קהלת יעקב (ברוכין) סט

ערבי פסחים פרק עשירי דף קיד ב אכלן לחצאין יצא ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחברתה יותר מכדי אכילת פרס וכתב הרא"ש משום דמברך על אכילת מרור צריך שיאכל כזית דאין אכיל' בפחות מכזית אבל בירקות הראשונות שמברך עליהן בורא פרי האדמה בעלמא ואין מזכירין עליהן אכילה אין צריך מהן כזית ע"כ. וק"ל דא"כ למה בעי נטילת ידים לטיבול ראשון הא פחות מכזית א"צ נטילת ידים ואין לומר דטבול במשקה חמור שלא יטמא מחמת המשקה ויפסול גופו הא לזה ג"כ צריך כביצה לפסול את הגויה אלא ודאי דדומיא דנטילת ידים לפת תיקנו ובעי עכ"פ כזית וצ"ע: דף קטו ע"א אמר ר' יוחנן חלוקין עליו חביריו על הלל דתניא יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו מכאן נ"ל ישוב לדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ח מה' ק"פ ואין מצה ומרור מעכבין אם לא מצאו מצה ומרור יוצאין באכילת בשר הפסח לבדו דקשה לכאורה דבירושלמי איתא מפורש בפ' מי שהיה טמא (ה"ג) בלשון זה בפסח שני כשהוא אומר ככל חוקת הפסח יעשו אותו יכול שאני מרבה לבעור חמץ כו' ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו אין לך דבר חוץ מגופו מעכבו אלא מצות ומרורים בלבד וכלשון זה אמרו שם ב' פעמים וכיון דאף בשני מעכבו כ"ש בראשון אבל נראה דהא תליא בפלוגתא דהלל וחכמים דהלל דדריש על מצות ומרורים יחד כולם בבת אחת היינו לעיכובא ומעכבין זה את זה ג"כ כדמשמע מדמסקינן אלא אמר רב אשי האי תנא הכי קתני יכול לא יצא בהן י"ח אא"כ כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהיה הלל אוכלן ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו אפי' זה בפ"ע וזה בפ"ע אלמא דהיה ההוי אמינא שאינו יוצא י"ח אא"כ כורכן כהלל. ואם איתא דלהלל אין מעכבין כלל היאך הוי סברא לומר שאינן יוצאין אא"כ בבת אחת כיון שאף אם לא אכל האחד כלל יצא ידי השני. א"ו דאליבא דהלל מעכבין אבל לחכמים דדרשי על מצות ומרורים יאכלוהו זה בפ"ע וזה בפ"ע אין מעכבין והשתא א"ש דברי הרמב"ם דההיא דירושלמי אתיא אליבא דהלל ודבריו לפי דעת חכמים דפליגי על הלל ולכאורה הענין תמוה דמהאי קרא דיליף הלל דבעינן כריכה בבת אחת דרשי רבנן להיפך דלתרווייהו מקרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו ילפי. אבל באמת נראה ברור דפליגי במשמעות הכתוב ואתיא פלוגתתם כההיא פלוגתא דרבי וחכמים ר"פ התכלת דתניא וראיתם אותו מלמד שמעכבין זה את זה דברי רבי מ"ט דרבי דכתיב הכנף מין כנף וכתיב פתיל תכלת ואמר רחמנא וראיתם אותו עד דאיכא תרווייהו כחד וחכ"א אין מעכבין וראיתם אותו כל חד לחודיה משמע ע"ש. וה"נ הכא הלל סבר כתיב פסח וכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו ואמר רחמנא יאכלוהו לשון יחיד עד דאיכא כולן כחדא. ולהכי סבר כורכן בב"א ומש"ה לדידיה מעכבין זה את זה כמו התם לרבי [ואף דעל מצות ומרורים כתיב בשני הראשון נלמד משני במכ"ש]. וחכמים סברי יאכלהו כל חד לחודיה משמע כמו גבי וראיתם אותו דציצית: ודע דתמוהין דברי הרמב"ם פ"ח מהלכות חמץ ומצה (ה"ו) בכתבו סדר הפסח שהיה בזמן המקדש וכתב וז"ל ואח"כ כורך מצה ומרור כאחד ומטבל בחרוסת ומברך ברוך כו' על אכילת מצות ומרורים ואוכלן כו' תפס כדעת הלל שאמרו בגמרא אמרו עליו על הלל שהיה כורכן ביחד שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו וא"כ מדוע השמיט פסח הלא הלל היה כורך שלשתן כדמשמע בגמרא וכבר תפס עליו בזה הראב"ד ז"ל באמרו זה כהלל ומ"מ הסדר לא דייק וגם הלחם משנה יעויין בדבריו והנראה בביאור דבריו הוא דלכאורה קשה בדברי הגמרא דאמרינן השתא דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן מברך על אכילת מצה ואכיל והדר מברך על אכילת מרור ואכיל והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי בלא ברכה זכר למקדש כהלל הלא בכל דוכתי פסקינן יחיד