כלי חמדה בראשית כא

לפסול טריפה מצד הקריבהו נא היינו רק משום שאסורה לו באכילה ולפי"ז בב"נ דמותר לו באכילה אין סברא לומר דטריפה אסור לגבוה וקו' הגמ' הוא מנ"ל דקרא בא למעט מחו"א וע"כ משום פסול קרבן דילמא גם מחו"א כשר להקרבה כמו כל בע"מ דכשר בב"נ וקרא אתי למעט שלא יביאו טריפה אל התיבה משום שצריך לקיום העולם לכן יקח רק בריאים ושלמים ופירוש זה מוכרח מהסוגי' דאל"כ מה תרצינן דטריפה ידעינן מלחיות זרע דהא אכתי צריך מכל החי על אותן שיקריב ולא יהי' לחיות זרע. וע"כ כדאמרן. וא"ל דא"כ מה מקשינן בגמ' הניחא למ"ד טריפה אינה יולדת אלא למ"ד יולדת מא"ל וקשה הא למ"ד יולדת א"כ גם טריפה ראוי' לישוב העולם א"כ אמאי נימעוט טריפה מכל החי הרי יותר מסתבר דקרא אתי למעט מחו"א להקרבה ז"א שכבר הזהירו זה התוס' בסוגיין דאעפ"כ יותר מסתבר כל החי על טריפה שיהי' בריא לגמרי לישוב העולם כמבואר מד"ק בסוד"ה אבל וכן מוכרח מדבריהם בד"ה ודילמא שכ' דגבי ב"נ בשאר מומין כשרין הו"ל לאוקמי' למעוטי טריפה דוקא והיינו משום דטריפה א"ח לישוב העולם לכן לא יבואו אל התיבה. שוב מצאתי כן בס' פנים ת בחידושיו שמפרש כן ד' התוס'. הכלל שנראה ברור מתוך הסוגי' דרק מחו"א פסול בב"נ אבל טריפה אינו אסור בב"נ להקריב בבמה ופירוש הגמ' דמנחות במה דאמרי' דלא מצינן למילף טריפה מק"ו משום דאינן ניכרין י"ל בטו"ט עפ"י קו' הנ"ל הא צריך קרא דמן הבקר כדי שיהי' האיסור ידוע ממק"א כנ"ל אמנם כבר העיר בס' לקח טוב די"ל דהוי האיסור ידוע ממק"א משום קרא הקריבהו נא לפחתך ומעתה י"ל עפ"מ דנראה מד' התוס' במס' עכו"ם (דף ו' ע"א) ד"ה תמים כתיב בי' דל"ש פסול דהקריבהו נא אלא בטריפות הניכר עיי"ש א"כ י"ל דזה פירוש הגמ' דמה לבע"מ שכן ניכר אבל טריפה א"נ. וא"ל דאכתי נילף מרובע דג"כ אינו ניכר ע"ז שוב י"ל דצריך קרא דמן הבקר שיהי' בכלל איסור ידוע ממק"א ויש עוד להאריך דרך פלפול בד' הגמ' דמנחות ואכ"מ כי לא באתי בזה אלא מפני שראיתי להגאון המובהק בעל אור חדש ז"ל בס' עה"ת פ' נח האריך בפלפול רב בסוגיות אלו ואינו מחליט דבר ברור אם טריפה אסור לב"נ להקרבה לזאת אמרתי אתנהלה לעטי בפשטות הסוגי' ולברר כי נלענ"ד פשוט שאין איסור לב"נ להקריב בבמה קרבן טריפה ובע"מ ורק מחו"א אסר לי' רחמנא

ב) נסתפקתי בב"נ שמקריב בבמה שלו בזה"ז עולת לכו"ע מה הדין בשחיטה אם צריך שחיטה או נחירה בסימנים ובאמת לא מצאנו כלל קודם מתן תורה בקרבנות שהקריבו הב"נ שיהי' כתיב שנשחט את הקרבן קודם שהקריבו וכן בא"א ע"ה בעקידה גבי יצחק כתיב ויקח את המאכלת לשחוט את בנו וסתם שחיטה הוא בסימנים כמ"ש הרמב"ן ז"ל עה"ת בפ' ראה בקרא דכי ירחיב ד' אלקיך את גבולך עיי"ש. אמנם אח"כ כאשר העלה את האיל לא כתיב בי' כלל שהמית אותו. והנה זה ברור אצלי דשחיטה כדין בודאי ל"צ ול"ש בב"נ כלל והרי זה דקדשים צריכין שחיטה חידוש הוא שנתחדש במתן תורה כמ"ש הרמב"ן ז"ל לפרש שם הקרא דוזבחת כאשר צויתיך דהיינו כאשר צויתיך בקדשים שחיטה ה"ה דמהיום והלאה גם חולין יהיו צריכין אותה שחיטה מבואר מזה דקודם מ"ת גם קדשים לא היו צריכין שחיטה ובפרט לפי דעת חז"ל דכאשר צויתיך היינו ה' הל' שחיטה שלמד הקב"ה למשה בע"פ על הר סיני בודאי דלא הי' נוהג מקודם וכיון דקודם מתן תורה לא היו צריכין שחיטה בקדשים פשיטא דגם לאחר מתן תורה לא נתחדש דבר בב"נ להחמיר יותר מקודם מתן תורה וז"ב. הן אמת כי דרך פלפול עלה בדעתי לומר להיפוך דבב"נ קדשים צריך שחיטה