שו"ת כרך של רומי טז

הנגון של העמים אסור. ימצא בעל דין לחלוק ולומר מהיכן נשאר לנו הישראלים הנגונים והקולות ערבות של שירי דוד נעי"זי הנשמעים בערי קדשנו והלא מקרא מלא דיבר הכתוב איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר. וממילא נשתכח כאשר הוא האמת (ואומרים שלא נשאר לנו כי אם נגון לדוד ברוך ה' צורי. דוקא מתרי טעמי חדא שהוא קול ממהר ומתגבר בקול שירי המלחמות ממש. וזאת שנית והוא פלאית שכל ישראל בכל מקום שהם האסיים והאפרקיים והאיברופיים כולם משתיים בנגון מזמור זה דבר פלא מה שאין משתוים בשום נגון התפילות והעבודות כי בארצות ישמעאל כל נגוני התפלו' הם כנגוני ישמעאל ובארצו' אדו' נגוני אדום ובנגון מזמור זה כולם משתוים ואני שסבבתי כמעט בכל חלק וחלק מהנז"ל שעור גדול ממדינות גדולות שבהם דקדקתי בזה וראיתיהו אמת והוו ידים מוכיחות שזה הקול נשאר לנו ירושה מאבותינו ותו לא) ובכל מקום שגלי נתלמדו ישראל נגוני אותם הארצות ובא"י וכל ערביא קול נגוני התפלו' והקדישים והקדושות כולם על נגון ערבי ובטורקיא קולות טורקיות ובאדום קולות אדומיו'. ומי יוכל להכחיש את המוחש התם נאמר דכל ישראל שגו ברואה אלא ודאי דלא קפדינן כי אם על הלשון שיהיה בלשון הקודש אבל על הנגון מה נוכל לעשות מאחר כי לא נשאר לנו זכר נגונינו הקדושים וע"ז יפה דקדק הגאון ז"ל לומר שאינו בלשון הקודש ולא אמר שאינו בנגון הקודש דמהכן בא לנו. וכן בסו"ד דקדק ואמר וכן חזן הכנסת המנגן בלשון ישמעאל אל אפי' במשתה האמת אגיד דכל ימי הייתי מצטער במה שהייתי רואה לכמה חסידים ואנשי מעשה שלא היו מטין אזנן ולא מניחין לנגן בא"י תו"ב אפי' בטיולים בלשון ישמעאל. אם לא הפיטן היה מסדר שיר ל"הק על אותו משקל באותו נגון החדש או הערב ואני מפני רצון הרב החסיד מוה"ר הגדול מוהרח"א גאגין ז"ל נטפלתי ליסד פיוטים חדשים על משקל שירי ערבי וכמעט לשון נופל על הלשון ולכאורה הייתי תמיה וכמה פעמים נתוכחתי עמהם על זה וחילי ממש הרמב"ם בפי' לאבות פ"א כשחלק הדיבור לה' חלקים ע"ז כתב וז"ל ודע שהשירים המחוברים מאיזה לשון שיהיו צריך שיבחינו בעניניהם אם הם הולכים על הדבור אשר חלקנוהו. ואמנם ביארתי זה אפי' שהוא מבואר מפני שראיתי זקנים והחסידים מאנשי תורתנו כשהיו במשתה היין ובחופה או זולתה וירצה אדם לשיר שיר ערבי אפי' ענין השיר ההוא שבח גבורה או הנדיבות והוא מן החלק האהוב או בשבחי היין ירחיקוהו בכל צד מין הרחקה ואין מותר אצלם לשומעו וכו' וזהו סכלות גמורה שהדבור לא יאסר ויותר ויאהב וימאס מצד הל' הנעשה בו אלא מצד ענינו שאם הענין ההוא מעלה יתחיב לאומרו באיזה לשין שיהיה. ואם יהיה כונת השיר ההוא פחיתות. באיזה לשון שיהיה אסור לאומרו ע"כ הרי דהרמב"ם ז"ל לענין השירים הכל שוה אליו לשון הקדש כמו שאר לשונות לבד שיהיה הענין נאו' ומדברי הגאון הנז' ז"ל נראה דגם מצד קדושת הלשון דייקינן ומצאנו סמך גדול לדעת אותם החסידים שזכרתי אבל האמת כד דייקינן שפיר אינן חלוקי' בעצתם הגאון ז"ל עם הרמב"ם ז"ל. דבאמת גם הגאון קפיד בשירים מצד הענין ולא מצד הלשון. ומה שאמר בלשון ישמעאל היא הערבי היינו שעל הרוב תרי רובי שירי ישמעאל הם עגבים ועל כן למשל היה שירי