שו"ת כרך של רומי י

המלכות. ותירץ דמשום הצלת נפשות שאני ע"כ. וכתב עליו הרב ב"ח הנ"ל דליכא ריח קושיא. דל' ובחוקותיהם לא תלכו לא משמע אלא שרוצה להדמות אליהם. אלא שצריך ללבוש במלבושיהם ולהדמות אליהם. ולנהוג כמותן. שנראה כמודה לדתן ובלשון הספרי כאומר הואיל והן יוצאין בארגמן וכו' אבל מי שאין דעתו להדמות אליהם אלא שצריך ללבוש במלבושיהן ולהדמות אליהם כדי שלא יהיה גנאי אם לא ידמה אליהם. דבר זה לא אסרה תורה. ולא עליו קאי קרא עכ"ד ז"ל. והרי אתה דן ק"ו השתא ומה התם בלבושים דסוף סוף הוא מתדמה וכונתו להדמות להם וליכא טעם אחר עכ"ז מותר כיון דאינו עושה מעשה כמודה אלא משים גנאי אם לא ידמה להם. הכא דאיכא טעם עצמי בצורך ידיעת השעות אפילו בהנאת אחד מבני השכונה וגם איכא סרך מצוה. לא כ"ש דמותר

באנו לטעם השני שכתב מוהר"י קולון ז"ל והוא כל דבר דהוא פריצת גדר הצניעות והענוה וכו' וכנז"ל הנה גם מטעם זה אין לנו בית מיחוש. שהנה מלבד שגם לזה כבר כתב דאפי' בדברים הללו של שחץ וגאוה דאסורים היינו דוקא אם עושה אותם הישראלי להדמות להם. אבל אם עושה אותם לתועלת ידועה אפי' שהם של שחץ וגאוה מותר בהם (והם דברי הב"ח הנ"ל ותמהני איך לא נסתייע מדברי מוהרי"קו הללו שהם דבריו ממש והוא פלא) דכוותא בנ"ד אף שתאמר שענין זה הוא שחץ וגאוה עכ"ז מותר כיון שאינו עשוי להדמות להם כי אם לתועלת ידועה ומפורסמת וכ"ש שענין כזה אין לו ריח שחץ וגאוה שאפי' עני המתפרנס מן הצדקה יכול להיות לו בביתו ובחומותיו כלי מכה שעות כזה. ועוד שאם אתה בא לאוסרו. צריך אתה לאוסרו גם לישראלי הפשוט להיות בביתו ובחומותיו כלי מכה שעות כיון שהוא שחץ וגאוה ויותר שייך בפרטות מה שאין בכללות ואין צבור עני אלא ודאי הס כי לא להזכיר ומכל הצדדים הדבר מותר. ומה לתבן אצל הבר

ואם ידחה הדוחה לומר דנ"ד אכתי לא אפרק מחולשא ועדין לא דמי לכל האמור ומדובר דהתם שאני במ"ש מוהריק"ו ז"ל דעכ"פ אותו דבר שאנו עושים אם אין בו חד מב' טעמים דהיינו או חק או גאוה. א"כ נמלט אותו דבר מחוקות הגוים וקרא לא קאי עליה וכמ"ש הב"ח הנז"ל. אבל הכא בנדון דידן עם שבאמת ענין כלי מכה השעות נמלט מדין חק ומדין גאוה. עכ"פ כיון שכדמות הקול הזה שמכה בפעמון יש קול כזה שמקשקש ביד ואותי ודאי עבוד' גמור' כחק ודת שלהם והוא בנוי ע"ג כנסיותיהם. א"כ ממילא אנן מחוייבין להרחיק כדמות השמעת קול זה מע"ג ב"הכ. על דרך הרחק מעליה דרכך. ומה לי שאותו הקשקוש הוא בידים והוא לכונה אחרת שהיא עבודתם. ומה לי קשקוש ע"י כלי והוא לכונת השעות. סוף סוף הקול קול לו קול אליו אותו בדומין לו והוא עבודה גמורה בלי ספק. ע"ז נשיב לו ונאמר שמלבד שעם כל מה שכתבנו לעיל תנתק ותמוש גם טענה זאת שהרי לפי כל האמור כל דבר שאינו חק בלי טעם מה שאני עושה אני מותר בו אף שלהם הדבר הזה עצמו הוא חק בלי טעם ועבודה. כיון דהישראל עושהו מטעם ההכרחי אשר בו גלוי לכל העמים. תו לא משגחינן בעבודתם והוא מבורר מדברי מוהריק"ו הנז"ל ומדברי כל הפוסקי' הלא בספרתם ולא דמי למצבה אשר בחרו בה האבות ואח"ך כיון שהכנעני' עשאוה חק נאסר' דכתי' אשר שנא ה' דמעיקרא אהובה היתה. דהתם שאני כי אני עובד בה כמעשיהם. ע"ז ודאי ראה ה' כי שנואה לעבודה אשר עבדו שם הגוים אבל לא נאסרה לבנות מצבה כדי לישב עליה וכיוצא מאיזה דברים דלאו בני עבודה נינהו. דכוותא בנדון דידן דאם משתמשים הם בקול הפעמון הזה לעבודה. כמו מצבה. אנו משתמשים בו באופן אחר והיינו לשמוע השעות על דרך מקום מצבה לישב עליה לרוח היום וכיוצא בזה דודאי מותר

ועוד דמצבה היא מיוחדת לעבודה דוקא להם. והכא גם להם הקול הזה אינו מיוחד לעבודה שהרי משתמשין גם לכלי השעות ומה שמיוחד הוא הכלי שמושכין אותו בידים ואין שיעור להכאות כלל כמו שיעורי השעות. א"כ כיון דאינו מיוחד להם אפילו אנו משתמשים ממש באותו כלי כדמותו ואפי' ביד ואפי' כלי שיעור הכאות כאותו פעמון העבודה מותר כיון דלאו מעבודתם קא גמרינן אלא מעלמא גמרינן. והגם שחילוקים הללו הם מבוררים בש"ס ובפוסקים עכ"פ תשורה ה"ן להביא כדמות נדון זה ממש בתשו' הב"ח השייכות ס"ו סי' קכ"ז שנשאל על מה שמזמרים ומנגנים בבתי כנסיות במוסיק'א שמנגנים ומזמרים בבית תפלתם כתב דאין אוסר אלא דוקא באותן הנגונים שהם מיוחדים לגוים מאחר שהוא חק לע"ז וכו' כמו מצבה שאסורה בכל מקום מפני שעשאוה בנענים חק לע"ז. אבל אם אינן מיוחדים נראה דאין בזה איסור דבהא ודאי איכא למימר דלא גמרינן מנייהו עכ"ד. והרי השתא ומה התם בנדון המוסיק'א שסוף סוף אותו קול עצמו הוא העבודה שלהם והוא הנעשה לעבודה שלנו בתפלותינו. עכ"ז כיון שאינו מיוחד להם ר"ל לעבודתם מותר דאיכא למימ' דלא גמרינן מעבודת' אלא גמרינן בעלמא. כ"ש וק"ו בנ"ד דקול הפעמון הזה לאו מיוחד לעבודתם ולעומת זה מה שאנו למדין ועושים כלי והכונה להשמיע קול הזה אינו בתוך ב"הכ ואינו לנו שום עבודה ושום מצוה בהכאת השעות אלא בתכשיטי מצוה וזירוז ואפי' זה אין אנו חייבים בו. כגון דא ודאי לא אמרו אדם מעולם דאיכא ריח איסור בדבר. שהרי איכא כמה וכמה הפרשיות בדבר חד שאינו הכלי העובד הנקשקש בידים ועוד שטעמו לנו נגלה וידוע. ועוד שאינו מיוחד להם. ועוד שאינו ענין עבודה מה שאנו עושים כדמות המוסיק'א בתפלה. והוא ברור כביעתא בכותחא. והחולק ע"ז ורוצה להחמיר אינו אלא מן המתמהין

ובעיקר דינו של הב"ח ז"ל בענין המוסיק'א הנ"ל. הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא. והוא דאחרי המחילה רבא מעצמותיו הקדושי'. לא דמי ענין המוסיק'א אפילו המיוחדת לעבודתם לענין מצבה. דבשלמא בענין מצבה דהיתה חק לאבותינו לעבוד את ה' בה. ואחר האמת היתה בלא טעם וסברה בגופה כי אם כך בחרו האבות ביחוד לעבודת ה'. וא"כ כשחזרו הכנענים וקבעוה חק לע"ז אה"ן דנאסרה לישראל דחזר חק בלי טעם לכנענים (כמו שהוא פי' לשון חק וכמ"ש מוהר"י קילון ז"ל הנז"ל) ויכול לעבוד את ה' באופן אחר כמו ע"ג הבמה או ע"ג המזבח וכיוצא כיון דליכא טעם עצמי במצבה יותר משאר האופנים כי אם דוקא מנהג אבות