כלי חמדה דברים תנט

המהרי"ק ז"ל ואולי אזכה שע"י יתבארו ד' המהרי"ק ז"ל בתכלית השלימות ע"י חכמי התורה וזכות רבינו המהרי"ק ז"ל יעמוד לי שאזכה לישב בתוך ד' אמות של הלכה מתוך הרחבת הדעת כאו"נ אכיה"ר

ה) בפ' בהעלותך, אות ב' הביא אאמו"ר הגאון שליט"א ד' הסמ"ג ז"ל במצ"ע רכ"ד שכ' דלכן הטמאים לנפש אדם לא יכלו לעשות הפסח ונדחו לפ"ש כיון דלפי החשבון חל שביעי שלהם בשבת וכבר גזרו על הזאה שלא ידחה שבת ולא הי' להם עצה לעשות הפסח בשביל הזאה וד' הסמ"ג ז"ל תמוהין דהרי מבואר ברש"י ז"ל מגילה ד' ה' ע"א בד"ה ע"ש זמנם דגזירה דרבה היתה גזירה מאוחרת ובימי אנשי כנה"ג הי' קורין המגילה בשבת וכן מבואר בתשב"ץ ח"ג סירצ"ח ועין בזה בספרו אאמו"ר הגאון שליט"א שאלו שלום ירושלים יעיי"ש. ונ"ל לת' ד' הסמ"ג ז"ל דהנה לכאו' צ"ע מאין הוכיח רש"י ז"ל זאת הא הלא כל השבותין הי' קודם לכן כמבואר בנחמי' קפיטל י' דעשו תשובה וקבלו על עצמן שלא לקנות ולמכור בשבת ואיסור מו"מ ג"כ אינו אלא משום שבות ועיין שבת קכ"ג ע"ב אמר ר"ח בימי נחמי' נשנית משנה זו ע"כ נ"ל בדעת רש"י ז"ל עפימ"ש הה"מ בפ' כ"א מה' שבת ה"א בדעת הר"מ ז"ל דכל השבותין הם מה"ת ונכללין בעשה דתשבות וכיון דשבותין יש להם סמך מה"ת א"כ נראה ברור דמיד דקבלו התורה נאסרו גם השבותין אמנם במקום מצוה ס"ל לרש"י ז"ל דע"כ לא נאמרה השבות כיון דהתורה התירה ליטול לולב ולתקוע בשופר א"כ ע"כ על שבות כזה לא אמרה התורה ואינו בכלל העשה דתשבות (ואין זה ענין לד' הטו"ז הידועין) א"כ לא הי' הגזירה מיד במקום מצוה ורק רבנן דבתראי גזרו בהו שמא יעבירנו כיון דלא ידעינן בקביעא דירחא כמו"ש הראשונים ויוכל להיות שהיום אינו יו"ט והוי שבות שלא במקום מצוה ולכן גזרו חז"ל שמא יעבירנו וכן במגילה ס"ל לרש"י ז"ל דלא הי' הגזירה מיד כיון דהוא מד"ק וכד"ת דמיא ודמי ללולב ושופר ולפי"ז י"ל דאין מכאן סתירה על הסמ"ג וי"ל דבהזאה רש"י ז"ל מודה דהי' מיד הגזירה ול"ד לשופר ולולב דע"ז עצמה אמרה התורה שידחה שבת משא"כ הזאה דע"ז לא אמרה התור שידחה שבת וא"כ הוי שבות שלא במקום מצוה ונכללו בעשה דתשבות הגם דע"י הזאה יוכל לעשות הפסח מ"מ כיון דעתה הוא טמא והזאה אינו מצוה בשבת והעמידו דבריהם במקום כרת ועיין בתוס' יומא ד"ד ע"א בד"ה הזאה בסיני מי הוי מבואר להיפך מד' הסמ"ג ז"ל דגזירה דהזאה היתה גזירה מאוחרת והארכתי בזה בח' למסכת מגילה ואכ"מ

ו) בפ' חקת אות ג' כ' אאמו"ר הג' שליט"א לת' קו' התוס' דל"ל קרא למעט קטן מכרת באוכל בטוה"ג וכ' כיון דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה וכן כ' הר"ן ז"ל דמה"ט מצה א"צ כונה דהנאה עולה במקום כונה ולכן צריך קרא למיפטר קטן מכרת יעיי"ש שכ' לת' עפי"ז דקדוק המקראות ודפח"ח, ובזה י"ל מה שראיתי להגאון בעל בית אוצר ז"ל במערכת אונס שכ' לתמוה על הר"ש משאנ"ץ דבספרא פ' צו לענין אכילת קדשים בטומאה דדריש ההוא ולא אנוס פירש הוא ז"ל כגון שהאכילוהו עכו"ם קדשים בטומאה ואולם בספרא פ' אחרי לענין ההוא ולא אונס גבי ש"ח פירש הרב ז"ל וז"ל ההוא ולא אנוס משמע שבדעתו עומד לומר שמותר והיינו שלבו אנסו ולא שאנסוהו עכו"ם דההוא פשיטא דאונס רחמנא פטרו עכ"ל וצ"ע מ"ש בין זה לזה ולהנ"ל י"ל כיון דענין אונס דרחמנא פטרי' דאונסא כמאן דלא עביד א"כ נראה דז"ד היכא דהעבירה מצד המעשה ע"ז שפיר שייך לומר כמאן דלא עביד אבל היכא דעיקר העבירה מצד הנאה ל"ש לומר כמאן דלא עביד דהא הרי נהנה עכ"פ וא"כ הו"א דחייב ביד"ש ולכן צריך קרא בכה"ג שאנסוה עכו"ם אבל באו"מ נראה דל"ח לגמרי אונס ולא מיפטר מיד"ש לגמרי וצריך כפרה ורק באנסוהו עכו"ם דהוי אונס גמור משא"כ אונס דשחוטי חוץ דשפיר שייך לומר בי'