהכי מתפרש' אין נגרע שהרי מרן ז"ל בם הקצר סי' רנ"ג פסק מי שצריך לבריות ושט אחר פרנסתו ונתנו לו צדקה אין בעלי חובות יכולים ליפרע ממנו ממה שיתנו בצדקה וכתוב בהגהה אם לא שכתב בקבוצו שחיב לאחרים וכו' והרב בעל הלבושים ראשון לנשיאים מנושאי כלי מרן ומור"ם ז"ל המברר טעמם ונימוקם בנעימה מופלגת כנודע כתב וז"ל מי שצריך לבריות ונתנו לו כתב קיבוץ לשוט אחר פרנסתו ונתנו לו צדקה והביאה לביתו אין בעלי חובות יכולין להתפרע ממה שגב' בצדק' שיכול לומר לא רחמו עלי בשביל נושי אלא לפרנס בני ביתי ואפי' אם הוא רוצה ליתן אשתו ובניו יעכבו עליו דאנן סהדי שלא נתנו אלא אדעתא לפרנס בה אשתו ובניו ע"כ א"ד הרי שלך לפניך ראיות חזקות כראי מוצק שדעת מרן והלבוש הוה לפרש פי' פשוט כמו שפי' במרדכי אין נגרע שהרי מרן כתב ותלי האיסור על בעלי החובות שאינן יכולין ליפרע וכן נקיט בלישניה הלבוש ז"ל אין בעלי החובות יכולין ליפרע ואי כדס"ד מעיקרא או כפשיטות מני"ר נר"ו דהטע' הוא משום שנוי דע' בעלי' באיזה חיזוק או סברא קרובה או רחוקה שנחלק מאותה דאמר ר"מ לזה כי היכי דלא ליתיה דלא כהלכתא או כמ"ש מני"ר נר"ו אפי' דאין בו טעם וריח כלל במחי"ר מכ"ת ולא תהיה יותר אומדנא דידיה גדולה מאומ"ר סעודת פורי' ומי לנו גדו' כרבנו בעה"ט ז"ל כרע רבץ עליה ועכ"ז נדחה קרו לה כ"ש כמ"ש מע"ר נר"ו בלי משען ומשענה כלל ובלי ממשות ושבועה מאחר שסברות האומ"ר בזה"ז צריך שיהיו סברות פשוטות גלויות וידועות לרוב העם וכמו שהארכתי בספרי הקטן חוקר לב ח"מ סי' א' בק"ו האומדנא והארכתי כיד ה' הטובה עלי והסכימו עמי ה' בתי דינים מופלגים שבדורנו ואכמ"ל) ואף אם ירצו לפרוע אינם יכולין משום משנה מדעת בעלים א"כ הי"ל למרן והלבוש ז"ל לתלות האיסור בו שאין יכול לשנות או לפחות לומר תרתי אין יכול לפרוע ואין נפרעים ממנו להשמיענו החידוש הגדול הזה כדי כרי שלא יכשל אותו עני בשינוי דעת בעלים וכדקא מזהיר מר לרו"ף הע"י ואם פשט המרדכי בהכי מתפרש' למה ישמיטיהו פוסקי הלכות אשר בית ישראל נכון עליהם ומ"מ דיבר הכתוב הרימו מכשול מדרך עמי ותו כמה שבירר דבריו כשמלה בעל הלבושים בנתינת טעם אומרו שיכול לומר לא רחמו עלי אלא לפרנס בני ביתי דמה לו ולצרה הזאת לתת טעם פרטי זה והלא יוכל לומר איני יכול לשנות מדעת בע"ה כי לא נתנו אלא לפרנס את עצמי או אהני ליה דעת בע"ה אם לא ירצה לפרוע כי אדעתא דפרנסתו ניתן לו ומה לו בטעם אשתו ובניו לאוקמי דין זה בפרטי אחד שיש לו אשה ובנים ולהוציאו מן כללות שאר עניים יחידי' דעלמ' ובשלמא בדברי מרדכי יכולין אנו לומר שמעשה שהיה כך היה שהלוה היה משיב כן ועליה דנו את הדין ולקחו דברי הלוה המחודד לתוספת חיזוק לזכותו ואה"ן הכי נמי נוכל לומר בדוחק כפשט דברי המרדכי אפי' באין לו אשה ובנים דינא הכי היי והתם משום מעשה שהיה אבל בלשון הלביש דקא פסיק ותני דינא לכ"ע בכללות ומבאר דעת מרן בסתמות לית דין ולית דיין שיוכל לומר דטעם זה דטעים הלבוש הוא נכון אם לא כשתאמר דהוי ממונו גמור כיון שבא לידו ואינו יכול לעכב שלא לפרוע כי אם כשיש לו אשה ובנים שהם אינם חיבים והוי גזל גמור אם פורע הא לאו הכי הוי ממונו לכל דבר ונפרעין ממנו מדעתו ושל' מדעתו ומוכרח הלבוש להרחיב הדיבור ולפרש דעת מרן ז"ל מטעם אשתו ובניו דוקא ולא מטעם שינוי דעת בעלים באיזה אופן דהוי חובת גברא ח"ו שהרי מרן גופיה פסק בסי' תרצ"ד על מגבת פורים דאין משנים אותה לצדקה אחרת אבל העני יכול לעשות בו מה שירצה ונר' דגם מור"ם מסכים שהרי כתב על מ"ש מרן אין משנים (דוקא הגבאים מרדכי פ"ק דכ"ב) דנר' דגם הוא ס"ל בפשיטות דהעני יכול לעשות מה שירצה והוא דעת רבנו שמחה בפשיטו' וכמ"ש לעיל ברישא דסדרא שלא מצינו מפורש דבר זה כי אם ברבנו שמחה וכנז"ל באורך וא"כ אחרי דהלבוש ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרי דעת מרן הקדוש ז"ל דאפי' במגבת פורים דהוא אומ"ד גדול עד שהטור פסקה בסכינא חריפא עכ"ז מרן ומור"ם ב' המאורות הגדולים המאירים לכל הגולה נדחה קרו לה ושורש טעמם מהך סוגיא דלית הלכתא כר"מ וכמו שדחה הדברים רבנו שמחה ובדברי ראבי"ה לא פורש טעמו משום אומ"ד וגם אם היה אומר היה צריך לבארו איך וכמה הוא האומ"ד בתת לו פנים בהלכה יפים ובראי' כל זה לא ראינו ואחרי שיודע כל זה הלבוש איך נוכל לפרש טעמם של מרן ומור"ם משום אומ"ד יהיה מה שיהיה בלתי שום משען ומשענה ולא סברא נכונה לעשות אומ"ד נגד עיקר ההלכה שבידינו וע"ז היה טעמו משום אשתי ובניו דהוא טעם נכון וגזלת אותם הענים בבית המלוה בלי ספק ובפרט שכך הם דברי המרדכי והגמר' בפשיטותן כמים לים מכסים

והאמת אגיד שאני במקומי עמדתי על עיקר פסק מרן בס' הקצר הנ"ל דלפום ריהטא דבריו מרפסן איגרי דממה שתלה האיסור בבע"ח שאינו יכול ליפרע מן הצדקה ולא תלה האיסור בלוה העני