כלי חמדה דברים רפ

שלא קיבל התראה יכולין למחול ג"כ בבן סו"מ דנידון ע"ש סופו שקילל אביו ואמו וא"כ עתה הוא קודם התראה ועדים שוב יכולין למחול ולא יהי' חייב אח"כ על קללתם כיון דמוחלין למפרע על כבודם וא"א לדון אותו על שם סופו וז"נ לפ"ד הפע"ר, אלא שגוף דברי הפע"ר צ"ע מ"ש כיון שקיבל התראה שוב א"י למחול ואין לו מובן לכאו' ועוד דהרי בבן סו"מ ג"כ צריך עדים והתראה ואעפ"כ כ"ע מודים דטרם שבאו לב"ד יכול למחול אך י"ל דמבן סו"מ לא קשה לפמ"ש ברש"י ז"ל ז"ל בסנהדרין דע"א במשנה בד"ה ומתרין בו דבבן סו"מ אינה התראה גמורה כשאר התראה ונראה דה"ה בגניבה שני' כיון דצריך שיגנוב מרשות אביו ויאכל ברשות אחרים וכיון דגניבה אתחלתה דמיתה צריך התראה בשעת גניבה ג"כ ואז לא הוי התראה גמורה דילמא לא יאכל אח"כ ועי' בסנהדרין דפ"ו ע"ב בתוס' ד"ה גניבה אתחלתה דמכירה הוא וכתבנו מזה במק"א אלא דגזיה"כ בבן סו"מ דח"מ אע"ג דאינה התראה גמורה ומשום הכא שפיר יכולין אביו ואמו למחול לו ועי' בס' למודי ד' למהר"י ניגאר ז"ל לימוד מ"ז מה שהאריך בדין התראת בן סו"מ ואכמ"ל משא"כ במקלל או"א דאיכא התראה גמורה וקבלת התראה שוב א"י או"א למחול אך הסברא צריך הסבר דמה בכך דקיבל עליו התראה א"נ דיכולין למחול מה נפ"מ בזה ואולי י"ל בזה לפמ"ש הרא"ש ז"ל במס' מוע"ק פ"ג סי' נ"ט על הרוגי ב"ד דהמה כמומרים להכעיס כיון דהתרו וקיבלו עליהם התראה הוי בגדר מומרים להכעיס והנה במומר להכעיס קיי"ל דמורידין ולא מעלין ולכן ל"מ מחילת או"א אחרי קבלת התראה ולפי"ז אולי י"ל דאפי' א"נ דלא כרש"י ז"ל ובבן סו"מ ג"כ משכח"ל התראה גמורה כקבלת התראה מ"מ כיון דבן סו"מ נהרג רק ע"ש סופו וא"כ אפי' אם מקבל התראה מ"מ ל"ה בגדר מומר להכעיס כיון דעתה אין כאן עבירה שח"מ שיעשה מפאת העבירה מומר ולכן מהני מחילה גם אחר התראה ויש לעי' הרבה בזה לפ"ד הרא"ש שם למעי' היטב וכתבנו ביאור ד' הרא"ש ז"ל בת' לח"א ומסודר בס' ארץ חמדה ואכמ"ל יותר וע"ע בדיני בן סו"מ מ"ש בקונטרס בית יהודא לבני הרב ז"ל מצוה א'

ה) שם כ"ב וכי יהי' באיש וגו' ותלית אותו וגו' בספרי כתיב ותלית אותו אותו ולא את זוממו והרמב"ם ז"ל השמיט זה וראיתי בספר אהלי יהודא למר"י ניגאר ז"ל שכתב דהרמב"ם ז"ל אינו פוסק כספרי יען שברייתא בגמ' דילן ריש מכות ד' דברים נאמרו בעדים זוממין אינם משלמין את הכופר כו' ולא קתני ג"כ הא דאינו נתלין נראה דלא ס"ל כספרי ולכן הרמב"ם ז"ל לא הביא הא דספרי את"ד ולענ"ד נראה ברור ופשוט דלפ"מ דפסק הרמב"ם ז"ל דבמלקות ובממון אמרי' כאשר עשה רק במיתה לא אמרי' כאשר עשה מדכתיב כאשר זמם לעשות אחיו ועדיין אחיו קיים מבואר דהרמב"ם ז"ל ס"ל דאין ע"ז חייבין מדיני הזמה אלא במה שזממו לעשות לאחיו בעודו קיים א"כ נראה פשוט דדוקא לענין המיתה שרצו לחייבו בזה אמרי' כאשר זמם כיון דהם רצו להמיתו באותה מיתה ה"ה דגם הם חייבין אותה מיתה שרצו לעשות לאחיו משא"כ לתלות העדים כיון דקיי"ל דאינו נתלה אלא מגדף ועובד ע"ז א"כ מצד ע"ז ל"ש חיוב תלי' רק דנימא דיהי' חייבים תלי' מצד כאשר זמם ע"ז אמרי' כיון דתלי' הוא לאחר מיתתו א"כ זה שרצו שהב"ד יתלה אותו זה יהי' כאשר שוב לא יהי' קיים וא"כ אין זה בכלל אשר זמם לעשות לאחיו וא"ח מדין הזמה ולכן לא תני' לה בברייתא בין הדברים שאין עדים זוממין חייבין בהם מדין הזמה והא דצריך בספרי למעט מאותו ולא עדים זוממין נראה כיון דלעיל מני' מביא הספרי דעת ר"א דס"ל כל הנסקלין נתלין א"כ שפיר הו"א מסברא דאם ע"ז העידו על אחד שהוא חי"ס דחייבין סקילה מכאשר זמם שג"כ יהי' נתלין כיון דכל הנסקלין נתלין וא"כ כיון דגם הם נסקלין יהי' נתלין וע"ז אתא קרא למעט אותו ולא זוממין כיון דהחיוב סקילה שעליהם אינו עצם חיוב סקילה מחמת חומר חטאתם רק לגדור גדר