כתוב שם פסחים יח:

א] אע"פ. שמוקצין מאכילת אדם. א"א הכל הבל כי מה שפי' במכבדות ובכיפין שנפל עליהם מע"ש מה גזרה יש בו ומאי שנא המכבדות מן המחצלות שפורשין תחתיהם וכן הכיפין שפי' סלעים ומה יעשה הא דתנן אוכלין על של בין הכיפים ואין אוכלים על של בין השיצין אלא שתיהן מחוברים בדקלים. אבל מכבדות הם הענפים הגבוהים ויש בהם גזירה שמא יעלה ויתלוש. והכיפין בעקרי הדקלים ואין בהם גזרה עליה ותלישה. והשיצים הם דקלים רעים שמוציאים כעין קוצים ותמריהם גרועין ואין אדם רשאי ליגע בהם והוא כמו שאמרו במועד קטן טעון דיקלי שיצי:

ב] ודוקא לעורבים שלו. א"א כל זה הבל שאין צורך להכינה לעורבים שלו שהתמרים הללו כבר נתלשו מע"ש אלא שנשארו בין הענפים ומפני חשש שמא ישתמש באילן עם נטילתם משם אסרום אע"פ שהענפים נמוכים עד שיפלו לארץ מ"מ אין עליהם תורת מוקצה לכשיפולו מפני שכבר היו מוכנים במקומם לעורבים. ורבין סבר דלדעת חכמים אפי' של בין הכיפין אין מוכנים לא לטלטל ולא לאכול לפי שאינו רשאי ליטלן משם ומוכן לעורבים לא הוי מוכן לאדם הואיל ואין האדם יכול ליטלו עד שיורידוהו העורבים וזהו האמת:

ג] והרי"ף ז"ל. א"א כל מחלוקת שני אמוראין שאין אחד מהם ידוע שהלכה כמותו או שהסוגיא מסייעת לאחד מהם ובאו לחלוק על פי' המשנה או על פי' ברייתא ופשוטה של משנה או של ברייתא כפי' האחר לזה שומעים והשני כעין שינויא הוא ואשינויא לא סמכינן. ודברי זה משנתנו כדברי רבין שהכל אסור כדברי חכמים אלא שלא מיחו בידם וגם אנשי יריחו לא היו מתירין אלא מפני הדחק בשני בצורת ולעניים. ואי משום דהלכה כר"ש במוקצה אינו כלום שהרי יש כאן צד מוקצה מחמת איסור ואי לאו הכנה דעורבים אסורים הם. והנה כי שתיקת הרב ז"ל והנחת המשנה כמות שהיא הוא הוא הפסק לאסור. והנחותיו טובות מפסקותיו של זה:

א] אבל בשלמים דיומיה. א"א אדרבה איפכא מסתברא דלהכי נקט לערב לאשמועינן דאפי' אכילת שלמים דיומיה דאית ליה שהות למיכלינהו למחר ואית להו ערב ובקר אפ"ה דחי עשה דאכילה דידהו לעשה דהשלמה. ואי לא תנא לערב הוי אמינא דוקא לשלמים דאתמול דדחיק להו זימנא ולית להו ערב ובהכי מתרצא כולה מלתא שפיר דהא לערב לאו למימרא דבעי הערב שמש אלא לאגמורי דאפי' בהנך קדשים דיומיה דאית להו ערב ובקר דחינן להאי עשה דהשלמה:

ב] במגיס מקטר להו פי' הא קיי"ל וכו' ובפי' הרב ר' שלמה ז"ל לא וכו'. א"א באמת ובברור אין לדמות הקטרת אימורין להקטרת קומץ דבהדיא אמרינן במנחות דבעו רבנן קדוש קומץ לכלי שרת ומעלהו ומקטירו בכלי שרת ור"ש הוא דפליג בקומץ ואמר דלא בעיא קדוש קומץ לכלי אלא כיון שקמצו מכלי שרת מעלהו ומקטירו אפילו בהמייניה אבל בהקטרת אימורין לא נתברר אם מוליכם כמות שהם בכלי אם לא לפיכך אין להתימה עליהם לומר במגיס מקטיר להו דאפשר לומר הכי נמי שהרי מצינו הקטרה בכלי ואין כאן משום חציצה אלא הנוסחא הברורה והשוה לכלן והקטירן ס"ד כמו שכתב הרב ר' שלמה ז"ל. וכן מצאנו אותה בספרי ספרד המוגהים ובכל המקומות תהיה הקושיא על טעם אחר בשביל המליחה שאינו יכול להקטירם עד שימלחם וזה הדרך טוב ויפה כי הוא שוה לכולן. ואפשר שלא דקדק אלא על הלשון וזה שאמור כאן ואותו של מסכת יומא ואותו של מס' סוטה כולן מדקדוק הלשון. ולא כמו שזה סובר ולא כמו שהרב ר' שלמה סובר ולעולם בכולן גרסי' במגיס מקטיר להו ומסכת סוטה נמי בכלי שרת מקטיר להו ולא על העלאה לגבי המזבח דאפשר דאפי' אמורין נמי בכלי שרת מעלה אותן וזהו כבודה וכ"ש קומץ שהוא צריך לכלי ואילו אמרו בקומץ מעלהו בכלי שרת ומקטירו לא קשיא להו מידי אבל מפני שאמרו ומעלהו ומקטירו בכלי שרת משמע שהיתה הקטרה בתוך הכלי כעין מחתה דקטרת דיוה"כ. וכן נתנן במגיס והקטירן משמע שהקטירן בתוך המגיס. ומשום הכי אקשי ליה נמצאת הקושיא שוה לכל המקומות וזהו הדרך טובה ע"ד כל הספרים והוא עיקר.

א] ור' יהושע כו' משום דקי"ל מעשה רב. א"א אני רואה הבל כל דבריו. והגאון רבינו האיי גאון ז"ל בתחלה הורה למעשה דמר בריה דרבינא שהיה מתענה אפי' בשבת שלא להוציא אלא לאותן שבפרט ולבסוף חזר בו ואמר דהא דמר בריה דרבינא לא קיימא כר' אליעזר ולא כר' יהושע דאפי' ר' אליעזר לא אמר אלא רשות. אבל למקבע ביה תעניתא אסור ואפי' בר"ח ומועד ואפי' בחנוכה ופורים והא דמר בריה דרבינא לא נודע על מה היתה קבלתו בתעניות הללו ואפשר שהגיע מעשה לידו שנתאבל עליו הרבה ולא נתקררה דעתו עד שקבל תענית כל ימיו חוץ מן הימים הללו שהם לעתים רחוקים יום לשנה ואין למדים מן המפליג אלא ביושב ושונה ולא במתענה לשום תשובה: והדבר האמיתי שעלה על דעתי שלא היה מר בריה דרבינא מתענה כל השנה ולא קבל עליו להתענות אלא שני וחמישי של כל השנה ולא חשש להוציא מכללם שאר ימים טובים אלא אלו בלבד ומתוך כך נאסר בכולן חוץ מאלו שהוציאם בפרט וח"ו שהיה מתענה בשבתות:

ב] יש להשיב מיו"ט דסוכה. א"א הקושיא נקלה והתירוץ נדחה שאם חזר ר' אליעזר משאר הימים ולא חזר מלילה הראשון ולפרכיה מאותו לילה. אלא שכל יום טוב לר' אליעזר רשות ולפיכך אסרו בהן שבות שאפשר לעשותו מעיו"ט לא נחלוק בשבות זה להתירו אפי' ביו"ט דמצוה וכי דייקת בה שפיר ר' אליעזר שהוא מודה כאן בשבת שהוא אסור לדבריו דר' יהושע קאמר דהא אמר במסכת שבת פרק תולין דר' אליעזר עדיפא מדר' יהודה דאיהו שרי אפי' מכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב:

א] הלב קורעו וכו' וכך יצאה הוראה וכו'. א"א אין למדין מן המקל ואינו ראה הוראה כי לא יצאה ההוראה בימי העמודים הגדולים ז"ל ומעשים בכל יום שנשאלין אף על התרנגולת שנתבשלה עם הלב שלה. ואיך יתפרץ האדם להתיר הלב ולאסור התרנגולת והם מסופקים אם נחשוב כל הלב כחתיכת נבלה ולדבריו של זה הוא עצמו מותר ועוד אם איתא דהכי הוא רבי אליעזר דאמר כבד אוסרת ואינה נאסרת וטעמא דמילתא משום דשיעי לימא ליה נמי הלב אוסר ואינו נאסר ואפי' למאן דמפרש כבד אינה נאסרת משום דטרידא למפלט ולא בלעה אפי' הכי מבעי ליה נמי למיתנא בלב מטעם דשיע אלא ודאי לא תימא ההיא שנויא והאי פירושא בתרא דסברא נ"ל דשבוש הוא לפום סוגיא דשמעתא:

