כלי חמדה שמות קצז

כיון דהוא יסוד הראשי לתוה"ק. ולולא דמסתפינא הייתי אומר שבוודאי ישראל במ"ת שנזדככו לגמרי כמלאכי השרת בוודאי כששמעו כל דיבור ודיבור מפי הקב"ה הבינו הכל מה שכלול בו וכששמעו ל"ת כל מלאכה כיון דהוצאה בכלל מלאכה כמו דהוכיח הגמ' מקרא דויכלא העם מהביא בודאי השיגו כונת התוה"ק על בורי' כמו א"א דקיים אפי' עירובי תחומין או תבשילין היינו דברוח קדשו השיג כל דיני התוה"ק וא"כ מכ"ש עתה כששמעו בפירוש מפי הדיבור ל"ת כל מלאכה בודאי שהשיגו הכל מה שהוא בכלל האיסור דמלאכה ומה שהוא מחובת השביתה וכל מה שצריכין אנו למקראות היינו לגלות לנו מהיכן נשמע דכל אלה נאסרו בשבת והמה בכלל מלאכה שצוה עליהן הקב"ה בעשרת הדברות אבל ישראל שבאותו הדור שעמדו על הר סיני לא היו צריכים לכל זה שהם השיגו זה מיד כששמעו את הדיבור דשמירת שבת ולכן אין ספק בעיני שמיד שמרו את השבת כהלכה בכל הפרטים דאבות ותולדות וכל הדינים מה היא מלאכה ומה אינה מלאכה

ונראה דאפי' לר"י דס"ל בחגיגה (דף ו') דרק כללות נאמרו למשה רבינו בסיני הייני רק שאר המצות שאינם נכללין בעשרת הדברות אבל עשרת הדברות אינם בכלל זה וישראל השיגו מיד כל פרטי המצוה בשלימות כאשר צוה השי"ת. וי"ל בזה ענין מה שבדברות האחרונות נאמר כאשר צוך ודרשינן כאשר צוך במרה והיינו בכ"א ושבת וקשה א"כ אמאי בדברות הראשונות לא נאמר כאשר צוך

אמנם להנ"ל א"ש דבדברות הראשונות שהשיגו בעצמם כל פרטי המצוה לא הי' צריך לומר להם אופני ופרטי המצוה ולא הי' צריך להזכיר להם כאשר צוך במרה אמנם בדברות האחרונות שלא היו בבחינה זו אמר להם כאשר צוך במרה להורות על הפרטים. אך לפי"ז יצא לנו מזה דבמרה הוזהרו על כל הפרטים של כל מלאכת שבת וקשה למ"ד אתחומין לא איפקד וכתבו התוס' דה"ה הוצאה ובמתן תורה נראה דנצטוו על הוצאה כיון דהוא בכלל כל מלאכה ועיי' בחידושי הר"ן שבת שם שכתב דה"ה דלא נצטוו במרה בלאוי דשבת היינו על מחמר ושביתת בהמתו והרי הכא מפורש בתוה"ק לא תעשה כל מלאכה וגו' אתה ובהמתך וילפינן מיני' למחמר אחר בהמתו לכן נראה דפירוש המקראות כך הם שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך במרה ונוסף לזה הנני מצוה אתכם ל"ת כל מלאכה וגו' ועל מה שנצטוו במרה לא צריך להזהיר עוד הפעם דזה נכלל בכלל שמור דהשמר דלאו לאו

ובאמת לבי מגמגם טובא אם נצטוו במרה כל המלאכות עם התולדות ומסברא נראה דבמרה לא נצטוו אלא באבות מלאכות והתולדות לא נצטוו אלא ממתן תורה ואילך

שבתי וראיתי בספר צפנת פענח שנדפס מחדש ממש מכבוד הגאון המובהק מוהר"י מדינענבערג שיחי' בפ"ז מהלכות שבת ה"ב שהביא דברי הירושלמי פ"ח דסנהדרין ה"א דבעיא שם אם מקושש הי' חייב משום תולש או משום קוצר ואינו מובן הא תרווייהו חד מלאכה הוא. וכתב לתרץ עפי"מ דסובר ר"י בחגיגה הנ"ל דרק כללות נאמרו למשה בסיני וא"כ נראה דלא נצטוו במתן תורה כ"א על אבות מלאכות ותולדות נאמרו אח"כ בתוך המ' שנה. וא"כ י"ל דזה שאלת הירושלמי אם מקושש תולש הוי ואעפי"כ נתחייב מיתה ומוכרח מזה דתולש הוי אב מלאכה דעל תולדה לא נצטוו עוד. או דילמא דקוצר הי' ושפיר נתחייב מיתה. וע"ז פשיט דהי' תולש והירושלמי לשיטתו דס"ל דגם תולש הוי אב. אלו דבריו

ואע"פ שדברי חכמה המה בכ"ז יסוד הדברים לא נראה לי דלא נצטוו מיד בתולדות שבת אפי' למ"ד דרק כללות נאמרו למשה בסיני ובפרט כיון דר"ע ס"ל