ורבים הלכה כרבים וכיון דלעיל אמר ר"י חלוקין עליו חבירין על הלל הוה לן למיעבד כוותייהו דכל אחד בפ"ע אולם נראה דהגמרא מספקא בדעתייהו דרבנן אי סברי דכל אחד בפ"ע היינו דגם מצה לבד ומרור לבד או דוקא פסח לבד ומצה ומרור לבד. דאפשר לומר דטעמייהו משום דמצות מבטלות זו את זו ופי' יאכלוהו לא קאי על הפסח עם המצות ומרורים רק כל חד לחודיה פסח לבד ומצה ומרור לבד. אבל גם רבנן סברי דמצות ומרורים לחודייהו צריך לכורכן כאחת ולא מדקדוק תיבת יאכלוהו רק מדכתי' לישנא על מצות ומרורי' דכוותי' דייקינן גבי ולקח מדם הפר ומדם השעיר משמע שניהם כאחד כו' ובשארי דוכתי. והנה פרק כל הזבחים אמרינן אמר ריש לקיש הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין אחד על חבירו ויבטלנו ש"מ תלת ש"מ איסורין מבטלין זה את זה כו' ומסיק הגמרא ופליגא דר' אלעזר דאמר רבי אלעזר כשם שאין מצות מבטלות זו את זו כך אין איסורין מבטלות זו את זו מאן שמעת ליה דאמר אין מצות מבטלות זו את זו הלל דתניא אמרו עליו על הלל הזקן שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן משום שנאמר על מצות ומרורים יאכלהו וא"כ רבנן דפליגי עליה יוכל להיות דסברי מצות מבטלות זו את זו ואפ"ה דוקא בג' דברים שייך לומר מצות מבטלות זו את זו ולהכי נקיט ריש לקיש דוקא הפגול והנותר והטמא ג' איסורים יחד אבל תרתי אין מבטלות זו את זו וחייב. והשתא ניחא דקאמר הגמרא השתא דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן הכוונה דאפשר דגם לרבנן צריך לכרוך מצה ומרור ביחד להכי מברך על אכילת מצה כו' ובהכי יבואו דברי הרמב"ם על נכון דאינו תופס כלל דעת הלל רק גם לרבנן ס"ל דצריך לכרוך מצות ומרורים ולא מדכתיב יאכלוהו לשון יחיד רק מלישנא דעל מצות ומרורים הכי דייקא כדכתיבנא ולהכי דקדק הרמב"ם ז"ל וכתב בלשון הברכה על אכילת מצות ומרורים ופסק ג"כ ואם אכל מצה בפ"ע כו' אף דלכתחילה צריך לכורכן יחד אפ"ה בדיעבד כשאכלן בפ"ע ג"כ יצא כמו גבי דם הפר ודם השעיר דצריך לכתחלה לקבלן יחד ובדיעבד גם בפ"ע יצא וכן גבי לולב ואתרוג דכתיב פרי עץ הדר וכפות תמרים וענף עץ עבות דלכתחלה צריך ליקח אותם ביחד ובדיעבד גם בפ"ע יצא להכי פסק הכי ג"כ גבי מצות ומרורים: וראיה מפורשת לדברי הרמב"ם מירושלמי פרק קמא דחלה דמייתי שם פלוגתת ר"י ור"ש בן לקיש גבי הפגול והנותר ששחקן ר' יוחנן אמר לא ביטלו זא"ז ורשב"ל אמר ביטל זה את זה כו' שוב מייתי הלל הזקן היה כורך שלשתן כאחת אמר ר' יוחנן חלוקין על הלל הזקן ומקשה והא ר"י כורך מצה ומרור ומשני כאן בשעת המקדש כו' ואפ"ת כאן וכאן בשעת המקדש שני דברים רבים על אחד ומבטלים אותו ופרושו ברור כיון דבשעת המקדש היה גם פסח וב' דברים רבים על אחד ומבטלין להכי קאמר ר"י חלוקין על הלל דהיה כורך פסח ומצות ומרורים אבל מצה ומרור לבד דאינו רק ב' דברים ואין מבטלין זה את זה אף לרבנן שפיר יכולין לכרוך להכי היה כורך ר' יוחנן מצה ומרור דגם רבנן דפליגי על הלל הכי ס"ל וכדברירנא לעיל. וכן הא דמייתי התם בירושלמי פלוגתת ר"י ורשב"ל והא דבעי התם מהו שילקו על חלתן ג"כ הכל לענין אי מבטלין זו את זו ואינני רוצה להאריך יעויין שם היטב בירושלמי ודברי הרמב"ם נכונים וברורים לקוחים מדברי הירושלמי הלז ודו"ק: והא דשינה הכתוב בשני וכתב על מצות ומרורים ובראשון לא כתיב רק על מרורים יאכלוהו היינו דמצות ומרורים בלא פסח אינו מצוה בשני אבל בראשון דמצות הוי מצוה בלא פסח רק מרור לא חשיב מצוה בלא פסח לא כתיב על רק במרורים שאין מצותן דאוריית' אלא בהדי פסח והבן כי נכון הוא ואף להלל דמשמע ליה על מצות ומרורים עד דאיכא כולן כחדא ומעכבין את הפסח ויליף ראשון משני דמצות ומרורים מעכבין את הפסח להכי שני קרא בראשון ולא כתב על רק אצל מרורים למילף מינה דמצות בלא פסח מצוה הוא דבשני כשם שמצות ומרורים מעכבין את הפסח ה"ה נמי מצות ומרורים בלא פסח אינה מצוה אבל בראשון כתיב