שו"ת כרך של רומי יז

היותו בזיון מדומיי באותו זמן כמו שהוא עדין באותן מקומות). וכיון שהדבר ספק כי התורה לא גילתה טעם איסור גילוי הראש. אם בהכרח אין יכולין להתירו כי מי עלה שמים וירד לידע ממנו כי הטעם הוא משים כבוד או בזיון מדומיי. ולא משום טעם כמוס אתו יתברך והוא פשוט. ועוד כי יחזור להם חק כיון שיש בני אדם שמצטערים בהיותם מגולי ראש מפני כמה חלאים. וממילא עברינן על בחוקותיהם לא תלכו שלא הותר אלא כבוד מדומיי שאין הנפש מצטערת ואדרבא מתכבדת והוא ברור כשמש: וראיה לכל אלו הדברים היא מלשין הרמב"ם בפ"ד מה' תפלה וז"ל ולא יעמוד בתפילתו באפונדתו ובראש מגולה ולא ברגלים מגילות אם דרך אנשי המקום שלא לעמוד בפני גדולים אלא בבתי רגלים ע"כ הרי לך דלענין ראש מגולה שהוא איסור גמור לא חילק בין אנשי מקומו' ובענין גילוי רגלי' דלא מצינו ריח איסו' לזה תלה הדבר כמנהג המקומות והיא ראיה שאין אחריה תשו' ועיין ברכ"י ח' א"ח. ועיין להגאון מוילנא א"ח סי' ח' ס"ו דמתיר בשופי והוא פלאי עצום

עוד לאלוה מילין בענין קביעות הכלי השעות והשמעת קולו. פן יאמר האומר כי עם שבגוף קביעותו והשמעת קולו ליכא שום ריח איסור ואדרבא למצוה תחשב וכאמור לעיל באורך. ע"כפ עדיין אריה דאיסורא רביע עלה. שהרי כבר נודע מנהג הנוצרים ששלשה ימים קודם חגם הגדול נוהגים אבילות ומכלל חוקיהם שלא להשמיע שום קול פעמונים. אפי' אותם של כלי השעות שאינן לעבודה. וא"כ בהכרח שגם כלי שעתנו ישב בדד וידום. ומה יותר נראה כמודה לדתם ועבודתם גדול מזה. גם לזאת אפקח עיני והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה גם בפרט זה. הנה טרם כל דבר צריך שתדע כי שם עבודה או מודה לדתם וחקיהם לא נקרא כי אם בק"ע ולא בשוא"ת. והפוך כל הספרים מראשם לסופם ובפרט דיני עבודתינו הקדושה. ודיני עכו"ם וחוקותיהם. ומעולם לא תמצא עבודה בשוא"ת. דכל שוא"ת אינו יכול להתברר מאי כונתי והוא ברור דבר זה דרך כלל. הכונה דכל דהוי עובר בשוא"ת אינו נראה שעובר אותה עבירה שהרי יוכל להתנצל שהיה השוא"ת לא במרד ולא במעל כי אם דלא אתדר ליה או לא ביכולתו וכיוצא מאלה הדברים לפי סגנון הנושאים דרך פרט אבאר לך הדבר יותר. הנה קי"ל בכובש עדותו אם לא יגיד ונשא עונו עכ"ז פוק חזי מ"ש מר"ן ב"י ח"מ סימן כ"ח וז"ל אבל כי אמר איני יודע מפני איזה טענה לא משוי נפשיה רשיעא (אם אומר אחר כך יודע) שהרי לא עבר שום עבירה ואף על פי שנושא עון דאם לא יגיד מ"מ שוא"ת הוא עכ"ד וכן כתב מוהרשד"ם חא"הע סימן פ"א וז"ל ואם אמר איני יודע איך יאמר עכשיו יודע וקרוב הדבר לכלל דקי"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אבל ליכא שום גמגום בזה כי חילוק גדול יש בין עובר בק"ע לעובר בשוא"ת והרי אתה למד הדברים ק"ו השתא ומה התם דאותו השוא"ת עבירה גדולה היא בידו דעובר באם לא יגיד והוא מצוה עליה עכ"ז כיון דהוי בשוא"ת לא מקרי רשיעא. בנ"ד דזה השוא"ת שלא להפוך חבלי הכלי השעות באותם הימים לאו עבירה ואין אנו מוזהרים עליה מפני כי לאו עבודה היא אלא דרך אבילות בעלמא והרי קי"ל מנחמין אבלי גוים מפני דרכי שלום ופסקו הרמב"ם בפי"ד מה' אבל והוא בשוא"ת לכ"ש דמותר גמור. ואף אם יתעקש המתעקש להחשיבו עבודה ובק"ע. אף אתה אמור שיקדים כ"ד שעות ולא יתקנה דאז ודאי מותר שהרי בהשתחויה והסירת הכובע שהיא עבודה גמורה פסק התרומת הדשן סימן קצ"ז ופסקו מורם יו"ד סימן ק"ג דאם הסירו מקודם מותר אף זה כיוצא בזה ולית דין צריך בושש

עוד אני מדבר בצדקת האי פסקא דדינא להושיע משופטי נפשו. כי יקום איש אחד לענות בו סרה. ובלשון רכה שוברו עמו. באומרו ראה דבריך טובים ונכוחים. מגדלות מרקחים. כל זה מצד הדין עצמו ומושכלות חכמה אבל עדין איכא למשדי ביה נרגא מטעם אחר והוא ז אתה בא להתיר דבר התמוה לרבים אשר לא שמעי ולא ראו הכאת קול הפעמון ע"ג ב"הכ. ונראה להם דבר זה אשר לא היה לעולמים. והלא כבר ידעת מה שפסק מרן יו"ד סימן רמ"ב ס"ק ט' וז"ל יש מי שכתב שאסור לחכם להתיר דבר התמוה לרבים שנראה שהתיר את האיסור ע"כ ועין חתם סופר סימן ש"א. והא נמי דכוותא בלי ספק. הא נמי לא מכרעא כלל ועיקר שהרי כתב הש"ך שם וז"ל הינו דוקא אם מתיר בסתם וכו' אבל אם אומר לשואל טעם לדבר ומראה לו פנים או שמביא ראיות מתוך הספר מותר עכ"ד. ואני הדל באלפי מצאתי להרב ש"ך ז"ל תנא דמסיע ליה הוא הגאון הרשב"ש בתשו' סי' תקי"ג שכתב וז"ל חכם שהוכרח להורות התר בדבר הנראה אסור וכ"ש בדבר שבערוה דמחויב לחוק ראיותיו בספר מפני ה' טעמים. הא' לפי שיש בני אדם שלא שמעו בזה להתר ומאהבת המורגל ימהרו לתמוה ולהכזיב למי שאומר כנגד דבר המורגל אצלם. ואהבת המורגל יש לו רושם בנפש הסכלים אך לא בנפש המשכילים וכ"ש אוהבי האמת (אמר הפוסק כיוצא בזה כתב הרשב"א ח"ג סוף סי' א' וז"ל וכבר נחלקו עלי קצת מחכמי הדור בזה בדברי פה בלי נתינת טעם ם וראיה רק שהיה הדבר חדש בעיניהם). הב' שמא ברוב הימים או בערים הקרובות והרחוקות בשמעם את ההוראה בעל פה יחשבו שהמורה התיר את האיסור או את הערוה. ע"כ מחויב להראותם לדעת כי האיסור הגדול לאסור את המותר אי לעגן את המותרת לשוק. אבל המתיר בכל אלו מקיים מצות חכמים. ואם יש מי שרוצה להטיל מום בקדשים כאשר הורגל בעונותינו באומתנו. ע"י כתיבת ראיות ההיתר ימצא תשובתו בצדו. הג' להועיל לאורך ימים אם יזדמן מעשה כזה לכל יצטרכו הבאים אחריו לבקש דבר ה' ולא ימצאוהו וישוטטו בגדרות אולי יוציאוהו. הד' שמא יזדמן דבר שאינו כנדון זה. ומי שאינו בן תורה ידמה לעשות מעשה להתר ויתלו. במורה הראשון בוקי סריקי. וכשיהיו ראיות המורה הראשון על ספר יראו את נדון השני אם דומה בדומה אל הראשון או לא הה' לקבל שכר על הדרישה להוציא מה שהוא בכח בפועל ולטרוח ולחוק על ספר. והקדוש ברוך הוא אינו מקפח שכר שום בריה. וכ"ש לעושים לשמה ויודע מחשבות בני אדם הוא הרואה כונתו. ויודע תומתו. כי לא נתכון אלא להוציא לאור משפט את"ד יעו"ש באורך. הראתיך בעיניך אילן גדול וענפיו מרובין דקאי כסברת הש"ך ז"ל דמותר להורות התר בדבר הנראה אסור ואדרבא קאמר דמקיים מצות חכמים אך שיחוק ראיותיו בספר. ואין לומר דלא מיירי בדבר תמוה.