קדושת יום טוב (ליפמן) סג

דילמא בכה"ג דווקא הוא דקאמר דבכה"ג נמי איצטריך למילף מקרא כיון דקרא להכי הוא דאתי ותו מאי פריך ליה אביי לרבא והא עבד עברי הפקעת הלוואתו הוא ותהוי נמי הפקעת הלוואתו כיון דהכא איכא ח"ה בודאי אסור:

והנראה לי דלפי דבריהם דשם ע"כ צריך לפרש דקשיא ליה מדקאמר ר"ע סתמא מנין לגזל כותי שהוא אסור משמע בפשיטות דבכל גזל קאמר. וע"כ ס"ל דליכא הכא ח"ה טפי דאל"כ היכי יליף מהכא לשאר גזל כותי דילמא הכא שאני דאיכא ח"ה טפי. אלא וודאי ס"ל דליכא הכא ח"ה טפי מבעלמא דוודאי דבכל גזל דעלמא נמי איכא ח"ה אלא דהני דשרי ס"ל הכא אסר רחמנא דאיכא ח"ה גדול וכמ"ש בקדושין (דף י"ו) שהכותי בטח עליו ונותן לו מעות על מכר גופו. ור"ע ע"כ לא ס"ל הך הגהה סברא דליהוי הכא ח"ה טפי מבעלמא רה א צר"ע דכין ושפיר יליף מהכא לכל גזל דעלמא אה משום ח"ה אית לן והשתא א"ש דפריך אביי דעבד עברי למימר דכל גזל אסור ואכיא הפקעת הלוואתו הוא וא"כ נילף מהכא היכא דליכא ח"ה דבאיסור לר"ע לכל הפקעת הלואה דעלמ' דאסור דאוריית' אין סברא לחלק. והוצרך לשנויי דע"ע גופו קנוי וגזל מעליא הוי מיהו התו' בסוגי' דב"ק נראה דלא ניחא להו בהכי תדע דהרי כתבו כאן ד"ה שלא ימשכננו וכו' דהנך תנאי דס"ל דגזל כותי אנס היה מותר מוקי להאי קרא לדרשא אחריתא ונראה דלא ניחא להו דליפלגו ר"ע והנך תנאי בהך סברא אי איכא בע"ע ח"ה טפי או לא וניחא להו טפי דהנך תנאי מוקי להאי קרא לדרשא אחריתא ור"ע דדריש להכי שלא ימשכננו יליף מהכא לכל גזל דעלמא דאסור. מיהו הא וודאי דטעמא משום ח"ה הוי וכל גזל איכא חילול השם:

אמנם נראה ודאי דאפי' אי משכחת גוונא בגזל דליכא ח"ה נמי היה אסור. דכיון דאסר רחמנא גזל כותי לעולם אסור דנהי דטעמא דרחמנא משום ח"ה הוי. מ"מ כיון דאסר רחמנא גזל כותי אסור הוא בכל ענין ובהכי ניחא דפריך אהא דאמר ר"ע אין באין בעקיפין מפני קידוש השם ופריך הא לאו"ה לא וגזל כותי מי שרי. ומאי קושיא הא גזל כותי גופיה משום ח"ה הוא דאסור. אלא ודאי דגזל בכל ענין אסור דכיון דאסר רחמנא תו אין לחלק כלל וע"כ צ"ל כן לדברי התו' דמפרשי לקרא דוחשב שלא יגלום היינו שלא יטעוהו וכתבו דהא דאסור להטעותו משום דאיכא ח"ה כשהכותי יודע ועשה עצמו וכו' והא ודאי לא מסתבר לומר דקרא דוקא בכה"ג מיירי דקרא סתמא כתיב שלא יטעוהו אלא ודאי כוונתם כיון דזימנין דאיכא ח"ה כגון אם ידע הכותי ועשה עצמו כלא ידע. ומ"ש במקום דהוא יודע כוונתם דבמקום זה איכא ח"ה ומה"ט אסור בכל ענין דקרא סתמא קאמר. וה"ה בגזל כיון דאיכא גזל דאית ביה ח"ה אסר רחמנא כל גזל והשתא פריך שפיר אדר"ע דאמר מפני קדוש השם דמשמע דבעי למימר דהיכא דליכא ק"ה שרי דאל"כ למה ליה לפרושי טעמא כיון דמדאורייתא אסור ובכל ענין אסור והשתא פריך מהא דאר"ע גזל כותי אסור מדאורייתא בכל ענין. ובזה ניחא לי נמי מה שכתבתי דעל כרחך רב אשי מעיקרא נמי להכי איכוין משום דבגניבה איכא ח"ה שהכותי יודע לבסוף ולכאורה קשיא מנ"ל דהך דרב אשי בכה"ג הוי דלהוי ח"ה כשיוודע לכותי אנס דילמא הוי במקום שרוב עוברי דרכים כותים ואפי' יוודע לכותי לבסוף יאמר דילמא כותי גנבו וזה דוחק לפרש דכוונתם לכשיוודע לבסוף שרב אשי אמר לשמעי' להביאם לו דמנ"ל דיש לחוש לזה כלל דהא רב אשי הוי סבר דאין כאן לבעל הכרם ושמא נמי לא היה כאן שום כותי. ולפי מ"ש א"ש דכונתם דיש לאסור גניבת כותי אנס מן התורה כמו גזילה כיון דבגניבה נמי זימנין דאיכא חיה"ש כגון אם יוודע לכותי לבסוף שהישראל גנב ומשו"ה אית לן למימר דגניבה אסור מדאורייתא כמו גזילו וממילא דבכל ענין אסור והשתא דייקי שפיר דע"כ רב אשי מעיקרא נמי להכי איכוין ובהכי אתיין כל דבריהם שפיר ולפ"ז צריך לפרש למאי דמסיק דהפקעת הלוואה דכותי אנס לא היה אסור מדאורייתא היינו משום דבהפקעת הלוואה ליכא ח"ה דאפי' החוב ידוע מימר אמר זוזי לית ליה ואישתמוטי קא משתמיט דמה"ט נמי קיי"ל דהכופר במלוה כשר לעדות ולמאי דהוי ס"ד דעבד עברי הפקעת הלוואה הוי פריך שפיר כיון דאסר רחמנא הפקעת הלוואה ונהי דאיכא ח"ה בע"ע מ"מ כיון דבהפקעת הלוואה נמי זימנין דאיכא ח"ה ואסר רחמנא א"כ אית לן למימר דכל הפקעת הלוואה אסורה ולמאי דמשני עבד עברי גופו קנוי תו לא משכחת דאסר רחמנא הפקעת הלוואה ודאמר ר"ע אין באין בעקיפין מפני קדוש השם ומוקמינן בהפקעת הלוואתו התם אדיינין קאי דאין באין בעקיפין ועלילה לזכות את ישראל אעפ"י שהוא חייב בין בדינינו בין בדיניהם דבהא וודאי איכא ח"ה שדייני ישראל יזכו את החייב משא"כ בלוה עצמו שמפקיע את עצמו מימר אמר אישתמוטי קא מישתמיט וכמ"ש ודאמרינן דבמקום ח"ה אבידתו אסורה נראה דלדעת התוס' צריך לפרש דהיינו במקום שדרך הכותים עובדי כוכבים להחזיר אבידות לבעליהן ומחזיקים למי שאינו מחזיר לגזלן גמור דהשתא איכא נמי ח"ה אם יוודע לכותי שהישראל ידע ששלו ולא החזיר לו כגון שכבר הכריז ואמר סימנים בכה"ג גם אבידתו אסורה. כן נלענ"ד לדעת התוס' ויתיישבו בזה גם דבריהם (דף קי"ד) ואי"ה יתבאר לקמן:

והעולה מזה דגם התוס' ס"ל דגזל וגניבת הכותי אסור מדאורייתא וכן להטעותו אסור מדאורייתא אלא דס"ל דטעמא דאסר רחמנא כל הני משום חלה"ש הוי ודלא כמ"ש הבית שמואל באהע"ז דמשמע מדברי התוס' אלו דס"ל דמדרבנן הוא דאסור יע"ש מיהו נראה דהרמב"ם והראב"י דס"ל נמי דגזל הכותי וגניבתו אסור מן התורה וכן להטעותו לאו משום ח"ה ס"ל דאסר רחמנא אלא מדין ממון הכותי דאסור בכה"ג ומשו"ה הפקעת הלוואתו נמי אסור מדאורייתא ולא התיר רחמנא ממון הכותי אלא באבידתו וטעותו ואונאתו וכיוצא בהן והיכא דאיכא ח"ה בהנך נמי אסור מדרבנן. הגהה ולדעתם דאיסורא משום ממון של ועפ"י דרך זה יתיישבו אחרים הוי דבכה"ג לא שרי רחמנא דברי הרמ"א באהע"ז סי' ממון הכותי' יש בו דין חזרה ג"כ מדאו' שיטת התוס':

ואין הממון שלו כלל וכן כתבו להדיא דחייב לשלם לכותי בין בגניבה בין בגזל ועושק ואי"ה יתבאר מזה עוד:

והעולה מזה דעכ"פ לכל השיטות גניבת ממון כותי עובד כוכבים אסור כמו גזילו וכן כתב הרא"ש ג"כ. וכן להטעותו נמי אסור מדאורייתא כמו גניבתו בין לשיטת התוס' בין לשיטת הרמב"ם אלא דחלוקים בעעמא וכמ"ש וא"כ דברי הטור צ"ע כיון דפסק דגניבת כותים היה אסור מדאורייתא אמאי מחלק בהטעתו היכא דליכא ח"ה ולא מיבעי אי ס"ל להטור כשיטת הרמב"ם דגניבת ממונו אסור מטעם איסור הממון דבכה"ג לא התיר רחמנא ממון עובד כוכבים דוודאי יש לאסור להטעותו בחשבון בכל ענין דזהו גניבת ממונו ממש וכמ"ש המרדכי בשם הראב"י וכן מסתבר דמה לי גונב בדרך גניבה ממש מה לי בדרך זה שמטעהו בחשבון וגונב ממונו אלא אפי' אי כדעת התוס' ס"ל דטעמא דאסר רחמנא גזילה