כתוב שם פסחים טז

א] מקום שנהגו וכו' ומכאן אנו למדים שבזמן וכו'. א"א מחבורי הרב בן גיאות ז"ל הוציא זה אבל הרי"ף ז"ל לא אמר כן וכדבריו אנו עושים כי מעולם לא דברו חכמים ור' מאיר בגמר מלאכה ובתחלתה בכל זמן שבית המקדש קיים שלא ראו אותו בימיהם ומאי דהוה הוה אלא כל שהיה להם אסור עכשיו אסור לנו ובכמה מקומות אמרו לו מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו כך וכך ולא עשינו כך וכך ודברים שנאסרו במנין מי עמד להתירם. והירושלמי לא בא להתירם אלא לחזק טעם האיסור. והנה זה סבור שקבץ כל תורת המנהגות ולחציים לא הגיע שאין כל המנהגות שוות שכל מנהג שנהגו בו מצד איסור וקבלו אותו על עצמו סתם אותו מנהג אין הבנים רשאין להתירו ולא לשאל עליו לחכם להתירו להם ואם קבלו אותו על עצמם לבד יכולים הבנים לשנותו אם לא נהגו בו אחרי מיתת אביהם. ואם נהגו בו כבר קבלוהו ושוב אין מתירין אותו ואין נשאלין עליו אבל מנהגים אחרים שאינם מחשש איסור אלא מהסכמת קהל לדבר אחד אפילו קבלוהו על עצמן אין הבנים נתפשין עליהם ואם יסכימו כולם לשנותו הרשות בידם אלא שאין היחיד רשאי להוציא את עצמו ממנו ודנין אותו על פי המנהג שנהגו הראשונים. והירושלמי שכתב הרב ז"ל בדבר שהוא יודע שהוא מותר ונהג בו באיסור נשאל אין מתירין לו לא כמו שזה סובר שאם נדר ונשאל מתירין לו אלא בדבר שקבלו אביו סתם ויש בו חשש הבא לידי איסור כמו שכתבתי למעלה בההיא דבני בישן שגזרו על עצמן שלא ללכת בים אפי' מצור לצידן שהוא מקום קרוב וגזרו עליו משום דאסור לפרוש בים ערב שבת. והכי איתא בירושלמי ואפילו הוא גזר על עצמו משום נדר ונהג בו באיסור עד שהוחזק באותו מנהג כמחזיק בדבר מצוה לעשותה שוב אין נשאל עליה שמי שנשבע לקיים את המצוה או שלא לעבור עבירה ובא לישחל אין מתירין לו וכענין שאמרו נודר ועובד יורד ומגרש דלא חיישינן דילמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה דקסבר צריך לפרוט את הנדר וכיון דשמע חכם דמשום גדר הוא לא שרי ליה. ואל תשיבני נזיר דההוא חוטא נמי מקרי משום דתהי ביה אגב צעריה. ומה שכתב בחומרי מקום שיצא משם שאין להפריש במי שדעתו לחזור למקומו בין כותאי ובני מדינה לשאר בני תורה זו אפילו התינוקות יודעים אותה וכי היאך נופל בכאן אי אתה רשאי להתירן בפניהם והלא כבר יצאו מתוכם והלכו למקום שמתירים ואין כאן סירכא דמלתא כלל. אלא ודאי הטעם אינו אלא מפני שגדל במקום האיסור ואינו רשאי להתירו לעצמו עד שיעקר מאותו מקום לגמרי וכשנעקר והלך למקום המתירים הואיל ואין סברתו אוסרת אותו דבר הרי הוא מותר: ועל כל זה יש לנו להקשות מדרב אשי דידיה אדידיה דבמסכת חולין מוקים להאי מתני' דחומרי מקום שיצא משם בדעתו לחזור ועלה קאמר שנותנים לו חומרי מקום שהלך לשם והכא בפסחים מוקים להאי מתני' דחומרי מקום שהלך לשם כשאין דעתו לחזור ועלה קאמר שנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם קשיא דידיה אדידיה דמתני' ודאי כולה בחד גוונא קא מיירי וניחא לן דלטעמיה דרב אשי נמי כולה מתניתין חד גוונא היא דהכי אמרינן כולה מתניתין כשאין דעתו לפרוש מן האיסור נוהג באיסורו אע"פ שנתרחק לשעה נמצא רישא דמתני' כשאין דעתו לחזור וסיפא כשדעתו לחזור: