קהלת יעקב - ב רל

מענה לשון ח"ב לשון חכמים אות א

א) אבידה מצינו בלשון חכמים לשון אביד' דלאו אבוד ממש אלא אונס כמ"ש בב"מ דף מ"ג מאי אבדו שנטבע ספינתו בים דהיינו נאנסו. הרמ"ז ז"ל

אבידה בפ"ב דמ"ק וכלן אם כוונו מלאכתן במועד יאבדו. דעת הרמב"ם בלשון יאבדו ר"ל שב"ד מאבדים אותו ממון ועושים אותו הפקר. וה"ה ז"ל פ"ז מה' י"ט כתב בשם הרמ"ך שהגאונים כ' מניחין אותה לאבוד אבל להפקירה ולאבדה בידים לא קנסו ועיין להרב בעל תי"ט פ"ב דמ"ק שהביא ראיה לדברי הרמב"ם ע"ש

(ג) אבד כתב הכנה"ג חה"מ סימן מ"א אות י"ט להגהת הטור דיש חילוק בין אבד לנאבד דאבד ר"ל שיש עדים שנאבד מן העולם והיינו נקרע השטר או נשרף. ונאבד ר"ל שנאבד ממנו ולא מן העולם ועפ"י הדקדוק כן הוא האמת שיש חילוק בין אבד לנאבד עכ"ל ושותי' דמר לא ידענא אם שאמת הדבר שיש חילוק עפ"י הדקדוק בין אבד לנאבד והיינו דאבד הוא פועל יוצא ונאבד מדבר על הדבר עצמו וכמ"ש אצלנו בלשון תורה אות אלף בתיבת אבד מ"מ עיקר החי' אף שניתן להאמר כדי לישב דברי הרא"ש דלא להוו סתראי לאו במשמע אבד ונאבד תלוי הדבר ואיפכא מצינו בפ"ק דכתובות דף י"ו מאי אבדה הטמינה ובשבועות דף י"א אמרינן פר ושעיר של יה"כ וכן שעירי ע"ז שאבדו והפריש אחרים תחתיהם ואם איתא להא נאבדו הוה ליה למתני ובפרק מי שהיה טמא תנן חבורה שאבדה פסחה ואמרו לאחד צא ובקש ושחוט והלך ומצא ושחט ולא קתני שנאבדה פסחה והאיכא טובא ועיין למהראנ"ח בדרשותיו פ' קרח דס"ט ע"ג דרפ"ה

(ד) אבל מצינו בלשון חכמים שפי' לשון הודאה ור"ל אמת. בערובין דף ל' אמרו להם אבל וכן בדף מ"א א"ל אבל ע"ש

(ה) אגב בלשון חכמים בכל מקום היינו היכא דמקנה לחבירו קרקע ומטלטלי' דנקני' באגב היינו בקרקע של מקנה ולא של קונה דאמר ליה מקנה קני הני מטלטלי אגב קרקע וזהו הבנת לשון אגב. ומצי' חדוש בפרק הזהב דמ"ו דקאמר ואי אמרת מטבע נקנה בחליפין נקנו ליה מעות להאיך אגב סודר כו' נר' דגם לשון אגב הוא על מה שנותן הקונה דקי"ל כמ"ד בכליו של לוקח דליכא למימר דפריך הש"ס אליבא דלוי דקאמר בכליו של מקנה דלא הוי הלכתא כותיה. ונפקא מינה לשטר מתנה שכתוב בו קנינו מיניה בקנין אגב סודר. ועיין בתשו' בית שלמה סס"י מ"ב וע' בנאמן שמואל ר"ס ק"י לשון השטר בלשון אגב

(ו) אגב כתב הר"ן בפ"ק דקדושין דדוקא לשון אגב שאמרו חכמים מהני למקני מטלטלי אבל אם שינה הלשון ואמר מטלטלי עם מקרקעי לא מהני ועיין במור"ם ח"מ סי' ר"ב דין ב' זו היא שיטת רש"י ז"ל והראב"ד חלוק עליו

(ז) אדם אע"ג דבלשון תורה איש ואשה מקרו אדם כמ"ש זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם וכן בפ' מדין כתיב שא את ראש מלקוח השבי באדם ובבהמה וכן מן האדם ומן הבקר וכ"כ עוד כמה פעמים באותה הפ' שכלן על הנשים מיירי דהא הרגו כל זכר וכ"כ שם בפ' ונפש אדם מן הנשים. גם גבי נגעים כתיב אדם כי יהי' בעור בשרו. וכ"כ אדם כי ימות באהל דכלן נשים בכלל ולא אצטריך קרא לרבויינהו וכמו שכתבנו בחלק הקודם בלשון תורה נר' דמ"מ בלשון חכמים לפעמים לשון אדם דוקא הוא בגברי וכההיא דאמרינן בפרק הבע"י לא יבטל אדם מפ"ו אא"כ יש לו בנים. ואמרינן תו התם אע"פ שי"ל לאדם כמה בנים אסור לעמוד בלא אשה שנאמר לא טוב היות האדם לבדו כו' דבהא ודאי כינוי אדם הוא דוקא בגברי דאתתא לא מפקדא אפ"ו. ותו איכא סיעתא ממ"ש המבי"ט ח"א סי' של"ט על כל דוכתא שאמרו חכמים דעתו של אדם קרובה אצל בנו דכל מה שתקנו חכמים לבן מטעם דדעתו של אדם קרובה אצל בנו כגון ההיא דמשיא אשה לבנו גדול בבית דקנאו בלתי חזקה וכן המזכה לעובר שלו אף שהוא לדבר שלב"ל קנה וכן ערב לכתובה דלא משתעבד משום דמצוה קעביד דאב לגבי בריה שעבודי משעבד משום דדעתו של אדם קרוב' אצל בנו היינו דוקא אב אבל דעתה של אם קרובה אצל בנה לא אמרי' ע"ש. אלא דשבתי וראה דהרב ז"ל גופיה תבר לגזיזיה בתשו' ח"ב סי' קל"ז שכתב על לאה שהקנית לבנה חתול א' של אנגליא ועד זמן ג' חדשים נתן הפירות לבתה דהוי דבר שלב"ל כתב ז"ל דאע"ג דלאחר לא משיירא בעין יפה לבתה משיירא בעין יפה דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ע"ש והתם באם לבת הוה עובדא והחליט הדבר לדין דקנתה הבת מטעמא דדעתו של אדם קרובה א"ב. גם אגב זה דקדקתי על דבריו עוד שם בזאת התשו' שבח"ב דאמאי לא אמרינן דדעתו של אדם קרוב' אצל בנו אמרו ולא אצל הבת. והנה מצאנוה סברא הלזאת להרמ"ע מפאנו סי' נ"ח שכתב ז"ל אין דעתו של אדם קרובה אצל אחין ואפי' בן אצל אביו ואפי' אצל בנותיו כמו אצל בניו הזכרים. ויש לישב דבבת אצל האם ואם אצל הבת לא אמרינן הכי דבת רגילה אצל אמה כדאמרינן בכמה דוכתי' דאגידא בה טובא ועיין בתשו' שי למורא סי' מ"ג בפרט זה. עוד מצינו בלשון חכמים שאמרו בכמה מקומות חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכתב הרד"ך בבית ט' ח"ו דהיינו דוקא באיש ולא באשה דאתתא לא מפקד' ע"ש באורך וכן כתב בס' לקט הקמח חא"ה דף קפ"ט ע"ג בשם הרדב"ז ז"ל וכן נראה מתשובת הר"ב פ"מ ח"א סי' ב' ושבתי וראה גם לזאת פלוגתא דרבוותא היא וכמ"ש הרב בני חיי אה"ע סי' ל"ח ובס' משנה למלך פ"י מהל' גרושין הי"ח דס"ל דחזקה שאמרו אין אדם עושה בב"ז היינו אחד האיש וא' האשה שהיא גם היא תחת שם כולל דאדם. וכן מורין כל דברי חז"ל במקום שאמרו בלשון אדם שהוא שם כולל לאיש ולאשה כמו אין אדם מקנה דבר שלב"ל אין אדם עושה קנוניא בהקדש לא יקוב אדם שפופרת של ביצה לא יאמר אדם לחברו לשכור פועלים וכיוצא כהנה אספרם מחול ירבון. וההיא דפרק הבע"י שאמרו לא יבטל אדם מפ"ו מצאתי בתשו' הרד"ך בית י"ז ח"ט עלה שם הרב בהסכמה דלטעמא דתלמוד' דקאמר מפ"ו בטיל מאשה לא בטיל כדקאמ' שמואל אע"פ שי"ל לאדם כמה בנים אסור לו לעמוד בלא אשה כו' ופי' הר"ן בלא אשה משום הרהור אלא נושא אפי' דלאו בת בנים כגון עקר' או קטנה או איילוני' ע"כ א"כ מה"ט נמי אסור לה לאשה לעמוד בלא בעל משום הרהור וכאומרן יותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא ורוצה אשה בקב ותפלות כו' ולישנ' דמתני' נמי דייקא דקתני לא יבטל אדם כו' ולא קתני לא יבטל איש כדקאמ' בסיפא איש מצווה בפ"ו כו' והיינו משום הך דיוקא דדייקינן מינה הא יש לו בנים מפ"ו בטיל מאשה לא בטיל דהך דיוקא שייך בכל שם אדם א' האיש וא' האשה ע"ש באורך בתשו' הרמתה

(ח) אדם כי היכי דבלשון תורה כינוי אדם אין עכו"ם קרויין אדם דאמרינן ביבמות דף ס"א ובב"מ דף קי"ד ובכריתות דף ו'. הכי נמי יש לדקדק בל' חכמים מדשנינו פ"ב דבכורים דם מהלכי שתים שוה לדם בהמה להכשיר את הזרעים ופי' הרמב"ם והר"ש ז"ל דם מהלכי שתים היינו דם האדם. ואיכא למידק דאמאי סני ליה לתנא למתני' דם האדם בהדיא וצ"ל דתנא בעי למיתני לישנא דפסיקא דכלול כל מיני אדם לכל