שו"ת כרך של רומי קיא

בתשובותיו אבקת רוכל סי' קצ"ה וז"ל הטענה השלישית שמאחר שכל בני ספרד ובני אשכנז סומכים על הרא"ש בהוראותיו ובפרט באו"ה אחרי דברו לא ישנו אין כח ביד שום אדם לעשות הפך סברתו עכ"ד. ולדעתי זו ראיה שאין אחריה תשו' שמרן בעצמו סגר עלינו הפתח שלא לפסוק נגד הרא"ש וכמעט הוא הפך הכלל שהניח אם לא שנאמר שחזר בו ידעתי שמי שרוצה להתעקש יוכל למצוא אלף דוחקים ובפרט שלא אמר נגד הרמב"ם בפירוש אבל אומרו אין כח ביד שום אדם לעשות הפך סברתו נראה כלל עצום בכל אופן שבעולם אפי' נגד הרמב"ם אם לא דמסתבר טעמיה דהרמב"ם דאזי הלכתא כהרמב"ם נגד הרא"ש כמ"ש מב"י בא"ח סי' יו"ד ה"ד הכנ"הג כללי הפוסקים או י"ע ועיין יד מלאכי דקפ"ד ודאי שבה תמיהתו ודוק היטיב ולא זו בלבד אלא דאפי' דהרא"ש והרי"ף קיימי בסברא אחת והם ב' עמודי ההוראה עכ"ז כתב מוהר"ם גאלאנטי דכ"ד ע"א וע"ב וז"ל הגם שכתב הרב"י דכשהרי"ף והרא"ש מסכימים לדעת אחד קי"ל כוותייהו נגד הרמב"ם היינו כשהוא סברא יחידאה אבל אם חבל נביאים נבאו בסגנון אחד כמוהר"י ן' מיגאש ור"ת והרמב"ן והרמ"ה וסוברים כוותיה קי"ל כהרמב"ם ז"ל עד שבאופן שאין מהקדמת הרב ב"י שום קושיא עכ"ד וממ"ש בתשו' אבקת רוכל. אחרי דברו לא ישנו ואין כח ביד שום אדם לעשות הפך סברתו כללא כייל סוגרת ומסוגרת איך שיהיה אין לבלבל עצמינו יותר מדי ונקוט מיהא לפחות שכדי לפסוק כהרמב"ם נגד הרא"ש צריך שיהא מסתבר טעמיה כמ"ש מרן גופיה ז"ל או הרבה נביאים מתנבאים עמו כמ"ש מוהר"ם גאלאנטי ז"ל בעדו ומי נאמן בכל בית יוסף כמוהר"ם גאלאנטי ז"ל רב מוסמך בדור שלאחריו על צפ'ת היאו'ר תו"ב. ומכל האמור יד הדוחה נטויה עכ"ד שלא לפסוק כהרמב"ם בהסכמת הש"ע דאין מתאבלין חדא דלא מסתבר נגד הרא"ש והרמב"ן והטור וכמו שדקדק דאי לאו עושה מ"ע אף הם לא יברכו להם ברכת אבלים נמצא דברי הרמב"ם מלבד דלא מסתבר טעמיהו עוד בה דאין להם הבנה ואם נאמר דכוונתו מסתבר טעמיה כאן היינו משום דהלכה כדברי המקל באבל מלבד דאין זה פי' מסתבר טעמיה כאן היינו דר"ל טעם בעצם הדין וכמובן הפשוט עוד בה דלקמן נבאר דגם מטעם לא מסתבר טעמיה זאת שנית דהרמב"ם כמעט יחידאה הוא ובדעת הרא"ש קאי בעל הג'. הרמב"ן. והרשב"א. והאגודא והטור. נמצא דהרבה נביאים לא כתבו שלא להתאבל וא"כ מכל אלו הטענו' יד הדוחה נטויה להרים ראש נגד הסכמת הב"י בדינא ובדינא

הצד הג' דאפי' אם יהיבנא כל דיליה למנגד ולא תנוח דעתו בשני צדדים האמורים יבא הג' ויכריע והיינו דכל שאין בירור בהסכמת הש"ע כי אם שפסק לשון הרמב"ם אין מתאבלין ותו לא גילה לנו דעתו בב"י כי אם שהביא מ"ש הרמב"ן בעד הרמב"ם דס"ל דאין מתאבלין כלל והוא לא דיבר מאומה וכיון שבלשון הרמב"ם חלו ביה ידים לבארו שהוא על הרחוקים א"כ חזר לשון מרן מסופק דמה שתוכל לבאר בדברי הרמב"ם תוכל לבאר גם בדבריו וכיון שיצאנו מידי בירור דעתו של מרן ז"ל (וכמ"ש לעיל בשינוי הד' ודוק היטב) אנו כשאין לפסוק כדעת רובא דרבוותא והוא ברור לע"ד

נחזור לדברי החתם סופר ז"ל כמ"ש עוד דהגם דהלכה כדברי המקל בדברי אבל. מ"מ היכא דאיכא כבוד משפחה יכול המורה להורות להתאבל לכתחילה אפי' שיהיו לו כל דין מע"ל ונהי דלענין אבלות הלכה כדברי המקל באבל. אבל לענין פגם משפחה אין הלכה כמקל בפגם משפחה א"ר יעו"ש שסמך משפט חדש זה (כי סוף סוף הוא חולק נגד הסכמת הב"י ופגם משפחה זה אינו דבר חדש או נדון מחודש כי בכל מע"ל איתיה ועכ"ז לא חלי ולא מרגיש מרן הקדוש ז"ל ופסק כהרמב"ן לפי פשטן של דברים) על ראיות דטענות כמו שיראה הרואה אבל אין ספק דהכי הוא הדין ודאי מצד הדין עצמו מכמה טעמים חדא כאשר הארכתי לעיל שכל שאנו רואין עיקר הברייתא שר"ע נזדעזע מלבזותו הוי נטלה וגם פשט הברייתא לא משתעי בקרובים כלל ואדרבא פירש הדברים להדיא לרבים וגם דברי הרמב"ם ז"ל יכולין לסבול דבר זה הא ודאי מצד הדין כל הבא לבזות המת ולפגום משפחתו צריך להביא ראיה ברורה ואינה כאשר הרחבתי הדיבור לעיל זאת שנית שהרי כתבו התוס' ביבמות דל"ו ע"ב ד"ה הא לא שהא אחר שפסקו דכל שלא שהא ל"י באדם ספיקא הוי ואין מתאבלין עליהם דהלכה כדברי המקל בחבל נרגשו מהא דתנן במס' שמחות הספקות אוננין ומתאבלין עליהם ות"י דנראה דבס' בן ט' לא' בן ז' לאחרון איירי כגנאי הדבר שלא יתאבלו לא זה ולא זה מאחר שודאי קרוב לאחד ע"כ והגם שמוהר"ם מינץ בתשו' סי' צ"ה מתחילה רצה לדמותו לס' שמועה רחוקה לומר דגנאי הדבר שלא יתאבלו ושוב דחה הדברים וכתב דהתם שאני דודאי קרוב לאחד מהם ואין פוטר מן האבילות לא כן בס' שמועה רחוקה דלהצד שהוא שמועה רחוקה אינו חייב באבילות מן הדין וליכא גנאי אם לא יתאבלו ולפום ריהטא היה נראה דגם כאן הגם דהוא ודאי קרוב שפיר יש לדמותו לס' שמועה רחוקה כמ"ש מוהר"ם מינץ וליכא גנאי אבל הא ודאי בורכא היא מתרי טעמי קשוט האחת כי יותר יש לדמותו לס' בן ט' לראשון וכו' דלאחר ודאי קרוב ובודאי חייב להתאבל וכן הכא בנדון המע"ל הוא ודאי קרוב ולמות כל הני רבעתא ודאי חייב להתאבל ואם לא יתאבל הוא גנאי גדול באומרים העולם תפוש דעת המקילין כדי שלא להתאבל ושייך שפיר גנאי דבשלמא בס' שמועה רחוקה להצד שהוא שמועה רחוקה ליכא ריח חיוב כלל כי כוליה עלמא ידעי כי עבר זמנו אבל בס' בן ט' לראשון וכו' ובס' פלוגתא דרבוותא במע"ל הוא קרוב ודאי והוא זמן להתאבל ודאי ואם לא יתאבל כלל ותפסי דעת המקלין או ספק שהוא רחוק נמצא דהמת הזה נשאר בלי אבלות ולא בא הדבר מסיבתו ר"ל כמו ס' שמועה רחוקה ודוק היטיב. הטעם הב' והוא מבואר יותר דבשלמא בס' שמועה רחוקה או נפל והדומה לה נפל הס' בגוף הענין עצמו אי חייב להתאבל דהוי בר קימא והוי שמוע"ק או לא חייב להתאבל כי לא הוי בר קימא והוי שמוע"ר ומעיקרא לא חל החיוב כלל אבל הכא דודאי קרוב לחד מנייהו או ודאי קרוב למע"ל וחל עליו החוב מצד הקורבה והזמן. והספק נולד מבחוץ אי הוא בן לזה או בן לזה או אי הוא רשע ופטורים לדעת הני רבוותא או ישראל פשוט ומחוייבים לרעת הכת האחרת הא לא דמי אלא למ"ש הרא"ם ז"ל ח"ב סי' כ"א שהקשה גבי מ"ש בריש נדה מקוה