ב] והרי"ף ז"ל כו'. א"א הקושיות הגדולות אשר מצא זה על דברי הרב ז"ל כמה הם רפות וחלושות וכבר דקדקתי אני אחריו בחבור האיסור והיתר שחברתי לפני הרב ר' משולם ז"ל והם דברים של טעם ובכולן חזרתי וחפשתי להעמיד דבריו חוץ ממעט קושיא שעמדה עליו מדברי עצמו ואפשר שתקן אותה בתקון דבריו האחרים ועתה אשיב על דבריו של זה שאמר דרבא לא פליג אדריש לקיש ודייק לה מדאביי במסכת ע"ז לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמי מכלל דלרבא לא דמי לפת חמה וכו' מיהו בפת חמה וחבית פתוחה מודה רבא דאסור אלמא לרבא נמי ריחא מילתא היא. וזה הדקדוק אינו שלו כי אם מן הצרפתי האחרון ואת הכל ישא רוח שהרי רבא הביא סיוע לדבריו מתנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת שהיא מותרת אלמא אפילו בפת חמה וחבית פתוחה ס"ל לרבא ריחא לאו מילתא היא ומה שכתב הצרפתי דרבא ס"ל כיון שאינו מתכוין להנאת הריח אלא לבדיקה אפשר ולא קא מתכוין עליה ושרי וכו' קשיא עליה א"כ טעמיה דרבא משום דלא מכוין הוא ולאו משום דריחא לאו מילתא היא. ועוד הא דבשר נבלה ושחוטה נמי שאין מתכוין הוא שאין כונתו לריח כלל ויהא מותר וכמה הם צריכים לדברי אברהם המודעי שפי' בחבורו. גם מה שכתב דהא דתני רב כהנא בפת שאפאה עם הצלי וכו' ועובדא דההיא ביניתא מסייע לדרב ואיך לא הבין ולא שמע דהני תרתי מדחו מדגים שעלו בקערה של בשר דאפסקא הלכתא במסכת חולין דלא כרב דאסר אלא כשמואל דשרי מעתה בשר שחוטה ונבלה מותרת כלוי דאי עבד ופת שאפאה עם הצלי וביניתא דאטויא בהדי בשרא מותרים לאכלן בכותח לכתחלה כעין דגים שעלו בקדרה. והקושיות שהקשה זה על דברי הרב ז"ל אינן כלום הראשונה שהקשה דידיה אדידיה הרי חזר בו בכאן ממה שכתב בע"ז ואם לא נמחק משם מעצלות הסופרים היה. ומה שהקשה על מה שאמר במשהו והוקשה לו פת חמה וחבית ופתוחה כמין בשאינו מינו הוא ואני אומר שלא אמר הרב כך אלא בבשר שאין ריחו ניכר בו הלכך הוה ליה במשהו אבל מין בשאינו מינו כיון שהוא ניכר למ"ד ריחא מלתא הוא כנותן טעם דמי ומאי דמקשה ליה דלוי אפי' לכתחלה נמי שרי מדאקשינן עליה ממתני' דאין צולין ב' פסחים כא' לכתחלה היא הא לאו קושיא היא דלוי לא אסר לכתחלה אלא באיסור בהדי היתר לכתחלה ודאי אין מערבין אבל שני פסחים היתרא נינהו כיון דריחא לאו מילתא היא אפי' לכתחלה נמי מותר ובתרתי הא דשרי רבא לכתחלה משום דריחא בלחוד הוא ואין בו הנאת אכילה וכיון שהיין עיקר הנאתו לשתיה אין הנאת ריחו בכליו כלום כי אם על ידי זלוף בקרקע ע"י הריח הנקלט בעפר והוא הוא המרחיב נפשו של אדם אבל ריח הבא לידי אכילה מודה רבא דלכתחלה אסור לערבן בדבר אסור. ומה שהקשה מדגים שעלו בקערה למה ליה למימר לרב נותן טעם הוא לימא משום שיש לו מתירין שלא לאכלו בכותח לא קמא ליה מלתא שפיר דהא דאמר רב נותן טעם הוא לאו שהדגים נותנין טעם בכותח אלא שהם קבלו טעם הבשר וחשיב להו רב כאילו הם בשר בעין ואסר אותם עם הכותח מ"מ אין הלכה כמותו לא בדגים ולא בפת שאפאה עם הצלי ולא בביניתא דאטויא בהדי בשרא כדאמרן לעיל מ"מ כאן תפסתי מעט על הרב ז"ל המקום ימחול לי ולו: