שו"ת כרך של רומי יא

העולם וא"כ כשחזרה חק לע"ז שפיר שייך בה אשר שנא ה'. וראיה לדבר כי בגוף העבודה כמו הקרבת הקרבנות גופיה שהם לריח ניחוח והוא טעם העצמי בעולה וגם בשאר הקרבנות נוסף להם מתנות כהונה. באלו וביוצא באלו לא נאסרו ולא חזרו שנואים מפני שהיו מקריבים קרבנות וכיוצא. לע"ז. דא"כ יאבד העולם מפני השוטים? זה לא אמרו אדם מעולם התינח במצבה דאין בה טעם עצמיי והוא חק בעלמא אה"ן שייך שפיר לשנוא אותה. אבל בשאר הקרבנות ושאר עבודות שיש בהם טעם ידוע ונגלה איך אפשר בעולם שיהיו אסורים מפני שוטים שקלקלו. דכוותא בנדון המוסיק'א שהוא גוף העבודה כמ"ש. ונשלמה פרים שפתינו. והיא התפלה בהכנעה ובקול נעים גילה ורעדה יותן לה הוד והדר בבית אלהינו. ואם הקול הזה אשר מנגנים בבית תפלתם של א"הע. הוא קול ההכנעה הנכנס ללב לפי משקל המוסי'קא ולפי מה שהורגל בו. הא לאו הכי לא יכון לבב השומעים ולא יתישב דעתם בתפלתם. היאמן כי יסופר כי בשביל שוטים שקלקלו וקבעום בבית תפלתם. נאסר אנחנו בדבר שטבענו מחייב כי הוא חד מה' חושים שהגוף נהנה מהם. ומאי שנא מחוש הטעם וחוש הריח והוא ענין הקרבנות והקטורת גופייהו דלא נאסרו. לאו היינו משום שאין אדם שליט ברוח הטבעי אשר יד כל אדם שוה בו. א"כ הוא הדין והוא הטעם בחוש השמע והנגון שכל אדם שוה בו. וכבר הנטבע בטבעו אשר לא יכנע לבבו הערל אם לא משמוע קולות המוסיק'א אשר הוקבעו למוכנעים והורגלו במדינתו איש ואיש יולד בה. ואלו משברים לבו ולא זולתם. האם יוכל האיש הישראלי האיטלקי דרך משל להפוך טבעו בטבע הנקנה מארץ מולדתי. ולילך לב"הכ וליכנע מקולות השומעם בכל יום בטיאטריאות וקרקסיאות או ברחובו' קריה. זה לא עלה על לב אנוש. ולטעמיה של הרב ב"ח ז"ל למה לא נאסור הבדלה בכוס של יין ע"ג התיבה. מאחר שגם בבתי כנסיותם מברכין על כוס יין נסכם. אלא ודאי כמו שאמרנו דבדבר טבעי ונצרך לכל אומה האי כדיניה והאי כאמונתו לא שייך לאוסרו דאי לאו הכי לא שבקת חיי. הרי זה דומה למ"ש בב"ב ד"ס ע"ב ת"ר כשחרב הבית בשניה רבו פרושים בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין נטפל להם ר"י ב"ח אמר להן מפני מה אין אתם אוכלין בשר ושותין יין א"ל נאכל בשר שממנו מקרבין ע"ג המזבח ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין ע"ג המזבח ועכשיו בטל? א"ל א"כ לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות. אפשר בפירות. פירות לא נאכל שכבר בטלו בכורים. אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים שתקו וכו' ע"כ. ושוב האיר ה' את עיני ומצאתי הדבר מפורש כביעתא בכותחא בגדול אדונינו הרמב"ם בס' המורה ח"ג סוף פמ"ז שמכלל טעמיו על הקרבנות. עמד כנגדו ניסוך היין איך ציותה תורה לנסך יין ע"ג המזבח והיה חוקותיהם וז"ל אבל הקרבת היין אני נבוך בו עד היום איך צוה להקריבו וכבר היו עובדי ע"ז מקריבים אותו. ולא נראה לי בו טעם אבל זולתי נתן לי בו טעם. שאמר. כי הטוב שבדברים לכח התאוה אשר מבועה הכבד והוא הבשר. והטוב שבדברים לכח חיונית אשר מבועה הלב הוא היין. וכן הכח אשר מבועה המח והיא הנפשית יערב לה הניגון בכלים ומפני זה התקרב כל כח אל ה' בנאהב שבדברים. לו. והיה הקרבן. הבשר והיין ושמע קול ר"ל השיר עכ"ד ז"ל ועיין שם בשם טוב שכתב אבל הקרבת היין אני נבוך וכו' וכבר אמרתי לך טעם השולחן וג"פ אותו טעם ראוי שינתן ביין כי כל עבודה שיעבדו המלך ראוי שיעבוד בה השם הנכבד (ועיי"ל בדברי הרשב"ש שהם דבריו ממש) הנה אל ה' ויאר לנו למצוא כל מבוקשני בדברי המורה לצדקה אשר בית ישראל נכון עליו. תרתי לטיבותא גם טעם היין וגם טעם השיר אשר הוא עיקר מתרין הטעמים הנחמדים שאמרנו משיקול דעתנו דלא נאסר לעבוד את ה' כי אם בחוקותיהם שהוא מילתא בלא טעמא. אבל כל דבר שהוא מילתא בטעמא ראוי שנעבד את השם הנכבד אדרבא כמו הם ויותר מהם ובפרט לטעם השם טוב והוא דמיון עבודת המלך וכו'. ואל תשיבני ממ"ש הרב כהונת עולם סי' ע"ד שאסר לבישת הצניף הירוק ככרתי לישראלי השוכן במדינות ישמעאל. דאסור להדמות אליהם אפי' במה שהטבע משתוקקו. דהתם שאני שהוא מיוחד אליהם לדתיים שלהם ואינם מניחים לשום אומה ללובשו אפי' ללועזים הבאים מארץ איברופ"א שאינם תחת ממשלתם. כי חק הוא לכהני הישמעאלים זרע הנביא שלהם נקראים שארי"ף. ע"ז ודאי אסור. חדא שאינו נוגע לגוף טבעו של אדם ואפשר במלבוש אחר ועוד דדבר זה הוא חק בלי טעם למה בחרו בגוון זה ולא אחר. וע"ז אינם מניחים לאחרים ללובשו הרי דליכא גנאי אם אינו לובשו כאותה שכתב הב"ח ומוהריק"ו. וא ואדרבא איכא סכנה. לא כן בעניני הנאת האדם הטבעי או במלבושים הנהוגים בחלקי ארצות שאם אינו לובשם גנאי גדול והוא פשוט ועיין הרדב"ז ח"א סימן ס"ה

ויש לי ראיה גדולה שכל דבר דיש לו טעם נכון משום הנאה או כבוד או הטבע מחייבו לפי מנהגי המדינות ושנוי ארצות. אפי' שאותו דבר נתייחד לעבודת איזה כנסיות מאיזה אומה שתהיה. מלבד שהדבר ההוא מותר לישראל וליכא משום ל"ת בחוקות הגוים. אלא אדרבא מצוה לילך בדרכיהם ולהדר בתי כנסיות שלנו בכל מיני הדור וכבוד השוה לכל נפש אדם מאותה מדינה אפי' שנתיחד לבתי כנסיות שלהם. והיא הראיה ממה שנשאל הרשב"ש סי' רפ"ה על קהל שרצו להסכים שלא ליכנס אדם ב"הכ במנעלים מחמת החרפה שמחרפין הישמעאלים (מפני שמנהגם שלא ליכנס בכנסיותיהם במנעלים כנודע) וקמו קצת יחידים וערערו בדבר והשיב ז"ל. דבר ידוע הוא שב"הכ ראוי לפארו ולרוממו ולכבדו ולהרחיק ממנו כל מיני בזיון אמנם הכבוד הוא כל דבר אשר הוא נחשב בעיני אדם כבוד אם בבנינו וכו' אם מצד הדלקת הנרות וכו'. ולהרחיק ממנו כל מיני בזיון מצד השתמשות בהני דרך בזיון וכו' והכבוד והבזיון כפי מחשבת בני האדם וכפי המקומות. כי הכבוד והבזיון האמיתי הוא כבוד הנפש ובזיון הנפש. אבל יש כבוד מדומה ובזיון מדומה. כי אם ילבש אדם בגדים נאים הוא כי בעיני האדם נחשב לכבוד ואם ילבש בגדים מטולאים הוא נחשב בעיניהם לבזיון. אע"פ שבעצם נפש האדם שהיא צורתו. אין כבוד בלבוש בגדי רקמה. או לבוז בלבושו בגדים צואים. אבל הוא כבוד או בזיון אצל בני האדם. ומפני כך היה קורא רבי יוחנן למאניה מכבדותיה וכו' וכן ת"ח שנמצא רבב בבגדו