כלי חמדה שמות רלב

תורה לפניהם ולא לפני עכו"ם היינו דוקא אם הבע"ד רוצה לדון בדיני ישראל אבל אם אין הבע"ד השני רוצה לדון בדיני ישראל מקבל רשות מב"ד והולך בערכאות להציל את שלו. ועיין בלשון הר"מ ז"ל שלהי הלכות סנהדרין. ואמאי יהי' מותר כיון דהוא לאו הבא מכלל עשה לפניהם ולא לפני עכו"ם אמאי יהי' מותר לעבור ע"ז במקום פסידא והא מחויב אדם ליתן כל הונו שלא יעבור בל"ת ובפרט בקום ועשה ולומר כיון דנוטל רשות מב"ד הוי כאלו הב"ד עושים שלוחים לדון דזה שייך רק אם העכו"ם כופין אותם לקיים מה שישראל אומרים לו ולקיים פסק ב"ד אבל היכא דהעכו"ם דנין כפי נימוסם ומחייבין הוצאות מה שבדיני ישראל אינו חייב כלל ובפרט שאין דנין לקיים דין של ב"ד דישראל אדרבה כפי נמוסי המלכות אסור לדון בדיני ישראל והם הדיינים ואיך מותר בשביל ממון ללכת בערכאות של עכו"ם ועיי' בנתיבות המשפט סי' כ"ו שכתב באמת דאסור לילך בערכאות אף בנטילת רשות ודוקא אם כבר נתחייב בדיני ישראל ואינו רוצה לציית דין אז מותר ללכת בערכאות אבל אם לא רצה לבוא לב"ד והב"ד אינם יודעין הדין עם מי משמתינן לי' אבל אסור ליתן לו רשות ללכת בערכאות אמנם מורי הגז"ל בישועות ישראל שם כתב דמנהג העולם דלא כנתה"מ בזה ובאמת מלשון הר"מ ז"ל נראה ג"כ דאם לא רצה לבוא לב"ד של ישראל מותר ללכת בערכאות והוא תמי' מאוד מהו ההיתר בזה

איברא דמצאנו כיו"ב דמותר להשביע את חבירו בב"ד כשהודה במקצת מה"ת אע"ג דיודע דחבירו נשבע לשקר ועובר בלפנ"ע לת"מ. וכבר העיר בזה בתשו' מוצל מאש דאיך מותר לעבור על לאו דלפנ"ע במקום פסידא. אך התם הוא בשוא"ת שהב"ד מחייבין אותו השבועה ובלא זה התם גלי רחמנא דמותר להשביעו ואמרינן הלעיטהו לרשע וימות משא"כ הכא שהוא עושה כל האיסור בעצמו כדי להציל ממונו מנ"ל דמותר

ובאמת מ"ש מרן הכסף משנה מקור לדברי הר"מ ז"ל מהא דהחובל (דף צ"ב ע"ב) אינו מוכרע כלל ועיי"ש בשיטה מקובצת בשם גאון פירוש דברי הגמ' הנ"ל ותראה שאינו ראי' משם כלל. ולכאורה עלה בדעתי דמקור דינא דר"מ ז"ל הוא מדקיי"ל עביד אינש דינא לנפשי' ובמקום פסידא לכ"ע מותר להציל אפילו ע"י הכאות וחבלות כמבואר במס' ב"ק (דף כ"ח ע"א) ועיי' ברא"ש שם ובטוש"ע חו"מ סי' ד' וכיון דמותר לעבור על איסור חבלה ה"ה דמותר לעבור על העשה דלפניהם במקום הצלת ממונו ואיכא פסידא ועיי"ש בהגהות אשר"י במעשה דמצרים נראה מבואר כן שהכל ענין אחד הוא. אך באמת ז"א דהרי התרומת הדשן סי' ש"ד מובא ברמ"א חו"מ הנ"ל כתב דבערכאות אין להציל. וטעמא דמילתא י"ל דבאמת זה שמותר לחבול בו כמ"ש המהרי"ט דלרשע מותר להכותו א"כ זה שיודע בו שהוא רשע ליכא איסור בחבלה ולכן מותר לחבול בו להציל את שלו. ועיין בחידושינו לחו"מ סי' ד' כתבנו מזה סברת הפוסקים דהא דמותר להציל א"ע ע"י הכאות וחבלות היינו כשגזלו והגזילה עוד בידו הא בלא"ה אף שנתחייב לו מכח גזילתו אסור להציל וכתבנו דהטעם דבאמת כל ההיתר משום דלרשע מותר להכותו וכיון דרואה שהגזילה תחת ידו ולא השיב רשע הוא ומותר להכותו משא"כ כשאין הגזילה תח"י י"ל דכבר עשה תשובה ואע"ג דלא השיב עדיין י"ל דלא הי' יכול להשיב ואע"ג דלא נתכפר לו לאו דגזל מ"מ עתה אינו בגדר רשע. והא דאמרי' בש"ס אי עשה תשובה מאי בעי גבי' היינו דוקא כשגוף הגזילה תח"י ואינו מחזירה. ובזה א"ש מה שקשה לכאורה לפ"ד רב דס"ל דגנב קונה גוף הגניבה ואין עליו אלא חיוב השבה א"כ מאי נפ"מ אי גוף הגזילה תח"י או לא