ישמעאל עגבים כולם דבתר רובא אזלינן ואסר ג"כ במנא כל שלא חובר לשון הקודש עליו שידוע טבע המשוררים בשמעם הניגון בכלי והיה כנגן המנגן ותנח עליהם הרוח להוציא מילות השירים יחד עם הכנור ועוגב גם בלא כונת הלב כי הוא טבע קים במשוררים וע"ז אסרו אם לא שכבר חובר עליו שיר בלה"ק ומעתה ישא אדם ק"ו שירי ישמעאל שרובם עגבים עכ"ז הקולות שלהם הותרו לנגנם בל' הקודש ובתפלות ובמלות קדושות יען שהענינים הם נאותים או קרושים ולא איכפת לן שמא באותה שעה שמנגן אותו קול במלות עבריות שמא יזכור הערביות שהם ענינים פחותים ועגבים ובן המנהג בכל א"י וערביא בכל הב"כ ולא מחו בהם חכמים שירי ארום שרובם מלחמות ודבר גבורות עאכ"ו שמותר לנגן באותם הנגונים באותו לשון במשתאות. ובב"הכ בלשון הקודש בעבודה ובתפלה כל שכן נגוני בתי כנסיות הנוצרים שהם באמת נגונים מוכנעים ומביאים אהבת האל ויחודו ואנן לא ידעינן לשון לאטין שבהם מנגנים באותו קול מוכנע כדי שנא' שנזכור עי"ז אותם הדברים של שלוש שהם אסורים לנו. שודאי מלבד שמותרים לנו אלא אדרבא חובה עלינו מכל הטעמים הנז"ל והוא ברור

וכי ישאלך בינ'ך לאמר לי. שמע נא המורה לצדקה אחרי אשר הראת לנו בכחך זה גודל כבוד המדומיי מדינה ומדינה כמנהגה ושוים בו ישראלים וא"הע מטעם שכבר נשתקעו באותו דמיון ומזה יצאת לידון ולהתיר לנו הכלי שעות והמוסי'קא המייחדת. א"כ אזור נא כגבר חלציך. והתר התר וגם חייב לעמוד בבית תפלתנו בגלוי הראש כי אין לך כבוד מדומיי כפי מנהג המדינה כמוהו. ונשתקעו בדמיון זה גם הישראלים זה כמה מאות שנים. ואם כה תעשה שכר הרבה תטול ורבי מובה"ק יקראוך כל בני איברו"פא. גם אני לא אחשוך פי מלהשיב לך כמדתך תשובה נצחת ואת כל ונוכחת אמור נא השואל המשכיל מה לך לשאול שאלה אחת קטנה וקלה בעינה כזאת הרחב פיך והעמק שאלה או הגבה למעלה להציב לך ציורים ותמונות האבות הקדושים בב"הכ גם נביאיה חכמיה וכהניה. והוא ג"כ כבוד המדומיי בין האומות. ונותנים טעם מספיק (לפי דעתם ודמיונם). כי הצורות הללו מביאות ההכנעה בזוכרם קדושתם והתהלכותם תמימים עם ה' וכאלה טעמים רבים הלא בספרתם והוא כבוד מדומיי אשר מחויבי' לכבד ב"הכ בו לפי המשקל האמור למעלה אלא מאי אית לך למימר שדבר כזה הס כי לא להזכיר כי הוא נגד התו' האלהית אומרה ל"ת לך פסל וכל תמונה וכו' ואפי' לקימו בבית אסור כ"ש להציבי בב"ה מקום השראת שכינה ואם כבר ידעת זה שנגד התורה האלהית וקבלת חכמים ז"ל הין אנו יכולים להורות כקוצה של יוד א"כ תשובת הגילוי הראש בצדך שהרי כבר התורה האלהית גילתה דעתה שגילוי הראש אינו כבוד ואדרבא לבזיון יחשב שהרי כתיב ופרע את ראש האשה ובמצורע צוה בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע וכיון שהדבר גלוי שגילוי הראש התורה הקדושה לחרפה תחשב לה מי יקל ראשו לעבוד את ה' בדבר המאוס לפני המקום. וע"ז שפיר פסק מרן בש"ע א"ח סימן צ"א שאסור להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה ולמחות מלכנס לבה"כ בראש מגולה וכתב הט"ז משם הזו"הק פ' ואתחנן מאן דקאים בצלותיה בעי לכסויי רישיה עי"ש ואפי' לא יהיה אלא ספק אם מה שאסרה תורה גילוי וי הראש הוא מפני מיאוסו בעצם בעיניו יתברך או מפני