כתוב שם פסחים כו:

א] וקי"ל כתנא דידן דלית ליה אלא ארבעה כוסות וכו'. א"א זה לא ידע על מה הוקבעו ובודאי יש סמך למנהג הזה מדברי ר' טרפון שאמר חמישי אומר עליו הלל הגדול ומצוה לעשות כדבריו והד' כוסות סמכום באגדה כנגד ד' גאולות והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי והה' כבר סמכוהו בהגדה כנגד והבאתי ות"ק נמי לא יפחתו לו מד' כוסות קאמר אבל הוסיף עליהם חמישי הרי זה משובח ומדקאמר אומר עליו הלל הגדול דבלא אמירה לא שתי ליה ויש טעם בדבר דבזמן שהיה פסח כדי שלא ימשכו אחר השתיה ויניחו אכילת הפסח לנותר ועכשיו שאין פסח נמי כדי שיהא היכר לד' כוסות שכנגד הגאולה כי כל מה שאדם שותה תוך סעודתו אין בו היכר לחירות לפי שהוא צורך האכילה ובכל מה שישתה לא יפטר מד' כוסות אלא א"כ ישתה אותם שלא בשעת הסעודה וטעם יפה הוא וראוי לסמוך עליו ולא להלעיג על המנהגות. וכן כתב רבינו נסים על ענינים אחרים:

ב] שלכך אסרו. א"א באמת ובבירור זה הטעם בלא טעם ובלא ריח:

ג] אבל הא דתנן ישנו מקצתן. א"א בירושל' פירשו הטעם משום היסח הדעת פי' כמו היסח הדעת ולכאורה משום פסלות נגעו בו. ואין הדרך הזה למצה ור' יוסי לקולא קאמר שאפי' כלן נתנמנמו אין בו היסח הדעת ומעשה דאביי ורבא אפשר דבסעודתא קיימי ומשום היסח הדעת דידים קאמר ליה כדאמרינן ביומא הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין נוטל ידו אחת ונכנס דיבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס אלמא כל היכא דאיכא היסח הדעת צריך נטילת ידים ושינה נמי כיון דחשו לה להיסח הדעת צריך נטילת ידים ואמר ליה נמי מינם קא מנמנימנא ולא אסחי דעתאי ושמעינן מינה דהלכה כר' יוסי וזה הדרך הטוב לענין הזה. וכבר כתבנו שברון דבריו בכל מה שהוא מחבר על דברי הרב ז"ל ובעל ההלכות והרב אבן גאות ז"ל כתבו ככל מה שכתב הרב ז"ל:

ד] ואף שכתב הירושלמי שבועה. א"א אין אומרים למי שלא ראה את החדש יבא ויעיד. וזה לא ידע ולא יבין על כן תמה תמהון לבב ואי משום דקשיא ליה הא דתניא יחיד שקבל עליו תענית של כל השנה ופגעו בו ימים הכתובים במגלת תענית אם גזרתנו קודם לנדרו ידחה נדרו מפני גזרתנו וכו' והא הכא דכולל הוא וקא מדחי מפני גזרתנו וכ"ש מפני מצות מצה שהיא גזרת המקום. זאת היא הקושיא שמקשים חסרי הדעת על הירושלמי ועל הרב ז"ל שהביא אותו בהלכותיו ואנן כבר העמדנו על העיקר שאין פי' הברייתא השנויה בגמרא כמו שהם סוברים בו אבל אם נדרו קודם לגזרתינו שכבר התחיל בתעניותיו קודם שפגעו בו הימים הכתובים במגילת תענית תדחה גזרתנו מפני נדרו כמו שאמרו במסכת תענית אין גוזרין תענית בתחלה בר"ח בחנוכה ופורים ואם התחילו אין מפסיקין וכ"ש בשאר ימים של מגלת תענית ומשום הפסקה נקט הנך אבל אם גזרתנו קודמת לנדרו כלומר שלא התחיל עדיין בקבלתו עד שפגעו בו אותם הימים לא יתחיל בהם אע"פ שהיתה קבלתו קודם לכן. מ"מ זה הדחוי אינו אלא לאותם הימים הראשונים שפגע בהם אבל מאותם ואילך מתענה בהם שכבר התחיל בקבלתו עד שלא פגע באחרים שבאו אחריהם וזה שנדר שלא לאכול מצה מיד נאסר במצה וחל נדרו עליו קודם חיוב מצה. ובלא הירושלמי הרי שנינו במשנתנו בשבועות שבועה שלא אוכל נבלות וטרפות ואכל חייב ואוקמוה רב ושמואל ורבי יוחנן בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים והאי נמי כולל הוא. והא דאמרינן אם התחילו אין מפסיקין דוקא בר"ח וחנוכה ופורים אבל לימים טובים ודאי מפסיקין לפי שאין כאן לא נדר ולא שבועה אבל מי שנדר להתענות אינו מפסיק אלא ע"י שאלה כעין מצה מיהו דוקא כשחל עליו הנדר קודם איסור תורה שכבר נכלל האיסור עם ההיתר אבל אם לא חל עליו הנדר תחלה מפסיק אפי' למגלת תענית וכ"ש לאיסור תורה לפי שאין זה כולל אלא מתחיל באיסור. והאי דנקט ימים הכתובים במגלת תענית לאו משום נדרו קודם לגזרתנו דהתם אפי' ימים טובים נמי מדחו מפני נדרו משום כולל אלא משום סיפא נקט דהיכא דלא חל נדרו קודם גזרתנו אפי' ימים של מגלת תענית דוחים את נדרו. ויש עוד לומר אם נדרו קודם לגזרתנו כפשוטו שנדר להתענות קודם שנתקנו אותם הימים וכן גזרת קודמת לנדרו כפשוטו. וא"ת הלא מצה בלילי הפסח גזרת המקום קודמת לנדרו ובכולל נדר דוחה גזרת המקום ומה שקבל עליו תענית שני וחמישי של כל השנה כולל הוא וכי גזרתנו קודמת לנדרו למה ידחה נדרו מפני גזרתנו. נשיב ונאמר המקבל עליו תענית אינו לא נדר ולא שבועה כדאמרינן בתענית לוה אדם תעניתו ופורע כי אמריתא קמיה דשמואל אמר לי וכי נדר הוא דלא סגיא דלא משלם וכו' וללישנא בתרא נמי דאמרה לא יהא אלא נדר מי לא משלם ואזיל אדנפשיה אלמא קבלת תענית אינו חמור כנדר אבל היא כעין צדקה או כעין תשובה ואין כאן לא נדר ולא שבועה. ולפיכך הוא נדחה מפני גזרתנו אם קדמה לקבלתו ואע"פ שהוא כולל: